רבי עקיבא איגר כח

סימן כג לכבוד ש"ב חביבי הגאון רב''ד דק"ק בערלין הרב רבי מאיר ווייל נ"י ע"ד הענין במי שמכר חמצו בארבעה עשר לנכרי כדינו, ואחר הפסח הרגיש ונודע לו שנשכח בתיבתו ב' מדות יין שרף שלא נתנם בחדר הנכרי תוך שאר החמץ וכבודו הביא מה שכתוב במנחת יעקב בתשובה, והעלה להקל להתיר בהנאה, וכן העתיק דברי עצמו להלכה בספרו חק יעקב (סי' תמ"ח): הנה בש"ע (סי' תמ"ח) חמץ של ישראל שעעה"פ אסור בהנאה, ואפילו הניחו שוגג או אנוס, עוד שם (סעיף ה') חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אע"פ שבטלו, ויש כאן מקום ספק אם ההי' דס"ג דוקא בלא בטלו, ואשמעינן דאף שהי' שוגג או אנוס, היינו דאף על הביטול היה שוגג או אנוס ומשכחת לה בתקפתו חולי שלא היה אפשר לו לבטל אפילו בלב [ואין זה דחוק דהא בלא"ה צ"ל דאפשר דמיירי בהכי, דאם נימא דמסתמא ל"ש אונס על הביטול ומיירי ע"כ באמת בבטלו והיה אנוס על הביעור) א"כ ההיא דסעיף ה' משנה שאינה צריכה דכבר נלמד מסעיף ג' דמיירי ע"כ בבטלו], ובכה"ג הוא דקנסוה כיון דהיה ברשותו איסור חמץ דאורייתא, וההיא דס"ה מיירי שלא היה אנוס על הביעור דקנסוה חז"ל על שעבר תקנתם שהצריכוהו לבערו, או מטעם דחיישינן שמא הערים ולא בטלו בלב כראוי, והיינו כיון דאיכא ריעותא בפנינו שלא עשה כתיקון חז"ל לבערו חשדינן ליה בהכי דלא ביטל בלב שלם, אבל בביטל והיה אנוס על הביעור, כיון דיצא ידי דאורייתא והיה אנוס בתקנת חז"ל לא קנסוהו, וגם כיון דליכא ריעותא בפנינו לא חשדינן ליה להערמה, וקצת נוטה כן לישנא דהש"ע, מדלא כלל בחדא בבא אע"פ שבטלו ואפילו הניחו אנוס, משמע לכאור' דבתרתי לטיבותא ביטול ואנוס על הביעור באמת מותר ונלע"ד דהנה מקור הדין דהניח שוגג או אנוס, הוא מהרמב"ם (פ"א מהל' חמץ) וכ' הה"מ אמרינן בסוגיא דקנסא קנס ר"ש הואיל ועבר עליו בב"י וכ' רבינו אפילו הניחו שוגג או אנוס לומר דעבר עליו, לאו דוקא אלא דראוי לעבור עליו לאפוקי חמצו דנכרי, ומוכרח הוא דנלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי עכ"ל, וכתב הכ"מ כלומר דאמרינן בי' דאם לא אמר קני מעכשיו אסור אחר הפסח, ולא מפליג בין היה אנוס ולא היה יכול לפרוע להיכא דהיה בידו לפרוע, אבל מדברי הר"ן משמע שאם לא עבר עליו לא מדאורייתא ולא מדרבנן, כגון ששכחו ואחר הפסח מצאו מותר, ולפ"ז ההיא דישראל שהרהין ביש לו לפרוע דוקא, א"נ אפילו אין בידו לפרוע ג"כ לא מקרי אנוס משום דמעיקרא לוה מדעתיה ואפשר דהר"ן נמי ראוי לעבור