רבי עקיבא איגר מ

כיון דקיימינן עתה דבפסי החצר לא בעי סמכו, א"כ שפיר פריך דתשתרי קטנה אף דלא סמכו. ואדרבה מזה סייעתא לדידי, דעל ראייתי מסוגיא (בדף צ"ג) פקפקתי במכתבי הראשון, די"ל כיון דסמכו על כל הכותל, והגפופין הם המקצת מהכותל מקרי סמכו עליו, אבל מסוגיא הנ"ל נתחזקה ראייתי דאם איתא דבעינן סמכו אלא דזה מקרי סמכו, א"כ מאי פריך דלמא מיירי בנפרצה בשבת, דלגבי גדולה כיון דהגפופין הם מקצת מהכותל דסמכו עליו מקרי סמכו מבע"י, אבל לגבי הקטנה מקרי לא סמכו, אע"כ דלא בעינן בפסין סמכו. אמנם באמת גם מזה ליכא סייעתא, דהרי רבה הוא מרא דשמעתא דקאמר ומותבינן אשמעתין ולרבה דס"ל (בדף צ"ג) דאמרינן הואיל והותרה הותרה מוכח דמיירי בנפרצה מבע"י וכדא"ל אביי לרבה שם לא תימא מר אימר אלא ודאי, וא"כ שפיר פריך. והנה לכאורה יש לדון בזה, דהרי בסוגיא דעירובין ( דף י"ז) מבואר דרי"צ ס"ל דאף אם בעלמא אמרינן הותרה הותרה מ"מ באיתנהו לדיורין גרע א"כ בההיא (דדף צ"ג) דמבעי לר' הושעיא דיורין הבאין בשבת מהו שיאסרו, ופירש"י שם כגון כותל שבין ב' חצירות, מבואר דזהו מקרי נתוספו דיורין כיון דנפרץ זה לזה הוי כדרים במקום אחד, א"כ קשה לכאורה הא דא"ל אביי אימר ודאי נפרצה מבע"י, דהא מר הוא דאמר וכו', ומאי ראיה דלמא התם בנסתם הפתח דליכא הוספת דיורין, אמרינן הואיל והותרה, אבל בחצר שנפרצה לגדולה לא אמרינן הואיל והותרה, וצ"ל דאביי לא ס"ל לחלק בין איתנהו לדיורין, וס"ל כר"ה בעירובין (דף י"ז) דבאיתנהו לדיורין ג"כ אמרינן הואיל והותרה, ולא ס"ל מקום לחלק בזה, א"כ י"ל דמה"ט באמת אמר רבה אימר בנפרצה ולא אמר ודאי נפרצה, דרבה לנפשיה ס"ל לחלק דבנתוספו דיורין י"ל דלא אמרינן הואיל והותרה הותרה, וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי' מאי קאמר רבה ומותבינן אשמעתין, לוקי באמת בנפרצה בשבת ולימא דבאיתנהו לדיורין ל"א הואיל והותרה, והגיפופין לא מהני דלגבי הקטנה מקרי לא סמכו מבע"י וכנ"ל, אע"כ דבפסין לא בעי סמכו מבע"י: אמנם לקושטא דמלתא נ"ל דנפרצה החצר לא מקרי איתנהו לדיורים, דהא מ"מ אין דרים ביחד, דהא אין לבני חצר זו רשות להשתמש באחרת אלא דאוסרין זה על זה מדין נפרצה במלואה למקום אסור לה, א"כ לא מקרי נתוספו דיורין: ומה דנקט רש"י באיבעיא דר' הושעיא דנתוספו דיורין כגון כותל חצר שנפרץ היינו דניחא לרש"י לפרש האיבעיא מעין הפשיטות כותל חצר ולזה מפרש כותל חצר והיינו דנתוספו דיורין, ר"ל היכי דדיורין אלו אוסרין על אלו מדין נפרצה במלואו, א"כ אין חילוק בין כותל חצר שנפל לנסתם הפתח, ומוכח שפיר דלרבה מיירי בודאי נפרצה מבע"י. והכי משמע ג"כ מתוס' שם ד"ה לא תימא וכו' וא"כ תקשי דאביי, ואם איתא לדברינו הנ"ל ליכא קושיא כ"כ, דנהי דאביי אמר כן דסברתו דאין לחלק בין איתנהו לדיורין, ומוכח דמיירי בנפרצה מבע"י, הא מ"מ מדאמר רבה אימר היינו דלנפשיה ס"ל לחלק, די"ל דאיתנהו לדיורין גרע, א"כ מש"ה לא חשיב אביי ג"כ לההיא דרב דכותל חצר שנפרץ כיון דראה דדעתו דרבה לחלק דבכותל חצר גרע, אע"כ דס''ל לתוס' דכותל חצר שנפל לא מקרי איתנהו לדיורין, רק בההיא (דדף י"ז) שנים ונתוסף א', זהו מקרי איתנהו לדיורין,, א"כ ליכא סייעתא לדברינו לענין פסי החצר: אמנם לעומת זה מדברי הרא"ש נראה דכותל חצר מקרי איתנהו לדיורים, ממ"ש ספ"ק דעירובין, והלכה כר"ה דאמר הואיל והותרה וכו' ואביי ג"כ וכו' ואם איתא דכותל חצר לא מקרי איתנהו לדיורים אין ראיה משם כלל, ואף דאיבעיא דר' הושעיא משמע דמיירי בנתוספו דיורים ממש, הא מ"מ דר"ח דפשיט היינו מכח כ"ש כיון דבכותל חצר שנפרצה לא אמרינן הואיל והותרה, מכ"ש