רבי עקיבא איגר רפב

דחולין לתוך חולין נפל כן אפשר לומר דתרומה נפל לתוכו, אבל בנ"ד דצד זה לדון דנוטל לפי חשבון קרוב ונראה יותר מלומר דנוטל מים לבד, דאל"כ אלא דשקולין הם א"כ כיון דקרוב ג"כ לומר דנטל מין א' הי' לנו שוב לתלות ולומר דכולו משקה נוטל [ודבר זה מבואר יותר בנ"י יבמות (דף כ"ט סוף ע"א) שכ' על ק' הנ"ל ממקוה וז"ל קס"ד דבמקוה איכא למתלי לקולא ולומר סאה שנתן היא סאה שנטל וכו' משקה פירות לא נתערבו במים ופרקי ש"ה די"ל שאני אומר לגמרי נפלה תרומה לתוך תרומה אבל גבי מקוה שאין אני אומר שלו ברור כ"כ] א"כ כיון דהאי שא"א שאנו סומכים עליו עדיף משא"א שהוזכר בש"ס י"ל דגם ברוב איסור סמכינן, ואף אי ליתא להאי ס' אלא דגם בזה לא נסמוך ברוב איסור, מ"מ אכתי קשה אמאי רק עד יט"פ יעשה כן עד עשרים ויהיה פלגא ופלגא ושפיר נוכל לסמוך על שא"א דמים מהול במשקה נטל: ויראה דהש"ע גריר בתר לשון רש"י יבמות שכ' בזה"ל, מאי לאו דנשתייר רובא עד י"ט סאין יכול לעשות כן עכ"ל, ובאמת ברש"י אין תימא די"ל דיכול לעשות כן באמת פעמים רבות עד שיעלה לו לפי חשבון שלקח י"ט סאין מים אבל בש"ע תגדל התמיה, ואף אם נדחוק יותר מהראוי ונפרש בכוונת הש"ע שבכל פעם מן י"ט פעמים יקח כ"כ מים כמו שלקח בפעם הזאת דהיינו ארבעים חלקי מ"א בסאה בכל פעם מ"מ אכתי קשה דהא יכול ליקח עשרים פעמים כ"כ מים כמו בפעם הראשון וישאר לו עדיין עשרים חלקי מ"א בסאה נוסף על פלגא דמים ויהי' רוב דמ"ש רש"י י"ט סאה בודאי באמת גם י"ט ומחצה יכול ליקח אלא דבאותו מידה דאיירי בה מתני' דהיינו סאה כ' רש"י דיכול לעשות כן באותו אופן שהתחיל דנותן סאה ונוטל סאה עד י"ט פעמים, אבל לפי פי' זה בש"ע דלא מיירי לעשות באותו אופן ובאותה מדה שהתחיל בה, אלא בכל פעם מדה אחרת יהיה לו עד שיעלו לו בלקיחתו מ' חלקי ז"א בסאה מים לפי חשבון התערובות א"כ הו"ל לכתוב דיכול לעשות כ' פעמים גם דברים אלו דחוקים מאד. ויכילנא להעמיד הדין כמ"ש בש"ע וליישבו, אלא דמסתפינ' שלא יקובל בבי מדרשא דאאמ"ו ני' והוא די"ל ע"ד שהתחלנו כיון דאפשר שיטול ממין א' [וכמשמעות הפוסקים הנ"ל במ"ש אין שאני אומר שלו ברור כ"כ משמע דאינו ברור אבל לא גם מהנמנע] מש"ה חיישינן אם יטול כ' פעמים דלמא נוטל כולו מים ולא ישאר רובא ומה דהקשתי דנתלי לקולא ולסמוך על שא"א י"ל כיון דרובא מים אין לסמוך על שא"א לפי חשבון נוטל דאדרבא אמרי' כל דפריש מרובא פריש ונטל כולו מים ואי דקשיא דא"כ מאי פרכי' בגמ' ממקוה לפי פי' הנ"י הנ"ל דהקושיא אזלא לסמוך על שא"א י"ל כיון דס"ד דהמקשן דמי פירות אינם מתערבים ס"ד נמי דמקרי איסור ניכר במקומו, וכיון דקבוע כמע"מ אף לקולא כדאיתא כתובות (דף ט"ו ע"א) א"כ אין כאן רוב ונוכל שפיר לסמוך על שא"א סאה שנתן אבל למה דמשני דאין דא"א ברור דמשקה נמי מתערב מעתה י"ל אף דאין מהנמנע שיעלה עפ"י מקרה מין א' כולו לבדו, מ"מ אין כאן איסור ניכר במקומו ואין נקרא קבוע ואיכא רובא דמים ונפל עזור דשאני אומר וכנזכר לעיל: (י) קשה לי על הנמוק"י שפי' דקושי' הנ"ל ביבמות (דף פ"ב ע"א) מ"ש רישא ומ"ש סיפא אזלא לר"י דלדידיה מיירי רישא בלא כמות ואינו מבין הרי הנמוק"י עצמו כ' בא"ד מקודם, דמש"ה לא מקרי חטאת טמאה שנתערבה בחתיכ' טהורות ראוי' להתכבד משום דאף אחר הביטול לא חזי רק לכהנים, א"כ שפיר איכא בין רישא לסיפא דסיפא חטאת טהורה בחולין א"ע, משום דהוי חתהר"ל וכמ"ש תוס', ולא עוד אלא דהנמוק"י בעצמו כ' בזה"ל וי"ל דהתם (ר"ל בב"ח) אלו בטילי היה ראויי' להתכבד אבל חטאת וכו' ואיך כ' אח"כ לפרש דפרכת הש"ס מ"ש רישא וכו' אזלא אליבא דר"י דאיירי בשלימות: (יא) הנה תוס' קדושין (דף י"א) בסוגיא דתחילת ביאה קונה, כ' בשם ר"ת דסוף ביאה היינו סוף העראה דהיינו הכנסת