עליו קאמר, וכדברי הה"מ עכ"ל: והנה כל העובר ישתומם על ראיית הה"מ דהרהינו אצלו, הא י"ל דמיירי בלא בטלו דלא הוי אנוס דהא ידע דחמצו בבית הנכרי והיה לו לבטל, אבל בשכח דלדעתיה לא היה צריך לבטל, וכן באנוס על הביטול מנין לנו לאסור: ונ"ל דאין כוונת הה"מ מדאסר בהרהינו בלא מעכשיו, אלא דהראיה להרמב"ם לשיטתיה, דפסק (בפ"ד) דאף בהרהינו וא"ל קני מעכשיו מ"מ בעי ג"כ דמטא זמני' קודם פסח אבל במטא זמני' אחר פסח אסור, ולמד כן מהתוספתא וביאר שם הה"מ הטעם דאע"ג כשעבר הפסח ולא פדאו אגלאי למפרע דשל עכו"ם הוא, מ"מ כיון דבפסח היה ביד ישראל לפדותו, אמרינן הואיל ואי בעי פדה לו הרי הוא שלו ע"ש, ובזה שפיר יקשה דמאי הו"ל למיעבד, הא הוא אנוס על הביעור, ובזה ל"ש לומר דהו"ל לבטל דהיכי דהחמץ אינו שלו אלא דעובר עליו מדין אחריות או מדין הואיל לא מהני הביטול, כיון דבעצמותו החמץ אינו שלו, אע"כ דאפילו באנוס על הביטול אסור, ודברי הה"מ נכונים: ולפ"ז יסתער לנו הקושי' על הכ"מ דטרח ליישב להר"ן ראיית הה"מ, והרי הר"ן לשיטתיה דס"ל באמת אפילו במטא זמני' אחה"פ מותר, ממילא ליתא לראיי' הה"מ דבלא מעכשיו דאסור דשפיר י"ל כנ"ל דהוא מזיד על הביטול, דכיון דלא אמר מעכשיו היה החמץ של ישראל ממש והיה בידו לבטלו אך עדיין צריכים אנו לתירוצו של הכ"מ, דהא הר"ן הקשה אהא דמוכח בסוגיא דבמעכשיו אפילו מטא זמני' אחר הפסח מותר, אמאי לא נימא דאסור מטעם הואיל דבידו לפדותו ותירוצו דבמחוסר מעשה לפדותו ל"א הואיל עיי"ש, ובזה יקשה קושיית הכ"מ דאם נימא דהר"ן חולק על הרמב"ם וס"ל באמת דבאנוס לא גזרו, א"כ מעיקרא ליתא לקושית הר"ן דנהי דעבר מדין הואיל מ"מ אנוס הוא על הביטול, כיון דלמפרע היה חמצו של נכרי לא היה מהני הביטול וכנ"ל, אע"כ מוכח כדברי הכ"מ בכוונת הר"ן: ולכאורה אף דקיימנו לדברי הכ"מ בשיטת הר"ן מ"מ לכאורה רק במקצתו ולא בכולו, והיינו דמה דמסיים הכ"מ דאפשר דהר"ן סובר כהרמב"ם, לכאורה ליתא לדברינו דהיא גופא תיקשה על הר"ן הא לשיטתיה דסוגיא מיירי גם במטא זדונו אחה"פ ליכא הוכחה לשיטת הרמב"ם, די"ל דלא היה אנוס על רביטול, וא"כ מנ"ל להר"ן להקשות דליתסר מדין הואיל, דלמא באמת באנוס על הביטול לא קנסוהו וכיון דאמר מעכשיו והיה דנכרי ועבר משום הואיל, לא מהני הביטול וכנ"ל והוי אנוס על הביטול מש"ה מותר אחה"פ, ונצטרך לומר כפי דברי הכ"מ הראשונים דס"ל להר"ן דזהו לא מקרי אנוס כיון דלוה עליו מתחילה, או כמ"ש הכ"מ תחילה דהיכי דבידו לפדות לא