רבי עקיבא איגר לא

שיש לנו סמוכים גדולים, דאף בבטלו ואנוס על הביעור אסור אח"פ, הן מחמת פירושינו בהה"מ, הן מחמת ראיית הפ"י, הן מחמת ראייה מהירושלמי כסיגנון הפר"ח הנ"ל וכאשר מסתבר כן בפשטא דהש"ע, וכל דברי המנחת יעקב בתשובה אין מספיק להתיר דכל יסודו דבבטלו ראוי להתיר כמו בנוקשה, והדבר פשוט לחלק וכמ"ש המג"א (ססי' תמ"ז), וכ"כ הפ"י בשו"ת (סי' י"ג) גם יסודו דביטול רק משום חשש הערמה, והיינו כיון דלא קיים תקנת חז"ל לבערו חיישי' שמשקר לפנינו וא"כ אם היה אנוס על הביעור, לא חשדינן ליה למשקר אינו מוכרח די"ל דחיישי' לערמה בפעם אחר, וחז"ל כללו כלל גדול בתקנתם, דביטול לא מהני אף במקום אונס הגע עצמך היכי דהדבר נודע רק מפיו של הבעלים שבא לשאול שלא ביער חמצו רק ביטלו כהוגן, וכי נימא דמותר דהא צריכים להאמין לו דבטלו במגו דאי בעי שתיק וגם אם יודע בעצמו הדינים והוא יודע האמת שבטלו כראוי וכי יכול הוא להתיר לעצמו החמץ א"ו דבכל ענין אסרו חז"ל: מ"ש מעכ"ת ני' בכוונת הירושלמי דבבטלו גם ר"ל מודה דלא הוי הפקר מעליא, וגם כפי דברי הר"ן מתחיל הפעולה רק ברגע שמתחיל האיסור, מש"ה אסרו רז"ל אבל הפקר מקודם הוי כמו נתן לנכרי, דבריו מסתברים ואני אוסיף למ"ש הר"ן דטעמא דבדיקה לפי שביטול תלוי במחשבתן של בני אדם, ואין דעותיהן שוות, ואפשר שיקילו בכך, ולא יוציאו מלבן לגמרי, עיי"ש, ולכאורה קשה, הא כיון דאומר בפיו דמבטלו אף דבלבו אינו כן הוי דברים שבלב, ולא ביטל מחשבתו את דבריו, וצ"ל כיון דבאמת לשון ביטול לא הוי הפקר ממש רק גילוי דעת למה שבלבו, שאינו חושבו ושנחשב לו כעפרא, וכיון דאנו דנין על מה שבלבו, דהיינו בדרך גילוי מלתא מה שבדעתו, ואם בדעתו אינו כן אין הביטול כלום, ואפשר שזהו שמדקדק הר"ן בלשונו הזהב, שביטול זה תלוי במחשבתן והיינו כנ"ל, וא"כ יש לנו טעמא רבא דהפקר עדיף מביטול, דבהפקר בודאי יצא החמץ מרשותו דלו יהא דהי' בלבו בהיפוך הוי דברים שבלב: וביסוד הזה יש לעמוד בכמה מקומות, וכאשר בזכרוני עתה שעמדתי בההי' דגט שכתבו נכרי וישראל עע"ג דלא מהני, דנכרי אדעתיה דנפשיה עביד, מ"מ נימא דקודם הכתיבה יאמר בפה מלא שכותב לשמה, ממילא אף אם בלבו אינו כן הוי דברים שבלב, ובודאי לא הוי בכלל אנן סהדי ולדונו בכלל גלוי לכל כמו מברחת דלא הוי דברים שבלב, דהרי באמת הוי רק ספק דשמא אדעתיה דנפשיה עביד, כמ"ש הב"ש (סי' קכ"ג ס"ק ה') ויש לישב ועיי' מל"מ [פ"ג ה"ו מהל' שקלים ד"ה ועוד נ"ל] ועי' בשו"ת חכם צבי (סי' א') שעמד בזה דבאמר הנכרי בפיו