רבי עקיבא איגר כט

עליו הפסח אסור מיירי הכל בלא ביטלו, אבל לר"י דדינא דמתניתין דחמצו ש"י שעעה"פ אסור מיירי אפילו בטלו, דוחק לומר דכל הסוגיא דהרהינו מיירי דוקא בלא בטלו דפשטא דסוגיא משמע דדינא כמו בעלמא דחמץ ש"י דאסור דמיירי הכל אף בבטלו ושפיר מוכח דאפילו באונס אסור, ולפ"ז ממילא כיון דמוכח דראייתם דסתמא מיירי אף בבטלו ממילא מוכח דאפילו בתרתי לטיבותא בביטול ואנוס על הביעור דאסור: ולבאר יותר י"ל ליישב ברחבה, דע"כ מוכח דסוגיא מיירי גם בביטל, ונקדים לבאר דברי המג"א (סי' ת"מ) שכתב דבנכרי שהפקיד חמץ אצל ישראל באחריות דיכול הישראל לחזור לו החמץ אחה"פ כדין גזל חמץ ועבר עליו הפסח דיכול לומר הרי שלך לפניך, מ"מ י"ל דאסור דחיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל עי"ש, וכ' החק יעקב דמה דפשיטא ליה להמג"א דחמץ דנכרי וקבל הישראל אחריות דאסור בהנאה אחה"פ, אינו כן לדינא, דמצינו מחלוקת בדין זה בירושלמי, אם היכי דעבר הישראל בב"י מדין אחריות הוא ג"כ בכלל גזירת חז"ל לדונו לחמץ ש"י שעבר עליו הפסח, והוי ספיקא דרבנן לקולא: ובמחכ"ת דהח"י אשתמיטתיה דברי הרמב"ם המפורשים כהמג"א, וז"ל (פ"ד מהל' חמץ) עכו"ם שהפקיד וכו' ואם לא קיבל אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכול ממנו אחה"פ דברשות עכו"ם הוא, עכ"ל, משמע להדיא דבקיבל אחריות אסור לאכלו אחר הפסח, וא"כ ממילא גם בהנאה אסור דמ"ש, גם משמע להדיא מדברי החק יעקב דדעתו להתיר גם באכילה וזהו בודאי נסתר מדברי הרמב"ם: והנה לכאורה היה מקום לומר דבאמת ס"ל להמג"א דמותר בהנאה, והיינו לשיטת המג"א (סי' תמ"ט) שהסכים לדעת הב"ח דחמץ שעבר עליו הפסח ולא נודע ממי נפל מנכרי או מישראל דאסור באכילה ומותר בהנאה עיי"ש, א"כ י"ל דה"נ בספיקא דדינא דפלוגתא בירושלמי דאסור באכילה ומותר בהנאה, ולפ"ז שפיר י"ל בדעת הרמב"ם הנ"ל, דבקבל עליו אחריות דאסור רק באכילה ולא בהנאה דאף בעיקר תקנת חז"ל דחמץ ש"י שעבר עליו הפסח אין חילוק בין אכילה להנאה, ומאן דאוסר בירושלמי משום אחריות דישראל אוסר גם בהנאה, מ"מ לדידן דהוא ספק איך ההלכה, אם כהאוסר או כהמתיר, קם הדין דאסור באכילה ומותר בהנאה, כדין ס' חמץ שעבר עליו הפסח, ומה דמסיק המג"א דאסור להישראל הנפקד להחזירו להמפקיד דשמא יחזור וימכרנו לישראל היינו כיון דעכ"פ אסור באכילה חיישי' ליחזור וימכרנו ומה שפלפל המג"א אם מותר לומר הרי שלך לפניך דלא מקרי הנאה כה"ג, י"ל דשורש טעמא דמ"ד בירושלמי דמשום אחריות לא קנסו חז"ל, היינו כיון דסוף סוף אם יאסר