בנתוספו דיורין, ורבה דחי דאימר בנפרצה מבע"י וליכא למפשט וע"ז קאמר אביי לא תימא אימר אלא ודאי, היינו דבכותל חצר דליכא הוספת דיורין ממילא מיירי ע"כ דמבע"י נפרצה, א"כ ליכא למפשט האיבעיא מהתם, אבל עדיין לא שמענו דיסבור אביי דגם בנתוספו דיורין אמרינן הואיל והותרה אלא דבא לומר דליכא למפשטיה לאיסור, אבל מ"מ ליכא גם ראיה להתיר, אע"כ דס"ל להרא"ש דכותל חצר מקרי נתוספו דיורין, ועדיין צ"ע: עקיבא סימן לז לכבוד ידידי הרב רבי אבנר נ"י כק"ק סטאשוב: מכתב רופ"מ הגיעני יום שלשום ע"י הנוכחי וראיתי שאלתו שאלת חכם בדבר המאורע בקהלתו, באחד שהיה לו פרה מעוברת, והיא ספק מבכרת ומכרה לעכו"ם הרועה בכסף לחוד, אח"כ הוליכה הרועה לשדה לרעות עם שארי בהמות כדרכו בלי כוונת קנין משיכה, ונסתפק מעכ"ת ויתר חכמי עירו בדין הולד אם יש חשש קדושת בכור: פתח דברי מעכ"ת נ"י לצדד להיתר, לדונו בס"ס, ספק שמא כבר ילדה, וספק כרש"י דנכרי קונה בכסף אם נחשוב ספיקא דרבוותא לספק מעליא, והיתר זה נראה ונדחה למעכ"ת נ"י כיון דקיי"ל כר"ת אפשר דלא מקרי ס"ס, אח"ז יצא לדון בהיתרא דקנין משיכת הרועה לשדה, וכתב מעכ"ת נ"י וז"ל, ול"ל כיון דלא מכוון המקנה להקנותה במשיכה זו לא הוי קנין, ז"א, דהא מצינו גבי שבת אפילו דלא הפקירה הפקר גמור דהא אין אחרים יכולים לזכות זה,, א"ה אמדוהו חז"ל מסתמא היה דעתו להקנות במשיכה זו, כדי להפקיע איסורא מעליו, אך דברי הב"י ח"מ (סי' קצ"ב) שהביא דברי הרא"ש גבי תיחוד ותפתח, משמע שם בהדיא דצריך שיכוון הקונה לקנות בעשיה זו, והכא לא נתכוון הרועה לקנותה במשיכה זו רק להוליכה לשדה לרעות, או י"ל כיון דסבר הנכרי דפרה זו שלו היא שקנאה בכסף א"כ נתכוון להוליך פרה שלו לשדה וקנאה במשיכה עכ"ל: הנה דברי מעכ"ת האחרונים הם שגגה, במ"ש לדמות לשבת, כוונתו לההיא דהגהת ש"ע א"ח (סי' רמ"ו ס"ג) ואין לו דמיון כלל, דהתם הרי באמת הפקירה אלא אנן אמרינן דלא הפקירה רק להפקיע איסור שבת מעליו ולא לענין אחר, ומש"ה אין אחר יכול לזכות בו, דכיון דהפקר כזה מהני להפקיע איסור מעליו מה"ת לו להפקיר יותר מההכרח, אבל אם לא הפקירה כלל, אין נידון להפקר מחמת אומדנא, דהרי לאינך שיטות דלהפקיע איסור שבת בעי הפקר גמור, אם הבעלים לא ידעו מאיסור שביתת בהמתו פשיטא דאין אחר יכול לזכות בה מכח אומדנא, דרוצה ודאי בהפקירא להנצל מאיסור שבת, ואם הטעם כיון דלא ידע מאיסור לא מהני במה דידעינן באלו ידע היה מפקירה, ה"נ בנ"ד הא לא ידע דיש עליו איסור בכור, כיון דלדעתו כבר מכרה בכסף. ודרך גררא אזכיר מה דנ"ל בכוונת המג"א שם (ס"ק י"א), והאלי' רבה השיג עליו, ונראה דדברי המג"א נכונים, וכוונתו דדוקא לשיטת הר"פ דבעי שיאמר בהדיא דמפקיר רק לשבח אבל בלא"ה הוי הפקר גמור, ולא אמדינן דעתו שלא הפקיר רק להפקיע מעליו האיסור, ומש"ה בהפקר בפירוש ליום השבת, עכ"פ הוי בו ביום הפקר גמור, מש"ה הוצרך הב"י לדחוק דביום השבת אין הגוי מניחו לזכות אבל למה דמסיק הטור דאף בהפקר סתם אמדינן דעתו, ממילא י"ל דגם בשבת אין אחר יכול לזכות דלא הוי הפקר לשום דבר רק להפקעת איסור שבת]: גם מ"ש מעכ"ת ראיה מדברי הרא"ש גבי תיחוד ותפתח דבעי שיתכוון הקונה לקנות, אין זה ראיה, דעיקר כוונת הרא"ש דקנין חזקה לא הוי אלא במעשה שימוש, שהשימוש ההוא מורה לשימוש כאדם העושה בשלו מש"ה בנעילה לחוד ליכא קנין, דמעשה זו כיון דאפשר דעשתה כך לשמור חפץ בעלה שרגילה בכל פעם ואין שמושה מוכחת וניכר לעיני הרואים שהשימוש לטובתה, מש"ה בעינן שתחזור ותפתח דניכר ומוכח מתוך המעשה עצמו דהנעילה בתורת שימוש כחפצה בלי מוחה, ועיקר הדבר דקנין חזקה דמעשה