רבי עקיבא איגר מב

אמנם אף דקיי"ל כר"ת דמעות קונות, מ"מ עדיין יש לדון, דהלא מצינו בתוס' ע"ז (דף עא ע"א ד"ה שקולי וכו'), א"נ י"ל דסבר האי דדחי דנכרי קונה במשיכה או במעות ודרשינן הכי הא לנכרי או בהא או בהא עיין שם, הרי לתירוץ זה קיי"ל דנכרי קונה בין בכסף בין במשיכה, וכן הוא דעת הרמב"ם (פרק ראשון מהלכות זכיה) וכך כתב הרמב"ם עוד (פרק ד' מהלכות בכורות), ועיין ב"י יו"ד [סימן קל"ב ד"ה כתב עוד הרשב"א וכו'] דהרמב"ן והרשב"א מסכימין לדעת הרמב"ם ועי' הה"מ פ"א דזכיה דכתב בשם הרשב"א בהיפוך], א"כ כדאי הנך פוסקים לסמוך עלייהו, לעשות מזה ספק בקנין כסף: ואף דלכאורה זהו נסתר מכח תשובת הרמ"א [סי' פ"ז הובא בט"ז יו"ד סי' ש''כ] בישראל שקנה פרה מעוברת מנכרי דהעיקר כר"ת ולא קנה והולד פטור מבכורה,, הרי דלא חשש כלל לדעת הרמב"ם וסייעתו דנכרי קונה בכסף, מ"מ הא חזינן בש"ע יו"ד. (סי' קל"ב ס"ב) דפסקינן דאם משך הנכרי, או שהקדים לו המעות (ועי' ט"ז וש"ך שם ס"ק י"ז), דנכרי קונה בין בכסף בין במשיכה והרמ"א לא הגיה כלום הרי דסתם כדעת הרמב"ם, וכבר כתב ראיה זו בעל ברכת הזבח בתשובת נחלת שבעה (סי' ל') ומה דסתר בעל נ"ש (בסי' ל"א) את דבריו, אין להם שחר כלל, [כעת מצאתי בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' נ"ב שתמה ג"כ על בעל נ"ש הנ"ל): האמנם יש לי מקום לפקפק על ראיה זו, די"ל דטעמא דהש"ע דמהני הקדים לו מעות הוא כמ"ש הרשב"א בתוה"ב הארוך הובא בב"י, כיון דנתן לו מעות ע"מ להוציאם ולקנותם במעכשיו ע"מ שיתן לו היין, וכיון דקנה המעות למפרע לאו דמי יי"נ שקיל, עכ"ל, מ"מ נ"ל לדייק שאינו כן, דהנה הרשב"א כתב עלה וז"ל וא"ת מ"מ אסור לעשות כן מפני שרוצה בקיומו, דהרי עד שימדוד כל מה דפסק לו יכול לחזור עד סאה אחרונה נ"ל כיון דנתן ע"ז מעות להוציאם מעכשיו שוב א"י לחזור בו ממה שמדד לו מיהא והא דרב ושמואל דוקא כשלא הקדים לו המעות עכ"ל: והנה דבר זה שהמציא הרשב"א דבכור בשלשים בהקדים לו מעות א"י לחזור ממה שמדד לו לאו מלתא דפסיקא הוא, עיין בחושן המשפט (בסי' ר') דהביא הב"י דברי רי"ו שכתב בשם הרשב"א דבכור בל' אם כבר נתן לו המעות ראשון ראשון קנה, עיי"ש, וכן מצאתי בשיטה מקובצת בב"מ פ"ד בשם הריטב"א, אך בד"מ שם (אות ד') כתב דהטור חולק על זה, והנה ממה שכתב הרמ"א בהגהותיו (סי' ר' סעיף ז') וי"א דלא קנה הראשון אלא מטעם שהוא מוחזק לכן אם לא נתן לו מעות לוקח יכול לחזור בו, מלשון זה משמע דבנתן לו מעות א"י לחזור הלוקח, כיון דהמוכר מוחזק יכול לומר קים לי דתפוס לשון