רבי עקיבא איגר ל

זו, דשפיר י"ל דגזל חמץ אסור אח"פ משום הבעלים דהוי חמץ של ישראל, אבל בבעלים נכרים עדיין י"ל דמשום אחריות לא מקרי חמץ ש"י לאסור אחה"פ: ונ"ל דהרמב"ם לשיטתיה הוכיח דינו, והיינו דפשטא דסוגיא דפסחים (דף ל"א) משמע דבמתניתן בעי תרתי הרהינו ומעכשיו, ועי' ברא"ש הא דבעינן הרהינו היינו דמעכשיו לחוד אף דהוי למפרע חמצו ש"נ מ"מ אלו היה נאבד החמץ היו צריכים לשלם לו ממקום אחר, וא"כ הוי באחריות ישראל עיי"ש, ולכאורה יפלא, דא"כ יקשה על המקשן דקאמר אא"ב למפרע גובה, הא בלא הרהינו מה בכך דלמפרע גובה, הא עבר עליו הישראל משום אחריות, וביותר קשה בהא דאמרינן ותסברא אימא סיפא ומוכח לאוקמי ברייתא בהרהינו ופליגי אם נכרי מישראל קונה משכון, ולוקמי בפשיטות ובלא הרהינו, ופליגי בלמפרע גובה, ומ"מ בנכרי שהלוה לישראל ע"ח לדברי הכל עובר משום אחריות, ולזה נ"ל לדון הא דקיי"ל חמץ שעעה"פ אסור אף בביטלו, זהו באמת רק בחמץ של ישראל ממש, אבל היכי דהוא חמצו ש"נ, רק דישראל עבר עליו משום אחריות, מ"מ בכה"ג בזה כיון דלא הוי חמצו של ישראל לא אסרו חז"ל אלא היכי דלא בטלו דעבר מה"ת על ב"י אבל בבטלו לא, וכיון שכן ניחא דברי הרא"ש, דהכי אמרינן אא"ב למפרע גובה י"ל דמיירי בבטלו, ובזה אף דעבר בב"י משום אחריות, מ"מ בכה"ג דבטלו אינו אסור אחה"פ, והסברא דחמץ של ישראל אסרו מטעם לא פלוג, כיון דשייך בו ב"י אסרו בכל ענין, אבל בחמץ ש"נ דאנו באנו לאסור משום דעבר בב"י מדין אחריות, בזה היכי דבטלו ובאמת לא עבר בב"י הוי חמץ ש"נ במקום דליכא ב"י לא אסרו, ואף דכתבנו בשם השאגת ארי', דהיכי דהוא שלו משום אחריותו א"י לבטלו, מ"מ הכא מהני ביטול דהא באותו שעה היה ברשותו לעשות בחמצו ככל חפצו, דאם קדם וזבניה זביניה במטלטלין ואין המלוה מוציאו מיד הלקוחות, וכיון דבידו למכרו ולהקדישו ולהפקיעו מיד המלוה מש"ה מהני ג"כ בטלו דיכול להפקיר ולבטל. אבל למסקנא דמיירי במעכשיו בזה דהתנה בפירוש באם לא יפרענו לזמן פלוני יהא מכור לו במעכשיו, דאגלאי מלתא דהיה דנכרי ממש, ובזבנו בנתיים המלוה טורף מלקוחות, דלאו מדין שיעבוד אתי עלה, רק מדין מכירה דהוי מכור לו למפרע, וא"כ ממילא לא מהני הביטול למפרע, כיון דהוא למפרע של נכרי, אלא דעבר עליו בב"י משום האחריות כסברת הש"א הנ"ל והיה ראיה שאסור אחה"פ, מש"ה הוצרך לאוקמי בהרהינו: והנה לכאורה נסתר דברינו מתוס' שבועות הנ"ל, דלדברינו ליתא לראייתם, דשפיר י"ל דמשום אחריות גניבה עובר בב"י, והא דלת"ק לאחה"פ מותר, היינו דמיירי בבטלו וכיון דלא הוי שלו רק משום אחריות מותר אחה"פ, ולר"מ דקונה משכון הוי חמצו ש"י ממש ואסור אף בבטלו: אמנם ז"א, דהא הברייתא דלא איירי במעכשיו אין כח לישראל לבטל, דהא הוא של נכרי לגמרי, ושפיר הקשו תוס' כיון דעבר בב"י משום אחריות ליתסר אחה"פ וא"כ שפיר יש לקיים דברינו דהא דאמרינן אא"ב למפרע גובה היינו דמיירי בביטלו דבמטלטלים דיוכל למכרם ולהפקיע ממלוה, יוכל גם כן להפקירם ולבטלם, וכן הא דאמרינן ותסברא אימא סיפא, היינו ג"כ דסתמא קתני, אפי' בביטלו, כיון דלא מיירי בלא מעכשיו מהני ביטולו בישראל, אבל למסקנא דמוקמי' במעכשיו, והוי למפרע מכירה גמורה ולא מהני ביטולו מש"ה הוצרך לאוקמי בהרהינו, ודו"ק: והנה לכאורה היה מקום לומר דרך אחר להא דמוקמינן בהרהינו, היינו למה דקיי"ל כר"י דד"ת מעות קונות, ועי' תוס' בב"מ דלר"י בנכרי דוקא משיכה קונה דלעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה, ולכאורה קשה איך אמרינן אא"ב למפרע גובה במה יקנה למפרע, לו יהא שמכרה לו ממש במעות דהלואה, הא נכרי אינו קונה בכסף, וצ"ל דבאמת הכי קאמר אא"ב למפרע גובה ונימא ג"כ כר"ל דדבר תורה בישראל משיכה קונה וממילא בנכרי כסף קונה או דצריך לאוקמי בשיעבד לו מטלטלין אג"ק וכמ"ש הרמב"ן במלחמות, וא"כ י"ל דמה"ט דלמסקנא דמוקמי במעכשיו מ"מ קיימא אוקימתא דהרהינו משום דקיי"ל כר"י דבנכרי מעות א"ק, ולא ניחא ליה לדחוקי דמיירי בשיעבד לו מטלטלין אג"ק, וא"כ גם במעכשיו לא קנה למפרע מש"ה מוקי בהרהינו דקונה במשיכה או בחצירו: אמנם להרמב"ם לשיטתיה דפסק בנכרי בין כסף בין משיכה קונה, א"כ מדמוקי למתני' בהרהינו ע"כ טעמא דהרא"ש דבלא"ה היה עובר בב"י משום אחריות הרי מוכח להדיא מסוגיין דחמצו של נכרי וקבל ישראל אחריות דאסור אחה"פ כמ"ד האוסר בירושלמי והדבר פלא על החק יעקב הנ"ל דהעלים עיניו מדברי הרמב"ם הנ"ל, ומדברי הש"ע (ססי' תמ"א) דמפורש כהרא"ש הנ"ל במה דכ' אבל אם לא אמר מעכשיו, ואין אחריות עליו מותר, הרי מפורש דבאחריותו עליו אסור אחה"פ: ולפ"ז מוכח ג"כ דבטלו ואנוס על הביעור דאסור אחה"פ, דהרי מדפריך הש"ס, ותסברא אימא סיפא ולא מוקי מדין אחריות ע"כ משום דסתמא קתני אף בביטלו וכנ"ל, א"כ לפי מה דמוקי בהרהינו מוכח דזה גם בבטלו אסור, כיון דהוא חמצו ש"י אסור בבטלו אף דהוא אנוס על הביעור, ודוק: היוצא לנו מדברינו לדינא, דחמץ ש"י אף בבטלו ואנוס על הביעור אסור אח"פ אבל חמצו של נכרי אלא דהישראל עבר עליו משום אחריות, בזה אם באמת עבר דהיינו שלא בטלו, או בבטלו היכי דלא מהני הביטול כסברת הש"א הנ"ל