בהנאה אין בזה פסידא להנפקד העובר, דיכול לומר להבעלים הש"ל, וכיון דהבעלים של חמץ זה הוא נכרי ועליו לא שייך קנס, ואיך שייך לקנוס להנפקד בדבר שאינו שלו, משא"כ אם היה הדין דאין אומרין באיסורי הנאה הש"ל היה שייך לקנוס לנפקד דאסור בהנאה ויצטרך לשלם דמיו לבעלים, וא"כ י"ל דזהו כוונת המג"א דהדין דיכול לומר הש"ל, וממילא לא חלה הקנס ומותר בהנאה: אמנם דחוק להעמיס כן בכוונת המג"א, גם אם היה הדין דאסור באכילה רק מטעם ספיקא דדינא וכנ"ל, היה להמג"א לדון להקל, דל"ח ליחזור וימכרנו, דהוי ס"ס ס' דמותר באכילה וס' דלא ימכרנו לישראל, וכמ"ש הש"ך (יו"ד ס"ס נ"ז) לענין ספק דרוסה, גם שורש חילוקו של המג"א בסי' (תמ"ט הנ"ל בספק חמץ שעעה"פ לאסור באכילה ולהתיר בהנאה, בעצמותו תמוה בלי יסוד ושורש טעמא דמלתא, ומי כהחכם יודע פשר, וכיון שכן בודאי הדרן לדברינו הנ"ל דכיון דמוכח בהרמב"ם דמשום אחריות אסור באכילה ממילא גם בהנאה אסור: אולם עדיין טעמא בעי, דהיא גופא יקשה על הרמב"ם כיון דהוי פלוגתא בירושלמי הו"ל להקל מדין ספק דרבנן, וביותר דלכאורה יש ראיה מסוגיא דידן להתיר בהקדם תוס' פרק ששי דשבועות ד"ה שומר אבידה שכתבו שם למה דפסקי' כרבה דשומר אבידה כש"ח דמי, ומוכח דקיי"ל כשמואל, דאבד המשכון אבדו מעותיו ממילא מוכח הא דאמרינן גבי חמץ אלו מגנב ואלו מתבר ברשות' קאי, היינו ע"כ אחריות אונסי' דאלת"ה ישראל שהלוה לנכרי על חמץ בלא דרי"צ ג"כ ליתסר משום אחריות דישראל מדינא דשמואל, אע"כ דמשום אחריות גניבה אינו עובר בב"י, ומיהו אי הוי פסקי' כר"י דשומר אבידה כש"ש דמי לא היה מוכח כן עיי"ש, ולכאורה לפי מה דקיי"ל דמשום אחריות גניבה ג"כ הוא שלו לענין ב"י, ישאר קושי' תוס' דבלאו רי"צ נמי מותר, לזה היה אפשר להוכיח מזה דבאמת סוגיא דידן ס"ל כמ"ד בירושלמי דמשום אחריות לא מקרי חמץ של ישראל, ולא קנסו לאסור לאחה"פ, משא"כ מטעם דרי"צ דב"ח קונה משכון מקרי חמץ ש"י ונכלל בכלל תקנת חז"ל דחמץ ש"י שעעה"פ דאסור: ובזה מיושב קושיית מהרש"ל בפסחים דלמסקנא פליגי בב"ח קונה משכון, ולא תליא כלל אם פרעו אחה"פ אם לא, אמאי קתני בברייתא אחר פסח ולא קתני לענין ב"י דפסח, ולפי הנ"ל ניחא, דבפסח בודאי עובר בב"י דאחריותו עליו מדינא דשמואל ולזה נקט פלוגתייהו לענין אחר פסח, דס"ל לת"ק כיון דלא קני משכון אף דעבר על ב"י מ"מ לא מקרי חמץ ש"י לאסור אחר הפסח: אמנם נראה דאין מזה קושיא על הרמב"ם, דהרי דברי תוס' הנ"ל צריכים ביאור במה דתלו הוכחתם אם קיי"ל כשמואל או לא, הא אף אם לא קיי"ל כשמואל, כיון