עטרה ותח"ב היינו תחלת העראה דזהו נשיקה מבואר מזה דלר"ת מנשיקה לבד מקריא בעולה דהא האיבעיא אם נשיקה קונה, ועלה אמרינן נ"מ לכה"ג דקני בתולה בביאה, ותמיהני א"כ מאי מקשה ביבמות (דף כ') אלא מן הארוסין ליתי עשה ולדחי ל"ת הא אנן קיי"ל דהעראה זו הכנסת עטרה וא"כ בשעה שקונה אותה היבם היא כבר בעולה מתחילת העראה והוי עשה ול"ת, ולכאורה היה נ"ל לומר דר"ת יסבור דבעולת עצמו רק דרבנן ובזה רציתי לפרש דברי תוס' כתובות (דף ל' ד"ה א"ב בעולה וכו') ור"ת לא פירש כן, ואמרתי דכוונתם כיון דר"ת ע"כ סבר דליכא איסור דאורייתא בבעולת עצמו א"כ אין זה נ"מ לענין קנס אך עדיין לא נח דעתי דנהי דהוי רק דרבנן מ"מ ניחא דלא תתייבם דהא עשה דאורייתא לא דחי לעשה ול"ת דרבנן, כמו בשופר דאין חותכין בדבר שהוא משום שבות, ואמרינן עלה בר"ה (דף ל"ב ע"ב) מ"ט יו"ט עשה ול"ת וכו' אח"כ מצאתי קצת מראשית דברי בספר שעה"מ]: (יב) בבדק הבית (שער ב' דף קט"ו) כתב דבאיסור דרבנן לא אמרינן שוייא אנפשיה חד"א, וקשה לי מיבמות (דף קי"ח ב') במתני' הלכה היא ובעלה וכו' (ובדף קי"ט ע"ב) מקשי' מסיפא דניתן לי בן אתה מצריכה כרוז לכהונה ומוקי בגרושה ואלו מרישא ל"ק ע"כ משום דברישא לא נהיה מצריכין כרוז, דהא אסורה לכהונה מכח אמירתה דשויי' אנפשה חד"א, וכ"כ הב"ש (סי' קנ"ו סט"ז) והרי איסור חלוצה לכהן הוי רק דרבנן, אלמא דגם באיסור דרבנן אמרינן שווי' אנפשיה חתיכה דאיסורא, בנו עבדו קטון שבתלמידיו המצפה לתשובתו הרמה להעמידהו על האמת הק' שלמה איגר סימן רכב בן יקר לי מפנינים, אב בחכמה ורך בשנים הרב רבי שלמה נ"י חדאי נפשי בדבריך הנעימים בפלפול ישר ובסברא אשר הגיעוני בכורי פרי תנובתך הם אשר הקרבת אלי מאז יצאת מלפני ולמה זה נחבאת בני בדבריך עד היום הלא שמא תשמחני כראותי אותך הולך בשביל השכל הישר בדברי ראשונים נ"ע, כה תחזק במעוזך, ומובטחני שלאילנא רבא תתעבד, והנני כיום להשיבך על סדר קונטריסך אחת לאחת: (א) אשר הקשית באות א' על הנ"י פ"ב דיבמות גם אנכי נתקשיתי בזה, והנה בלא"ה דברי הנ"י תמוהים, מ"ש בתירוצו לחלק בין חששא דאיבה לחששא דיצרו תקפו הא מ"מ הוי סברות הפוכות, דבח"ל חיישינן יותר לשיקרא מחמת יצרו תקפו ממה דניחוש משום איבה, ואלו בא"י הוא בהיפוך משום איבה חיישינן לזיופא ומשום יצרו תקפו לא חיישינן גם יש לעיין בסוגיא דגיטין דלאביי יקשה לישנא דמתני' מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח הא זהו אינו עיקר הטעם דהרי גם בא"י הכתב מוכיח ואפ"ה א"נ להביא גיטה והו"ל למתני' למנקט עיקר החילוק דבמיתה אי אתא בעל תהיה מקולקלת, ובגט לא תהיה מקולקלת דאף אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, וראיתי בדבריך שגם אתה הרגשת בזה, ורצית ליישב מה דקתני הכתב מוכיח, היינו ליתן טעם על יסוד הדין דלא חיישינן לערעורא דהבועל, ידעתי בני ידעתי שגם בעיניך נחשב זה לדחוק גדול כיון דעיקר הדין דלא מהני ערעורו אין זהו מקומו ונכלל במתני' ריש גיטין, דקתני בסיפא אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו משמע דברישא במביא ממדה"י לא מהני ערעורו כלל [ואף דתוס' גיטין (דף ג' ע"א) כתבו דלס"ד דהש"ס דינא דמתני' דאם יש עליו עוררין קאי גם ארישא מ"מ לפי האמת דל"ח לערעורא דבעל, פירושא דמתני' אם יש עליו עוררים דוקא בסיפא, אבל ברישא א"צ קיום בחותמיו] א"כ שם בעיקר הדין הו"ל לפרש הטעם דל"ח לערעורו דהבעל משום דהכתב מוכיח, גם קשה הא דקתני בברייתא האשה נאמנת להביא גיטה מק"ו ומה נשים וכו' מה זו ק"ו הא בנשים ל"ש שום חשש בגט כיון דאין סופן לקלקלה אבל באשה עצמה דחיישינן דרצונה להפקיע עצמה מבעלה זה זהו שייך גם בגט: (ב) ונלע''ד דהנה ביסוד הדין דהנך נשים ששונאות א"נ להעיד