רבי עקיבא איגר רפג

שמת בעלה דרוצים לקלקלה יש בזה ב' אופנים, הא' לא דמחמת שנאה רוצים לנקום נקמתן ממנה לקלקלה בידי אדם שיהיה לה כל דין חומר דתצא מזה ומזה אלא דרוצים רק בתקנת עצמן כגון חמותה ששונאת כלתה דאכלה עמל בנה, לזה רצונה לאוסרה על בעלה שהוא בנה להפרידה ממנו, וכן צרתה רצונה להפרידה מבעל זה דלא תהיה עוד צרתה שלא תצער אותה, וכן כולם דקחשיב במתני' וכדנראה להדיא מלשון רש"י יבמות (דף קי"ז ע"ב ד"ה אמרה מת בעלה וכו') כי היכי דלבתר שעתא כשישוב בעלי ובעלה תדחה לחרפות ולא תיתי לטרדן, מבואר דרש"י בא לתרץ בכלה המעידה לחמותה דהטעם דשונאת אותה דמגלה לבנה כל מה דעבדה כדס"ל התם לר' (דע"כ סוגיא זו דדייק דחיישי' דמסקא אדעתא על שם סופה קאי לר"י דאלו לרבנן דשונאת אותה משום כמים הפנים וכו' ליכא למפשט מיניה דבלא"ה אף מקודם שבא בנה לביתו היא שונאת משום כמים הפנים וכן מצאתי בעזה"י במ"ל] ובזה יקשה דמה תועלת לה לאוסרה על בעלה ותינשא לאחר הא מ"מ אח"ז תהי' ג"כ חמותה ומגלית לבנה, לזה כ' רש"י דתדחה לחרפות ולא תיתי לטרדן לגלות לבנה מבואר דס"ל לרש"י דלנקמה בעלמא בלי מצוא תועלתה ל"ח למשקרא, וכן נראה דעת הכ"מ (פי"ב מה"ג) דעל מ"ש הרמב"ם שמא יתכוונו לאוסרה עליו ועדיין הוא קיים, כ' הכ"מ ביאור הדברים האלו דבא ללמדינו דאם מת בעלה של זו שהוא קרובם של אלו ונשאת לאחר נאמנות אלו להעיד שמת בעלה האחרון ול"ח שמתוך שנאה יעידו כדי לקלקלה שאין חשודות להעיד שקרא אלא להפריד בינו ובינה עכ"ל, משמע דאין כוונתן לקלקולא דידה אלא שיהי' פירוד בינה לבעלה של זו שממנה גורם הצער והשנאה ולפ"ז יהי' הכי ג"כ כוונת הרמב"ם (פ"ז ה"ג) מ"ש לפיכך נשים שחזקתן ששונאות זו לזו א"נ להביא גט בא"י זו לזו שמא מזויף הוא ותכוין לקלקל אותה כדי שתנשא ותיאסר על בעלה עכ"ל היינו העיקר לאוסרה על בעלה זה שמביאה הגט ממנו להפרידה ממנו, ומה דכ' הרמב"ם (בהלכה ג') ואפי' היא צרתה נשואה לאחרים צ"ל דהיינו הצרה המעידה נשואה לאחר ע"י גט, אף דכבר נפרדה ממנה ואינה עוד צרה לה מ"מ א"נ להעיד לה שמת בעלה זו וכדנראה בהה"מ והכ"מ [אלא מה דטרחו למצוא מקור לזה, לכאורה היא סוגיא ערוכה יבמות (דף ק"כ ע"א) וליחוש דלמא בגט אתי לה וכו' הרי מפורש דאף דכבר יצאו בגט א"נ להעיד] וצ"ל באמת הטעם דרצונה להפקיעה גם צרתה מבעלה זה שתהיה כמותה וכענין קנאת אשה בירך חברתה אבל בהיפוך אם הצרה שמעידה עליה היא נשואה לאחר מעידות עליה כיון דכבר נפרדה מבעלה זה וכ"כ הב"ש (סי' י"ז סי"ג) בכוונת הרמב"ם, הב' דלעולם השנאה משקרת לקלקלה בידי אדם שיהיה לה כל