דעכ"פ לשמואל מוכח הדין דמשום אחריות גניבה אינו עובר בב"י, ראוי לנו לפסוק כן דהא בזה לא מצינו חולק על שמואל, וצ"ל דמדשמואל גופיה אין ראיה די"ל דבאמת מוקי פלוגתייהו דר"מ וחכמים בפלוגתא דרע"ק ור"א במשכון, דת"ק כר"א דלא אמרינן אבדו מעותיו, ור"מ כרע"ק ואסור משום אחריות, והא דלא מוקי הש"ס הכי היינו דקיי"ל כאוקימתא דר"מ דפלוגתייהו דר"א ור"ע בשומר אבידה, ולכ"ע לא ס"ל כשמואל מש"ה מוקי פלוגתייהו דר"מ וחכמים בדרי"צ, ולזה נקטו תוס' הוכחתם רק לאותו צד דקיי"ל כשמואל, ואפ"ה משמע דסוגיא דר"מ וחכמים ס"ל דאילולי קנין משכון לא היה עובר בב"י וא"כ להרמב"ם לשיטתיה דפסק דלא כשמואל בלא"ה אזדא ראי' תוס' וליכא ראיה מסוגיא להתיר חמץ שעעה"פ שעבר עליו ישראל משום אחריות אך עדיין יקשה כנ"ל נהי דראיה ליכא להתיר מ"מ נימא ס' דרבנן לקולא: ולכאורה היה נראה להביא ראיה מסתמא דמתני' בב"ק גזל חמץ ועעה"פ אומר לו הש"ל, משמע דהחמץ אסור בהנאה, והא מצד הבעלים ליכא למקנס, דהא הם אונסים דמה הו"ל למיעבד, ואף לבטל לא היה בידם, דהא קיי"ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו, ועי' בסוגיא דבב"ק דכי היכי דהנגזל אינו יכול להקדיש ה"נ א"י להפקיר, אע"כ דהקנס משום הגזלן דעבר עליו משום אחריות, הרי מוכח דגם בחמץ שאינו שלו אלא דעבר עליו ג"כ קנסוהו וא"כ ממילא אין חילוק בין בעלים נכרים או ישראלים, ואף די"ל דמ"מ כאן הדין דיכול לומר הש"ל, א"כ אף אם יאסור בהנאה אין ההפסד להגזלן לא חלה הקנס עליו מש"ה הדין דלא נאסר החמץ דהבעלים הם אנוסים, והגזלן הא לאו פסידא דידיה, והך גופא אשמעינן מתני' דבאסורי הנאה יכול לומר הש"ל, וממילא ל"ש למקנסיה מש"ה מותר בהנאה, וה"נ בחמץ ש"נ ביד ישראל וקבל עליו אחריות כיון דאף אם יאסר בהנאה ליכא קנס על הישראל דהא יכול לומר הש"ל ומותר בהנאה מ"מ ודאי פשטא דמתני' לא משמע כן, ודחוק לפרש כן דפשטא דמתני' מורה בודאי דהחמץ א"ב, א"כ מוכח לכאורה דמשום אחריות אסור בהנאה אחה"פ, והא דס"ל לחד מ"ד בירושלמי דמותר י"ל דהך מ"ד ס"ל כר"ל בב"ק דנגזל יכול להקדיש ולהפקיר א"כ י"ל דהאיסור משום הנגזל דלא ביטל, אבל למאי דקיי"ל כר"י דנגזל כיון דאינו ברשותו א"י להקדיש ולהפקיר מוכח ממתניתן דמשום אחריות אסור אחה"פ וכעת ראיתי בקונטריסו דמעכ"ת, דבתשו' נב"י כ' לפרש כן מתני' הנ"ל דמשום דיכול לומר הש"ל החמץ מותר בהנאה, דליכא בזה קנס להגזלן, ולענ"ד רחוק מדרך האמת]: אמנם כל זה לא יספיק לשיטת הרמב"ם, למה דפסק דגם באנוס על הביטול והביעור דאסור אח"פ א"כ ליתא לראיה