רבי עקיבא איגר לט

לכרמלית לא הוי כמפולש כן נראה לענ"ד, ידידו דו''ש עקיבא גינז מא"ש סימן לד לידידי הרב רבי יעקב נ"י דיין מצויין וחד מב"י דק"ק פוזנן מ"ש מעכ"ת נ"י לתמוה על המנהג דבנפסק העירוב מטלטלין בחצר בה"כ אותם הדרים שם וכמ"ש המג"א הא כיון דהאחרי' יש להם זכות ליכנס בחצר לבה"כ להתפלל וא"א להם למחות, הוי רגל האסורה במקומה דאוסרת שלא במקומה: לענ"ד דוקא בב' חצירות זו לפנים מזו דכל עיקר דריסתם דרך החצר החיצונה והם דבוקים בה זה בזה, אוסר על החיצונה, משא"כ היכי דדר בעלמא רק דעובר דרכו בזה החצר כדי לילך ממנו למקום אחר אינו אוסר, דאי לא תימא הכי אם יש כפר סמוך לעיר, ואיזה אנשים הדרים שם ולא עירבו באין בשבת להעיר לבה"כ וקנו להם מקומות בבה"כ וא"א למחות בידם נימא דלא מהני העירוב להעיר ההיא כיון דבני כפר שאסורין במקומם הולכין בעירם כשנכנסין לבית הכנסת אע"כ כנ"ל: סימן לה תו כתב מעכ"ת נ"י להסתפק בנפסק הצוה"פ בשבת ואין רוחב המבוי י' אמות דהדין דיש לסמוך בשעת הדחק על הלחי דמהני מדינא, ונסתפק מעכ"ת נ"י אם מקרי לא סמכו עליה מאתמול, כיון דלא היה דעתן מדין לחי גם אני עמדתי בזה ואעתיק לרומעכ"ת הרשום אצלי בש"ע א"ח (סי' שס"ג סי"ב) לחי העומד מאליו וזה לשוני, נלענ"ד לענין פסי חצר כשר אף בלא סמכו עליו מאתמול ועדיף בזה מלחי, וראיה ברורה מפ' כל גגות (דף צ"ג) א"ל דלמא בנפרצה מבע"י, ואם נימא דגם בפסי החצר בעינן סמכו עליה מאתמול, אמאי קאמר דלמא בנפרצה מאתמול דרך ספק, הא ע"כ מיירי בהכי, דאלו בנפרצה בשבת גם הגדולה תתסר, דהא הגפופים לא סמך עלייהו מאתמול. ואין לומר כיון דמ"מ סמך מע"ש על המחיצה מדין מחיצה והי' אותו מקצת בכלל, מקרי סמך עלייהו מאתמול, ז"א, דנ"ל פשוט וברור במבוי שנפרצה כותל רביעי בשבת ונשתייר ממנה לחי דלא מקרי סמיך עלה כיון דלא סמך בתורת לחי ליכא קול ולא הוי היכרא, דהא באמת קיי"ל דלחי משום מחיצה, גם קיי"ל דמחיצה העומד מאליו הוי מחיצה ואעפ"כ בעי בלחי סמך עלה, משום דבעי קצת היכר וה"נ כן, וא"כ תקשי כנ"ל דגם הגדולה תיתסר, אע"כ דבפסי לא בעי סמכו. ומעתה נ"ל במבוי שיש לו לחי העומד מאליו ולא סמך עלה מבע"י ורחב ד' דמהני מדין פס לדעת רש"י עירובין (דף ה') דגם במבוי מהני פס אולם לשיטת תוס' שם לא מהני במבוי היתר פס, כנלענ"ד ברור. ואין להקשות דלפ"ז דס"ד דהש"ס דגם במחיצה מעליא בעי לרבא סמך עלה מאתמול, יקשה ממתניתן דחצר קטנה שנפרצה לגדולה, דגם הגדולה תיאסר , זהו לק"מ, די"ל דבאמת הי' הכרח לאוקמי בנפרצה מבע"י, גם כיון דבכל הכותל סמכו לשם מחיצה ואותו מקצת דהיינו הגפופים בכלל, מקרי סמך עליה דמחיצה מבע"י, משא"כ למסקנא דדוקא בלחי בעי סמך דהטעם משום קלא בזה נלענ"ד דבעינן סמוך לשם לחי וכנ"ל, ולא מהני במה שהי' בכלל המחיצה ולכאורה הי' מקום להתיר מטעם אחר, דאף דלא מקרי סמיך, מ"מ כיון דקיי"ל באיתנהו למחיצות דהואיל והותרה הותרה, א"כ י"ל כיון דיש כאן לחי דמקרי מחיצה אלא דלא הוי היכרא כ"כ כיון דלא סמך, מ"מ מקרי איתנהו למחיצה ולא משכחת לא סמך אלא דמבע"י לא הי' מחיצה רק הך לחי, ולא הי' ידוע מהלחי או שלא הי' ידוע מהלחי אם כשר, אבל בנפל המחיצה בשבת י"ל דמותר מדין הואיל והותרה הותרה. ומסוגיא דערובין (דף ט"ו ע"א) דרב יתיב אההיא מבואה וכו' ליכא ראי' בהיפוך די"ל דרב לטעמיה דס"ל דלא אמרינן כלל הואיל והותרה הותרה ואדרבה י"ל דבזה פליגי רב ור"ה, דר"ה ג"כ לטעמיה אזיל דס"ל דבאתנהו למחיצות אמרינן הואיל והותרה, מש"ה רצה לסמוך על הדיקלא, ורב לטעמיה דלא ס"ל דאמרינן הואיל והותרה, מש"ה אסור, וא"כ לדידן דקיי"ל הואיל והותרה הותרה י"ל דקיי"ל בההיא עובדא כר"ה. אבל מה אעשה דלהדיא מפורש בש"ע (סימן שס"ג סי"א) כגון שיהי' שם לחי אחר וכו' ובהכרח צ"ל דס"ל מסברא כיון דליכא קלא ולא רצו חז"ל לסמוך על הך לחי. הוי כליתנהו כלל ומקרי ליתנהו למחיצות ואפשר דלמדו כן דהרי בדברי ר"ה קתני או שניטלו קורותיו, הרי קורה דהוא רק משום היכר נימא הואיל והותרה, אע"כ כיון דחז"ל אמרו דבליכא קורה אין לסמוך על ג' מחיצות דמבוי, מקרי ליתנהו למחיצות, אף דיש לחלק קצת, מ"מ כיון דהדין מפורש בש"ע, פשוט דאין לעשות מזה צד קולא היוצא מדברינו דיש מקום להקל בנ"ד דנשאר ב' לחיין דצוה"פ, והיינו מכח הוכחתינו הנ"ל מוכח, אי דמקרי סמך כיון דהמקצת הי' בכל הכותל אי דבפסין לא בעינן סמכו, כיון דהמבואות דין חצר יש להם כיון דאין בתים וחצירות פתוחים, יש לסמוך על ב' הלחיין מדין פסין ואף דיש לפקפק כיון דבנפרצה הכותל ונשאר גפופים בעינן טפח מכאן ומכאן כדאיתא (סי' שס"ג ס"ב) וה"נ כיון דהי' צה"פ דכסתום דמי, וכשנפסק נשתיירו הקנים, י"ל דבעינן שיהי' רחבן רוחב טפח, אבל אינו מוכרע, עכ"ל. תו כתב מעכ"ת ני' לסמוך בשעת הדחק בצוה"פ בצד א' קנה ובצד א' על כותל המבוי ע"פ מ"ש במקור חיים ליישב קושיית המג"א (סי' שס"ג סכ"ח) דהטעם כיון דאמרינן לחי מכאן ולחי מכאן בעינן שיהי' עליהם דין לחי משא"כ כותל מבוי שארכו ד"א, וא"כ בסי' תר"ל דהפס רק ארכו ד"ט שפיר מהני, ומזה למד מעכ"ת דעת המק"ח דבצד א' קנה סגי, דהא בסי' תר"ל צד אחד על הפס וצד אחד על כותל הסוכה זה אינו, דהא מטעמא שכתב המק"ח דפסול על כותלי המבוי משום דבעינן שם לחי, וזהו שייך על ב' הקנים כדאמרינן לחי מכאן ולחי מכאן, אבל באמת דעת המק"ח דקושיית המג"א מסי' תר"ל ס"ב, וע"ז תירץ שפיר דהתם צד א' על הקנה וצד א' על הפס טפח, וכדדייק בלשונו פס טפח, והיינו בסעיף ב' ולא כדעת מעכ"ת בשמו פס ד"ט, זהו כונת המק"ח אבל קושטא דמלתא דקושיית המג"א, מסי' תר"ל ס"ג, וע"ז באמת אין מספיק תירוצו [ומיושב בזה דרמז המג"א על ס"ג ולא הקשה במוקדם מסעיף ב'] ועיקר הדין כדעת המג"א דבשני צדדים בעי קנים ופשוט: ידידו. עקיבא סימן לו להרב הנ"ל שנית. מ"ש רומעכ"ת על דברי שכתבתי להוכיח דבפס חצר לא בעי שסמכו עליו מבע"י דלדעתו יש הוכחה בהיפוך מסוגיא דעירובין (דף ט' ע"ב) אמר רבא ומותבינן אשמעתין חצר קטנה וכו', קטנה נמי תשתרי בנראה מבחוץ וכו' וקשה מאי פריך דלמא מיירי בלא סמך עלה מאתמול אע"כ דגם בפסין בעינן שסמכו עליו, וא"כ מדשרי גדולה ע"כ דמיירי בנפרצה מבע"י וסמכו עליו עכ"ד במח''כ שגה בזה דאם איתא דלא בעי סמכו מאי פריך הש"ס דלמא מיירי בנפרצה בשבת דלא סמכו, הא אדרבא