מקרי אנוס: ומרווחנא יותר דאצ"ל דמיירי דוקא ביש לו ממון לפדותו דזהו דחוק קצת, אלא י"ל דמיירי בכל גווני ומטעם דהי' לו לבטל, וקושיית הר"ן דבמטא זמני' אחר פסח ליתסר עכ"פ היכי דהוי לו ממון לפדותו דלא הוי אנוס כיון דעבר עליו בב"י מדין הואיל, וא"כ לפי דברינו נסתר תירוץ האחרון של הכ"מ, ויהיה מוכרח בדעת הר"ן דלא ס"ל כהרמב"ם, דהא לשיטתיה ליכא ראיה לדינו דהרמב"ם: אמנם נ"ל דדברי הכ"מ נכונים, דלהר"ן לשיטתיה ראיית הה"מ חזקה, והיינו למ"ש הר"ן בסוגיין דישראל שהפקיד חמץ בבית אחר דאין המפקיד עובר בב"י, כיון דאין החמץ בביתו וההי' דהרהינו דבלא מעכשיו אסור אף דהחמץ בבית נכרי, היינו מדרבנן דלא מהני תיקון וצריכים ביעור דוקא, לפ"ז שפיר קיימא ראיית הה"מ דאף דבאנוס אסור דל"ל משום דהוא מזיד על הביטול, דהא לגבי דאורייתא לא צריך לביטול, כיון דמופקד בבית אחר, ולגבי דרבנן אין תועלת בביטול, דמה לי תיקון ביטול ומה לי תיקון פקדון ביד אחר, וכיון דהיה אנוס על תקנת חז"ל ואין בידו לבער לא היה עליו חיוב ביטול דמה שמופקד בכח אחר הוי ממילא כמו תיקון הביטול אע"כ דאף באנוס לגמרי אמרו חז"ל ונכון, באופן דהרמב"ם לשיטתיה ההוכחה ממה דבמעכשיו ומטא זמני' אחר הפסח אסור ולהר"ן לשיטתיה ההוכחה בפשוטו דהא הוי כמבוטל כיון דאין הפקדון בביתו, ולגבי תקנת חז"ל הוא אנוס: ואדרבא להר"ן מוכח יותר, דלהרמב"ם מוכח רק דאף דאנוס גם על הביטול אסור, אבל מ"מ י"ל דוקא בלא ביטל דהוי חמצו של ישראל מדאורייתא אבל בביטל ואנוס על הביעור י"ל דמותר, ולהר"ן מוכח דגם זה אסור, דהא הפקידו ביד נכרי הוי כביטל דליכא ב"י דאורייתא ואעפ"כ אסור באנוס על הביעור, ולפ"ז לכאורה ספיקא דידן שהתחלנו תליא בדעת הרמב"ם והר"ן דלהרמב"ם י"ל בתרתי לטיבותא דבטלו והיה אנוס על הביעור דמותר, ולהר"ן גם זה אסור: אמנם לפ"ז קשה על פסק הש"ע, דהא לפי מה דקיי"ל (בסי' תמ"א) כהר"ן, דבמעכשיו אפילו מטא זמני' אחר הפסח מותר וגם קיי"ל (בסי' ת"מ) כהרמב"ם דבהפקיד חמצו ביד אחר עובר המפקיד מדאורייתא, א"כ איך קיי"ל דהניחו שוגג או אנוס אסור הא ליכא שום ראיה לזה, דמההיא דהרהינו י"ל דמיירי בלא בטלו, ומטעם דהוי מזיד על הביטול, ולזה בהכרח צ"ל דהקושיא הנ"ל מעיקרא ליתא, די"ל דראיית הה"מ והכ"מ בפשוטו דמסתמא מיירי כל הסוגיא אף בבטלו, דאף דלר"ל דס"ל בירושלמי דביטול לא קנסו וצ"ל דמיירי בלא בטלו מ"מ דוקא לר"ל יש לומר כן, דאין זה דוחק דלדידיה כל דינא דמתניתין דחמצו של ישראל שעבר