שכותב לשמה מה לנו בכוונת לבו דסותר לדבריו שבפיו, ותירץ דאנן סהדי דעביד אדעתיה דנפשיה וכאלו פירש, עיי"ש, וזה אינו, דהרי באמת הוי רק ספק, ולא מקרי אנן סהדי: מה שהביא ש"ב מעכ"ת הגאון נ"י דברי שו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קס"ג) להקל בביטול ואנוס על הביעור, ראיתי שכוונתי לדבריו בענין הפקפוק, לומר דמה שמכר לא היה בכלל הביטול כיון דלדעתו היה המכירה כראוי ואינו שלו, ודחה הדבר כמו שדחיתי וכנ"ל ובעיקר ראיית הפמ"א דהא בדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד וה"נ בבטלו הוי רק דרבנן ולא חיישינן לערמה, דהא בנפלו ונתפצעו קיי"ל כר"ש ובשוגג מותר, וע"ז כתב רומעכ"ת דלאו כל הענינים שוים דהא בשכח קדירה ע"ג כירה בשבת אף בשוגג אסור, משום הערמה, אע"כ דוקא בביטול אסור דהוא דרך מקרה, ולענ"ד יש לחלק בענין אחר, דבביטול איסור ליכא דררא דאורייתא דאף אם יערים ויבטל בידים ליכא איסור דאורייתא, למה דקיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק דרבנן, אבל בשהיית קדירה דהשורש דאורייתא, דהא שורש החשש שמא יחתה ויעבור על דאורייתא, ועיי' בהר"ן פ"ג דשבת, (דף י"ח ע"א) בהניח ע"ג קרקע פסק בב' הלשונות להחמיר דקרוב לדאורייתא עיי"ש ומלבד זה לענין ביטול חמץ יש לחלק ביותר, דדוקא במטביל ומעשר ומטמא ומדמע דהאיסור שלפנינו דרבנן בזה ל"ק שוגג אטו מזיד, אבל לענין שהיית חמץ בביתו הוא דאורייתא אלא דעשה תיקון ועצה ע"י ביטול, וכיון דחז"ל אמרו שלא לסמוך על תקנה זו ממילא הוי כמו דאורייתא, וי"ל דקנסו שוגג אטו מזיד, כנלע"ד: ומדי דברי אזכיר לש"ב רומעכ"ת גרגיר אחד שאנכי עומד כעת, בשכח קדירה ע"ג כירה בשבת בסוגיא שם (דף ל"ח ע"א) בתוס' ד"ה עבר ושהה וכו' אי איסור מצטמק ויפה לו דוקא במזיד, ולכאורה קשה הא חזי' דאמרינן בשלמא לרנב"י כאן קודם חזרה, מדלא קאמר בפשוטו דס"ל כר"י, היינו דר"י לא פליג על ר"מ רק לענין נתבשל כ"צ אבל לא לענין איסור דשוגג, וכמ"ש תוס' ד"ה בשלמא לרנב"י, ואיך עתה מבעיא ליה אם ר"י אוסר גם בשוגג, וצריכים לומר כיון דיש ס' בדברי ר"י אם פליג גם על שוגג מש"ה ניחא להש"ס לומר יותר, כאן קודם גזירה כי היכי דלא נפשוט מיניה דר"י אוסר גם בשוגג, ולזה אמרתי ליישב וגם לתרץ קושיית התוס' ד"ה בשלמא לרנב"י דדלמא סבר כר"י, והיינו דודאי בפשוט מה"ת לומר דר"י פליג על ר"מ גם לענין שוגג ולהמציא פלוגתא חדשה, אלא דבמקום הספק כך הוא דדלמא לא הוי פלוגתא חדשה דהא דר"מ מתיר בשוגג הוא לטעמיה דס"ל במבשל