אחרון, אבל בכור בל' לחוד משמע אף בהקדים לו מעותיו יכול לחזור כדעת הטור וא"כ א"א לומר דעת הרמ"א יו"ד הנ"ל מטעמא דהרשב"א דאם איתא דאין מעות קונות ליתסר מטעם רוצה בקיומו למה דס"ל להרמ"א דלא כהרשב"א דאף בהקדים לו מעות בכור בל' יכול לחזור עד סאה האחרונה, אלא על כרחך דס"ל כהרמב"ם דנכרי קונה בין בכסף בין במשיכה: אמנם יש לדחות די"ל דהרמ"א ספוקי מספקא ליה במחלוקות הרשב"א והטור הנ"ל, ולהכי נקט בחו"מ דאם לא נתן מעות, דמלתא דפסיקי נקט דבכור בל' סאה בסלע לכ"ע בנתן לו המעות אינו יכול הלוקח לחזור, אבל בכור בל' לחוד תליא במחלוקת הרשב"א והטור, ומה דפסק ביו"ד להקל די"ל דסוף סוף בהקדים לו מעות אינו יכול לחזור דיכול המוכר לומר קיי"ל כהרשב"א וסייעתו, דבהקדים לו מעות א"י לחזור ממה שמדד לו, וממילא לא הוי רוצה בקיומו, דהא אם יופסד לא יהיה ביד הלוקח לחזור מספק, ואין זה דוחק דהא אף אם נפרש בכוונת הש"ע כהרמב"ם דנכרי קונה בין בכסף בין במשיכה. תיקשי איך סמך להקל ביי"נ כהרמב"ם, ולא חשש לר"ת וסייעתו דנכרי אינו קונה בכסף, אלא ע"כ כיון דמיד שנתן לו המעות א"י הלוקח לחזור, דיכול המוכר לומר קיי"ל כהרמב"ם דנכרי קונה בכסף, וכיון דמיד א"י הנכרי לחזור ולהוציא המעות מישראל, ממילא מיד נקנים לו המעות קודם שנעשה יי"נ, ולא מקרי דמי יי"נ, וא"כ ה"נ י"ל כדברינו בכוונת הש"ע מטעמא דהרשב"א הנ"ל: ובדברי הרשב"א קשה לי, דעדיין קשה על תירוצו דבהקדים לו מעות א"י לחזור ולא הוי רב"ק, דאם כן איך פרכינן בסוגיא סוף סוף כי מטא לאוירא דמנא קניא יי"נ לא הוי עד דמטא לארעתא דמנא, הא אם לא ישקול מינייהו זוזי אף דבמטא לאוירא קניא, מ"מ אסור משום רוצה בקיומו בהך דלאחר שבא קמי קמי לארעתא דמנא רב"ק בהך דבארעיתא דמנא בכדי שלא יחזור הלוקח, ואף די"ל דפרכת הש"ס על לישנא דא"ל רב להנהו סובייתו וכי שקליתו דמי שקליתו, דהא לאו דמי יי"נ הוא דכי מטא לאוירא קנה ואסור רק משום רב"ק, מ"מ איך אמרינן אי דנקט ליה נכרי לכלי בידיו ה"נ משמע דבזה לא היה צריך ליטול מעותיו תחילה, הא מ"מ יהיה אסור משום רב"ק, ואם נדחק דהכי נמי, היינו דלא היה איסור משום דמי יי"נ רק משום רב"ק, מ"מ יקשה על רב אמאי אמר דיעשו כן משום דשקלו דמי יי"נ, וממילא אם ירצו שלוקח ינקוט לכלי בידים תו אם לא יהיה עכבת יין בפומיה אם כלי של לוקח ברשות מוכר קנה, לא יהיו צריכים למשקל זוזי תחילה, ואמר להו דאי לא תעבדו הכי אסור משום רב"ק ויהיו אסורים בכל ענין: ואולי י"ל דבזה היה תקנה שיאמר במפורש שיקנה טפה טפה, אלא דקושיית הרשב"א היה