רבי עקיבא איגר רעט

לה עד גמר הביאה מן הארוסין נמי עשה ול"ת הוא, דבעידנא דקני לה היינו גמר ביאה כבר נעשית בעולה, א"ו היינו טעמא כיון דמדאורייתא קני בהעראה אלא משום דדעתו על גמר ביאה הוא דא"ק בסתמא עד גמר ביאה אבל ביבמה כיון דלא בעי דעתו דאפילו שניהם אנוסים קנו, לא אזלי' בתר דעתיה עכ"ל, הרי פתח דבריו יאירו דרק בבועל סתם קני בהעראה דהא כתב אפילו גמר ביאתו ולא כתב אפילו במפרש כמ"ש הנ"י, וכן מסיים דבריו שכתב אבל יבמה כיון דלא בעי דעתיה כלל מלשון זה מבואר דלא בעי שיהא דעתו לכך אבל לא אם יהיה בהיפוך ויתכוין שלא לקנות: גם הא הר"ן לא פשיטא ליה הא מילתא מסברא מלבו כ"א מכח ההוכחה מסוגי' יבמות וא"כ מה דמוכח מוכח ומה דלא מוכח לא מוכח דא"ל דג"ז מוכח דא"כ דבמפרש שלא לקנות ל"ק עדיין קושיית הר"ן במקומו, דמאי מקשה ליתי עשה ולדחי ל"ת, הא במפרש שלא לקנות בהעראה ל"ק עד גמר ביאה ושוב הוי עשה ול"ת, ז"א, דהא בלא"ה צריכים להבין קושי' הר"ן דהא י"ל דפרכת הש"ס דאמאי לא תתייבם, נלמדנו לומר שרוצה לקנות בהעראה, וצ"ל דהוכחת הר"ן אזלא הכי דלמ"ל להש"ס לשנויי גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה לשני גזירה אטו שיבעול סתם ביאה גמורה וישכח לפרש שיקנה בהעראה אבל זהו אינו מן הקושיא אם יהיה הדין דבמפרש שלא לקנות בהעראה דל"ק דלשני גזירה אטו מאן דמפרש כן דאטו בשופטני עסקינן שיפרש דאינו רוצה לקנות דהא באמת אין לו נפקותא במה יקנה אלא דאמרינן כל הבועל סתם כוונתו מסתמא לקנות בחיבת ביאה של הגמר, דמסתמא כוונתו לקנות בדבר החביב לו יותר אבל לא שיקפיד שלא לקנותה בתחלה אלא דממילא הוי כמו בלא דעת כלל אבל לגזור אטו מאן דמפרש זהו לא מסתבר כלל ומש"ה הנימוק"י נמוקו עמו שלא הביא ראיית הר"ן משום דדינא דידיה אפילו במפרש שלא יקנה קונה בע"כ זהו אין לו יסוד וראיה מסוגיא זו דיבמות מיהו זהו אפשר לדחות די"ל דמש"ה לא הביא ראיית הר"ן די"ל דהוא סבר דאיסור בעולת עצמו רק דרבנן דאף דתוס' כתובות (דף ל' ע"א ד"ה א"ב בעולה וכו') כתסו בפשיטות דהוא דאורייתא, מ"מ לדעתי אין זה במוסכם מהראשונים וכמבואר אצלי במק"א (מובא לקמן) וממילא לא קשה מידי קושי' הר''ן, דהא מ"מ לא תהיה רק בעולה דידי' ואין כאן עשה, אלא דמ"מ אינו מחוור, דמ"מ הו"ל להנ"י להוכיח דינו ובאופן אחר, דאם איתא דל"ק עד סוף ביאה א"כ בעידנא דמיעקר לאו דאלמנה אינו מקיים לעשה דיבום, דהיינו בשעת העראה דחייבי לאוין דכהונה ג"כ בהעראה חייבין, כדאיתא יבמות (דף כ"ה ע"א) וכעין זה איתא בתוס' גיטין (דף מ"א ד"ה לישא שפחה בתירוצם א'), ואף דתוס' שם תירצו עוד תרוצים ולא פסיקא להו סברא זו, יראה משום דבזבחים (דף צ"ה ע"ב) הקשו למ"ל קרא דשבירת עצם אסור בעצם שיש בו מוח דל"א דעשה ידחה לל"ת, הא לא הוי בעידנא, והניחו בקושיא, ובפסקי תוס' תירצו דהיכי דא"א לקיים העשה בענין אחר לא בעי בעידנא, ולפ"ז אין קיום לתירוצם הנ"ל בגיטין, דהא גם שם א"א להיות סוף ביאה בלא תחלת ביאה, אבל בנ"ד שפיר יקשה דהא אם ירצה יכול לקנות בהעראה, א"כ אפשר בע"א וצריך להיות בעידנא אע"כ כדכתיבנא דדינא דהנ"י אף במפרש שלא לקנות ועל זה ליכא ראיה באופן שדבר זה יהי' שנוי במחלוקת בין הר"ן והנ"י ויראה . שאפשר לתת טעם לפלוגתתן דבגמרא פ' הבע"י על הא דתנן א' אונס וא' רצון פרכינן האי אונס ה"ד, אילימא כשאנסה נכרי ובא עלי' והאמר רבא אין קשוי אלא לדעת, אלא כגון שנתכוין לאשתו ונתקשה אלי' ותקפתו יבמה ובא עליה והיה קשה לי טובא מאי פרכינן והא אין קישוי וכו' דמה בכך, דלמא מיירי שהכוהו ויסרוהו עד' שהי' מוכרח לקשות עצמו מדעתו ולבא עלי', ואשמעינן אף שיש ריעותא בגוף הביאה שהיתה שלא בטובתו מ"מ קנאה, וחפשתי ומצאתי תה"ל שהרשב"א בחי' הקשה כן, ותירוצו דחוק עיי''ש וניחא לי לפי"מ דמבואר קדושין (דף כ' ע"א) דהא דמהני בקרבן ובגט דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אף אי נימא דדברים שבלב לא הוי דברי' משום דמצוה לשמוע דברי חכמי' והיינו דאף דע"י אונס אומר רוצה אני, מ"מ כיון דאיכא מעשה מצוה אמרי' אגב אונסי' דמצוה גמר ומגרש, וכמו תלוה וזבין זביני' זביני, וא"כ פרכי' שפיר כיון דאין קישוי אלא לדעת, נהי דהי' זה ע"י כפיות ונגישות, מ"מ כיון דא"א לקישוי בלא רצונו הרי כשמקשה עצמו נרצה להם דאף שהי' ע"י אונס, מ"מ כיון דאיכא מצוה דיבום, נימא אגב אונסי' דיבום גמר ונתרצה לבוא עלי', א"כ אין כאן שמץ אונס, ול"צ להשמיענו כזאת דהא מתני' ערוכה היא בערכין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני: והרשב"א דקשי' לי' י"ל דסבר דביאת יבום צריכה עדים, ולזה קשי' לי' הכי, דלמא מתני' מיירי בלא ידע מהעדים וא"כ גם אם ירצה לקנותה אינו יכול ואין כאן מצוה' דנימא אגב אונסא דמצוה גמר ומתרצה וממילא האונס קאי בדוכת' והוי גוף הביאה ביאה גרוע שלא בטובתו אף דנתרצה, דהא ליכא דבר אחר שתניע דעתו לכך ואינו מועיל אף דאמר רוצה אני, וכמו תלוה ויהיב דלא מהני רוצה אני, ושפיר הוי רבותא דביאה זו קונה, והנ"י אפשר דס' כדעת היש"ש יבמות דביאה דיבום לא בעי' עדים, או דיאמר דהגמרא ניחא לי' לאוקמי ביותר אף ביש עדים וראה אותם. ואחרי כי כן דמיירי מתני' דגם הוא יודע דאלו