אסור אחה"פ, אבל היכי דבטלו בענין דמהני הביטול מותר אחה"פ כעת ראיתי בתשובת פני יהושע (סי' י"ג) שהביא ג"כ ראיה דאף בכה"ג אסור, ממ"ש הגמ"י פ"א ה"ח מהל' חמץ הובא בב"י (סי' תמ"ז) מי שנתערב לו חטים חמץ בשל כשרים, ולא נודע עד אח"פ, צריך להוליך הנאה ליה"מ, אף דמיירי בודאי גם בביטל, דמדסתם משמע שהי' חמוצים קודם פסח, והי' בכלל הביטול, מ"מ אסור אף שהיה אנוס שלא נודע לו התערובות עד אח"פ, עכ"ל, ויש לפקפק ע"ז דלענ"ד לכאורה אם היה לפניו פת שאין חמוצו ניכר, והיה אצלו בחזקת מצה דזה אינו בכלל ביטלו אף דאמר כל חמירא וכו' מכל מקום הרי דעתו על הפת זו להחזיקו לעצמו ולא להפקירו. ובתחילת ההשקפה היה נ"ל לפקפק גם בנ"ד דליכא בזה מעלת הביטול, כיון דהיה סבור דמכרו והיה בדעתו דאין צריך לבטלו ושאין בידו לבטלו כיון דמכור לאחרים, אך מ"מ י"ל כיון דאמר כל חמץ שברשותו, כיון דאגלאי מלתא דגם זה היה ברשותו הוא בכלל הביטול, אך כל זה בנ"ד דאינו רוצה להחזיקו לעצמו, אבל בסובר שהוא מצה והוא מחזיקו לעצמו בודאי אינו בכלל ההפקר, ואף די"ל דהוה כמחזיק בטעות, ואדעתא דחמץ לא החזיקו, היינו רק בקנה חמץ בחזקת מצה, בזה י"ל דהוי קנין בטעות, ולא זכה בו מעולם אבל הכא עכ"פ מכח הטעות לא הוציאו מרשותו ונשאר שלו, וא"כ י"ל דההיא דהגמ"י הנ"ל מיירי שנתערב מדה אחת חמוצה בשתי מדות כשרים, והיה יודע שיש בשק הזה ג' מדות חטים, אלא דלא ידע שיש בהם חמוצים א"כ בכה"ג דרצה להחזיק לעצמו כל ג' מדות, לא היה מעולם בכלל הביטול וההפקר, ואף אם מיירי שהיה בשק זה רק ב' מדות כמקדם, וא"כ במדה ג' שנתערב לא היה דעתו להחזיק, מ"מ בחמץ מעורב בכשרים, ורצונו לבטל חמץ המעורב, י"ל דלא מהני, כיון דאין בקוען ניכר ולא היה אפשר לברר, וא"כ אף שהחמוצים מופקרים כיון דא"א לבטל וליטול ההפקר מתוכם הוי כמו הבעלים וההפקר שותפים בדבר, דבכל ג' מדות ובכל חטה וחטה יש לבעלים ב' שלישים ולהפקר שליש, (ועי' בש"ע חוה"מ סי' רצ"ב ס"י), וא"כ לא הועיל בביטולו, עד שיבטל כל הג' מדות, וזה בודאי לא היה בכלל הביטול, דהא אמר רק כל חמי' ואולי כוונת הפ"י מדסתם הגמי"י משמע דמיירי גם בחמוצים ניכרים: גם לפי מה שכתב הפר"ח ראיה דאף בבטלו בפני עדים לא מהני, מדלא אמר הירושלמי דנ"מ בבטלו בפני עדים א"כ מזה יהיה מוכח ג"כ דגם בביטלו ואנוס על הביעור דלא מהני דכל שאנו אומרים דשוגג או אנוס לחוד לא מהני אם איתא דבצירוף ביטול מהני, הו"ל להירושלמי לומר הך נ"מ דאם מטעמא דבעי' שיזכה אחר מההפקר גם באנוס אסור ולטעמא דהערמה מותר, באופן