החומר, ומה דנראה מהרמב"ם נשאת לאחר מעידות עליה וכדמסיק הכ"מ הנ"ל, צ"ל הטעם כיון דבשעת העדות אינה עוד חמותה ולא צרתה פסקה השנאה ואין חשודות עוד לשקר מחמת שנאה הקדומה ויצא להרמב"ם כן מדאמרינן גבי מת בעלי ואח"כ מת חמי דאמרינן לא בעלה מת ולא חמיה מת משמע דאלו ידעינן דמת בעלה יכולה להעיד ול"ח לשנאה קדומה ואף לפי"מ דמשנינן שם ש"ה דרגש צערא משום דכבר הרגישה חוששת ומסקא אדעתה על סופה דיבוא לביתו ויהיה לה הצער אבל במת בעלה קיימא הדין דמעידה לחמותה וכדמוכח ג"כ דעת תוס' (דף קי"ט ע"ב) מ"ט דר"א ע"ש ובמהרש"א והמ"ל נסתפק בזה אם למסקנא גם בידוע דמת בעלה חיישינן לשנאה קדומה ולא העיר מדברי תוס' הנ"ל, וביותר מדברי הרמב"ם כדכתב הכ"מ דאם נשואה לאחר מעידות עליה הרי מפורש דל"ח שנאה קדומה] ולא ס"ל להרמב"ם לחלק בזה בין חמותה דהוא רק צערא דעלמא מצרתה דהוי צערא דגופא אלא לענין מסקא על סופה, בזה כ' רש"י לחלק דביבמתה דסופה להיות צרתה והוי צערא דגופה מסקה יותר ע"ש סופה, ובפרט להרמב"ם לשיטתי' דמשמע מדברי הה"מ (פ"ו מה"ג) במ"ש הרמב"ם דביבמתה אפילו היא אחותה די"ל דס"ל להרמב"ם דיבמתה שונאה בעצמותה ולא משום דתהיה צרתה א"כ ממילא ל"צ לחילוקא דרש"י הנ"ל ולא מצינו חילוק בין צערא דגופה לאינך צערא אלא בדרך צריכותא (דף קי"ח ע"א) . ג) ולענ"ד מוכרח בביאור כפי טעם הב' דמחמת השנאה רוצים לנקום נקמתן ממנה דאל"כ אלא דהעיקר דרוצים להפרידה מבעל זה משום תקנת עצמן, א"כ בגט הבא ממדה"י נהי דאם אתי הבעל ומערער לא משגחין ביה ולא תהיה מקולקלת בידי אדם הא מ"מ תהי' מופרדת מבעל זה לעולם מדין מחזיר גרושתו משנישאת, וא"כ ניחוש לזיופא כדי להפרידה מבעלה זה כמו דחיישי' בא"י לזיופא וכן יקשה על דברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות גרושין הנ"ל) בא הבעל וערער וכו' לפיכך נשים שחזקתן וכו' ותיאסר על בעלה אם נפרש שעל בעלה זה שמביאות הגט ממנו מה צורך להקדמה דבערעור הבעל תצא מזה ומזה ואיך תלי בזה הדין לומר לפיכך וכו', הא בלא"ה ע"י הגרושין מופקעת ואסורה לבעל זו אחר שתנשא לאחר מדין מחזיר גרושתו, גם למה דקיי"ל כרבנן דר"מ, דכלה בחמותה וכן לאשת אביו הטעם משום כמים הפנים, בזה מה תועלת ומה תרויח בהפקעה אותה מבעל זה, בזה לא תפקע השנאה דכמים הפנים, ואין לה תועלת רק לנקום ממנה, אלא על כרחך ברור ומוכרח דחיישינן דמשום שנאתן רוצים בקלקולא דידה בידי אדם. ד) אמנם אף דבררנו דחיישי' דרצונם לקלקלה ולנקום נקמתן ממנה, מ"מ כיון דשונאות אותה כ"כ, בודאי ראוי לחוש ג"כ אף במקום שלא תהיה מקולקלת ולא