רוצה לקנותה בביאה זו קונה אותה, א"כ למאי דמוקי מתני' בתירוצא דנתכוין לאשתו ותקפתו יבמתו, מוכח היטב דינא דהנ"י דאף במתכוין שלא לקנותה קנאה, דהא כאן דידע שיכול לקנותה ומ"מ לא רצה לבוא עליה עד שתקפתו יבמתו, הרי גילה דעתו שאינו רוצה לקנותה. ול"ל דאמרינן דבגוף הקניי' אין דעתו כלל, ואינו חושב בלבו כלל מה תהא עלי', אלא דאין רצונו בביאה אבל אחר שכבר מוכרח לבא עלי' אינו ממאן בקיום המצוה ויהיה לכה"פ בגדר עושה שלא מדעת כלל, אבל לא כמכוין שלא לקנות ולמאן בקיום המצוה דהא מבואר בתוס' הביאם הב"י בא"ח (סי' תע"ה) וז"ל, הא דכפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא מיירי שהיה סבר שזהו חמץ ונמצא שאכל מצה אבל ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול וכפאוהו פרסיים ואכל לא יצא עיי"ש, הרי מבואר דכל שיש מצוה בעשייתו והוא לא רצה בהאי עשיי' ל"א דלענין המצוה הוא בגדר אינו מכוין לעשותה אלא הוא בגדר מכוין שלא לעשות: ואולם הר"ן יראה דבהכרח פליג על האי ס' דתוס' והוא דבר"ה (דף רי"א ע"ב ד"ה גרסי') כתב בשם הרמ"ה הא דכפאוהו פרסיים מיירי בידע שהוא מצה אבל קסבר בשר הוא לא יצא, ובדף שאחריו כתב דדעת הרבה גאונים דמצות א"צ כוונה, וראייתם מהא דכפאו פרסיים וכתב עלה ומיהו דוקא באינו מתכוין אבל במתכוין שלא לצאת לא, ומעתה אם יסבור הר"ן כסברת תוס' הנ"ל יהיה דבריו סותרים אלו לאלו דהא גבי כפאוהו פרסיים מקרי מתכוין שלא לצאת כיון דידע שהוא מצה אע"כ סבר הר"ן דאף דאינו רוצה בעשיי' עדיין אינו מוכרח דרוצה דוקא שלא לעשות המצוה א"כ ה"נ בנ"ד בתקפתו ולא. רצא לבא עליה מ"מ אינו מוכרח אלא שאינו רוצה בביאה, אבל כיון דמוכרח לבא עליה אינו מתכוין דוקא שלא לקנותה ואין כאן הוכחה לשיטת הנ"י, כן העליתי דרך פלפול. מידי עברו רעיוני ביסוד הזה אם תיקון חכמים בעניני ממון מקרי ממונו דאורייתא, כיון דהפקר בית דין הפקר מה"ת נבוכו בזה מאד כי ראיתי איזה סתירות בתוס' והרא"ש בדבריהם הקדושים, והמצאתי תה"ל דבר א' אשר יתיישבו כל הסתירות, והוא, דכבר הבאתי באות ה' דדעת תוס' גיטין (דף ס"ד) דכל מה דתקנו חכמים בענין ממון הוי רק דרבנן, וכן יראה לי דעתם בחגיגה (דף כ"ה ד"ה חבר וכו') וכ"ת דבדרבנן מודה וכו', ביאור דבריהם אלו היינו דבקדושין (דף י"ז ע"ב) איתא דגר אינו יורש אביו ד"ת אלא דחכמים תיקנו לו ירושה, וא"כ מה"ת ליכא איסור חליפי ע"ז דהא הגר לא ירש כלל ולגבי דרבנן אמרי' יש ברירה, וראיתי בטורי אבן שכ' דנעלם מתוס' כאן סוגי' דקדושין הנ"ל דבפשיטות היה להם לדחות פרש"י דהא רבא בקידושין הוכיח