דהיה לו לרב להזהיר אותם שיאמרו כן במפורש, ובזה תירץ הרשב"א דבהקדים לו מעותיו בכור בל' א"י לחזור, ופרכת הש"ס סוף סוף כי מטא לאוירא דמנא קניא, היינו כיון דליכא רק משום רב"ק יש עצה בלא למשקל מעות אלא לומר במפורש שיקנה טפה טפה: אמנם עדיין קשה, דא"כ איך אמרינן ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר ל"ק, הא מ"מ יש תקנה שיאמר במפורש יקנה כליך דבזה בודאי קנה כמבואר בהה"מ ובש"ע ועיין: אך לקושטא דמלתא רחוק הדבר ממרכז האמת, דהרי הרשב"א בעצמו כתב אח"כ תירוצא דהרמב"ן, דנכרי קונה ג"כ בכסף, וסיים וזה נכון יותר, וכ' הב"י עלה ומשמע שתופס דברי הרמב"ן עיקר, ושכ"נ ממ"ש בת"ה הקצר וכו', וכיון דהתוס' בע"ז ס"ל להדיא דלא כהרשב"א הנ"ל שתירצו דבעי שיתן הנכרי לישראל המעות לחלוטין, וגם הרשב"א בעצמו חזר בו מהך תירוצא, מה"ת יפסוק המחבר להקל על סברא זו, דכיון דנקנו המעות למפרע לאו דמי יי"נ שקיל, וע"כ ברור דטעמא דהמחבר מטעמא דהרמב"ם, או דעכ"פ מספקא ליה כהרמב"ם, וכיון דמוכח דעכ"פ נקטו ליה לספק שמא כשיטת הרמב"ם, א"כ בנ"ד הוי ס"ס מעליא, ואף דספק אחד ספיקא דרבוואתא הוי ס"ס אב"ה וכמו שהעלה במנחת יעקב בקונטרס הספיקות דס' דרבוואתא עדיף מס"ס במעשה] אולם מה דיש לפקפק בנ"ד שלא לסמוך על הס"ס כיון דקיי"ל (בסי' שט"ז בהג"ה) כדעת הר"ת דחלב אינו פוטר בבכורה והיינו מטעם המבואר בהרא"ש כיון דקיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא, מש"ה אמרינן סמוך מיעוטא דחולבת בלא ילדה לחזקה דלא ילדה, הרי דמחזקינן זה לחזקה דלא ילדה, א"כ הוי ס"ס במקום חזקה דלא מהני למסקנת הט"ז והש"כ והמ"ב, ובאמת אם בנ"ד השאלה בפרה חולבת, בזה שפיר הוי ס"ס, דרוב אינן חולבו' אא"כ ילדה מסלקא לחזקה, דמכח סמוך מיעוטא לחזקה הוי פלגא ופלגא ושפיר הוי ס"ס, אבל אם הפרה אינה חולבת, לכאורה מקרי אתחזק אסורא: והנה יש לצדד לסמוך אס"ס למ"ש הכנה"ג יו"ד סי' י"ח בהגהת הטור אות ג' וסי' כ"ה בהגהת הטור אות ג'] דבספיקא דדינא ל"ש לומר אוקמא אחזקה דמשום חזקה לא הוכרע הדין, וכ"כ בפשיטות המ"ל (פ"ב ה"א מהל' טומאת צרעת) ונ"ל דזהו כוונת הש"ג בשם הר"ז פ"ג דחולין (דף רס"ו) וז"ל, ונראה בעיני שלא אמרו ה"ה בחזקת היתר אלא מספק במעשה, אבל אם המעשה ברור וההוראה מסופקת הרי ספיקו להחמיר, עכ"ל, והיינו מסברא הנ"ל דמשום החזקה לא ישתנה הדין, וה"נ לענין חזקת איסור, דל"ש מספיקא דדינא, כנלענ"ד ברור דלא כמו דנדחק בזה בתשובת משאת בנימין (סימן נ'): ויש לעשות ג"כ סמוכים לזה מדברי התוס' פ' חזה"ב (דף ל"ב