מצאו ידם להפק זממם בזה, מ"מ מעידות שקר כדי להפרידה מבעלה זה לתקנת עצמן שלא תהיה עוד צרה לה וכדומה, דאף דשונא כשר להעיד, מ"מ כיון דחזינן דכ"כ גוברת השנאה לשקר ולקלקלה ממילא בודאי ראוי לחוש דמשקרות בעדותן לתקנת עצמן והוי נגיעה גדולה אלא דבגט לענין לחוש לזיופא דהוא חשש רחוק, כולי האי לא עבדא אלא היכי דיכולין לנקום נקמתן ממנה, כגון בא"י דאם יבוא הבעל ויערער יהיה לה כל חומר אבל במדה"י דלא תהיה מקולקלת דהא לא ניחוש לערעורא דבעל אינם חשודים לזייף בשביל הצלה פורתא להפקיעה מבעלה זה מש"ה בח"ל מדינא ל"ח לזיופא ואף העדות דבפ"נ מקבלין ממנה ול"ח למשקרות בזה העדות כדי להפקיעה מבעלה זה כיון דהכתב לפנינו ומדינא אין צריך קיום לא החמירו חכמינו ז''ל לפוסלן מעדות זו. ה) וראיה לזה, דהרי באמת לפי"מ דבררנו דמחמת שנאתן רוצים לקלקלה, א"כ יפלאו דברי רש"י הנ"ל שכתב גבי מת בעלי ואח"כ מת בני שתדחה לחרפות ולא לטרדן, דלמאי צריכים לזה הא בלא"ה רצונה שתדחה לחרפות לנקום נקמתה ממנה לזה צ"ל דס"ל לרש"י מסברא דהיכי דלפי שעה אינה מצירה, ואין לה שנאה רק דמסקא ע"ש סופה זהו אינו גורם שנאה בלב אלא דיראה לנפשה שיהיה לה צער בזה אין כוונתה לקלקלה כיון דעוד אין להשנאה מקום לחול, מש"ה הוצרך רש"י למנקט הטעם דלא לטרדן ופועלת להציל עצמה ובזה מדוקדק לישנא דרש"י דלא פירש כן מקודם בסוגי', כדאמרי' בטעמא דר"י דכלתה אינה מעידה דמגלית לבנה, הו"ל לרש"י לפרש זהו הטעם דרצונה שתדחה לחרפות ולא לטרדן, א"ו דס"ל דלעיל מיירי שבעלה בביתו ומצטערת עתה ממנו, הטעם בפשוטו דמחמת שנאה רצונה לנקום נקמתה ממנה ולקלקלה, אבל הכא דאמרינן דמסקא ע"ש סופה, בזה ס"ל לרש"י דהוא רק להציל עצמה, וכדדייק לישנא דהש"ס לבתר שעתא לא תיתי תצטערן, מש"ה כתב רש"י דלא לטרדן ונכון הרי בררנו דתרווייהו איתניהו דחשודות להעיד בשקר הן מצד תקנת עצמו להפקיע אותה מבעלה זו, הן מצד לנקום נקמתה ממנה, אבל לזיופא לא חיישינן רק במקום שיכולים לקלקל אותה דגדולה נקמה ולפ"ז מיושב לישנא דמתני' מה בין גט למיתה, היינו אף דבגט דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה ולא תהיה מקולקלת בד"א, הא מ"מ כיון דאמרת דשונאות אותה הרבה, מהראוי לחוש אותן לנוגעי' בעדות לתקנת עצמן להפרידה ממנה א"כ נהי דל"ח לזיופא בשביל כך, מ"מ כיון דבעינן עדות בפ"נ לא להמני בעדות זו ולזה נתן הטעם דהכתב מוכיח, היינו כיון דמעיקר הדין לא בעי קיום סגי בעדות כל דהוא. ו ובזה מיושב מה דתמהו על הרמב"ם דהשמיט לאיבעי' דחמותה הבאה לאחר מיכן והיינו כפי"מ שדקדקנו מדברי