בשבת בשוגג יאכל, אבל לשיטתיה דמבשל בשבת בשוגג לא יאכל, י"ל דה"נ בשיה', או דשיהה קיל יותר ומותר גם לר"י בשוגג, וזהו תורף האיבעיא ולפ"ז שפיר אמרינן בשלמא לרנב"י כאן קודם גזירה, דלא מצי למימר דסבר כר"י ור"י אוסר גם בשוגג, דהא אם נימא הכי היינו מטעם דר"י לשיטתיה דאוסר במבשל בשוגג, אבל עכ"פ לר"י דמתיר במבשל מתיר גם בשיהה ויקשה לרנב"י דאמר דמאן דדרש המבשל בשבת בשוגג יאכל וכו' ול"ש, היינו דשיהה אף בשוגג אסור, הרי דבא לומר דאף מאן דמתיר במבשל בשוגג אוסר בשיהה דשיהה חמיר טפי לענין שוגג, וזהו נסתר מברייתא דר"מ מיירי בשיהה בשוגג, ולענין זה לא פליג ר"י לומר דשיהה חמיר מבישול, אלא כיון דס"ל דמבשל אסור בשוגג אוסר גם כן בשיהה, אבל לומר דחמיר ממבשל בזה לא מצינו חולק על ר"מ, ונכון, אולם הקשיתי על תוס' דלמאי הוצרכו לומר דהאיבעיא בבישול כולו או כמב"ד, והוצרכו לדחוק דהאיבעיא שלא כהלכה דקיי"ל כחנניא דמאב"ד מותר, הא כיון דהאיבעיא קודם גזירה ועיקר איבעיא אם ר"י חולק על ר"מ גם לענין שוגג, [ולא איצטרך הגזירה רק לר"מ וכמ"ש המהר"ם לובלין] או דפליג רק לענין נתבשל כ"צ ובמזיד אבל לענין שוגג לא פליג א"כ ממילא האיבעיא גם בלא נתבשל כמאב"ד, דהא לר"מ מותר בכה"ג בשוגג וכמ"ש התוס' ד"ה בשלמא לרנב"י והאיבעיא שפיר, אי מודה ר"י לר"מ בשוגג דמותר ואפילו בלא נתבשל כמאב"ד, דדלמא בשוגג ס' לגמרי כר"מ, וצע"ג, [דב"ה שמעתי עוד מאאמ"ו הגאון כ"י להקשות בסוגיא הנ"ל בתוס' ד"ה אבל הא דלא עביד מעשה, תימא הא אמר פ"ק לא תמלא אשה קדירה, ומה קושיא הא אמרינן אי קודם גזירה קשיא מזיד אי לאחר גזירה קשיא שוגג א"כ לא הוי מצי להקשות מברייתא דלא תמלא, די"ל דמיירי אחר הגזירה, ופריך רק מברייתא דקתני שוגג מותר, גם יש לומר דמברייתא זו לא היה מצי להקשות דדלמא אתי כב"ש דשביתת כלים דאורייתא וקעבר אדאורייתא] שארו ידידו דו"ש: עקיבא גינז מא"ש סימן כד נסתפקתי ועובדא הוי, במי שהיה מוטל על ערס דוי בסכנת מות, והרופא צוה לו לאכול ביה"כ, והיו מתפללים בחדרו וקראו אותו לתורה ולא נסתפקתי בזה וצויתיו לעלות, כי בפשוטו הקריאה ביוה"כ מחמת קדושת היום, כמו בשאר יו"ט ושבת וא"כ גם מי שאינו מתענה יכול לעלות, ואך היה רוצים לקרות אותו גם במנחה ובזה נסתפקתי, אם קריאת התורה במנחה הוי משום תענית אלא דבשאר תענית קוראים ויחל וביוה"כ קוראים בפ' עריות וא"כ אינו מתענה ח"י לעלות, או דגם קריאה זו מחמת קדושת היום, לקרות גם במנחה כמו בשבת ויכול גם אינו מתענה לעלות וצ"ע לדינא: