רבי עקיבא איגר רעח

אותו מבחוץ שבא עליה והוא לא הכיר בהם, וכיון דביאת יבום צריכה עדים (כמבואר סימן קס"ז בב"ש סק"ב) ידוע שלא נתכוין לקנותה מדלא בא עליה בעדים, וכיון דלא נתכוין בפירוש שלא לקנותה מש"ה קנה אותה דהתורה אמרה דא"צ דעת, אבל במתכוין שלא לקנותה עדיין לא שמענו אם התורה הקנתה לו בע"כ.. והרי מצינו חילוק כזה גבי חצר שקונה לו שלא מדעתו וכן ידו כמ"ש המהרי"ט בתשובה (ח"א סי' ק"נ) ומ"מ רק באינו מתכוין לקנות אבל לא במכוון שלא לקנות ולכאורה הי' נראה לדייק מלישנא דהנ"י דבכה"ג ל"ק לה, דהוא כ' יבמות (דף כ"א סוף ע"ב) וז"ל, ומיהו ביבמתו אף אם גומר ביאתו ואמר שאין רצונו לקנות אלא בגמר ביאה, אין הדבר בדעתו שתורה רבתה שוגג כמזיד עכ"ל, מדלא כתב סתה אף שאין רוצה לקנותה כלל משמע דוקא כה"ג דרצונו עכ"פ לקנותה בגמר ביאה, ומש"ה קנה לה מיד בתחלת ביאה אבל באומר שאינו רוצה לקנותה כלל לא קני לה, וטעם החילוק יש להסביר עפי"מ דכ' הנ"י פ"ק דמציעא אהא דאמרינן שם (דף י') כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בד"א לא ניחא ליה דלקני, וז"ל, וכיון דחכמים תקנו לו ד"א יכול לומר אי אפשי בתקחז"ל עכ"ל, והנה בר"ן גיטין (דף קפ"ב ע"ב ד"ה היכי דמי) מבואר דהקנין שקונין לו הד' אמות את החפץ אינו מתיקון חכמים אלא דחז"ל תיקנו שיהי' הד"א קנויין לו וכיון שכן הווין דידיה מדאורייתא, דהפקר ב"ד הפקר ונעשו חצירו וקונים לו החפץ מדאורייתא, ומש"ה מועיל נמי גבי גט אם נותן הגט בד"א דידה ואין כאן עקירה לדאורייתא להתיר א"א לעלמא ע"ש, ומעתה מ"ש הנמוקי יוסף בב"מ הנ"ל דיכול לומר אי אפשר וכו' אין הכוונה דאמרינן דאין רצונו שיקנו לו הד"א את החפץ, דהא קנין החפץ אינו מדרבנן אלא דאמרי' דאין רצונו לקנות הד' אמות שזיכו לו החכמים: וצריך להבין למה באמת הי' צריך הנ"י לכל זה ולא פירש בפשוטו דרצונו שלא יקנו לו הד"א את החפץ, דהא חצר אינו קונה בע"כ, וכאשר באמת פירש הרשב"א הובא בב"י חוה"מ] ע"כ יראה דס"ל להנ"י דמה דחצר אינו קונה בע"כ, זהו דוקא באינו רוצה לקנות אבל ברוצה לקנות אלא שרוצה בקנין אחר, בזה הדין כיון דעשה קנין המועיל לאו כל כמיניה לומר שקנין זה לא יקנה, דהתורה אמרה שיקנה: ומה שהביא להנ"י להוציא חילוק זה י"ל דהסוגיא הכריחתו משום דקשי' ליה במאי פליגי התירוצים שבש"ס, ומ"ט דר"פ דפליג על הסברא דגלי דעתיה וכו' דהא ודאי כן הוא שלא רצה לקנות בד"א מדנפל עליה וא"ל דר"פ ס' דאמדינן דעתיה דרצה לקנות ע"י שניהם ד"א ונפילה דנהי דכן הוא, מ"מ הוי כמו מלוה ופרוטה דאי לאו דאמרי' בקדושין (דף מ"ו ע"א) דדעתיה אפרוטה לבד לא היתה מקודשת [ והרשב"א ז"ל י"ל דלאמת ס"ל כן בטעמא דר"פ, וסובר לחלק דדוקא התם דתרוייהו קנין א' הוא, וכמו מי שקונה במנה, דכל המנה יחד קונה ה"ה בזה דרוצה דהמלוה ופרוטה ששניהם קנין כסף יעשו הקנין יחד, אבל בנ"ד דל"ש לומר דהד"א והנפילה ישתתפו יחד הא אין שייכות ההצטרפות זה לזה, אלא כוונתו שכל א' יעשה קנין שלם הד"א לבדו והנפילה לבדה, מש"ה אף דהנפילה אינה קונית מ"מ אינה מגרעת להקנין ד"א, והנ"י לא ס"ל לחלק בכך] ומש"ה הוציא הנ"י דבהא פליגי, דהסוגיא ס' כמ"ש דבנפל אמרינן שאינו רוצה לזכות בד"א ולא נקנו לו הד"א, ור"פ ס' דל"א כן כיון דהד"א עצמם זכות הוא לו עוד לקניינים אחרים אלא שרוצה שהד"א לא יקנו לו המציאה זו וזהו לאו כל כמיני' כיון דמ"מ רוצה לקנות החפץ וכנזכר לעיל: ומעתה י"ל דהנ"י ביבמות לשטתי' בב"מ, ומש"ה אף דס' דבמפרש שלא לקנות כלל בביאתו דא"ק אותה, משום דקנין ביאה הוי כמו קנין חצר ויד, דקונה שלא מדעת אבל לא בע"כ, מ"מ זהו דוקא באינו רוצה לקנותה כלל אבל באומר א"ק רק בגמר ביאה כיון דחפץ בקנין לאו כל כמיניה לומר דהעראה לא יקנה לו דהתורה אמרה שיקנה ומה דתלה הנ"י טעמו בדין שוגג ומזיד לכאורה לפי מה שכתבתי ל"צ לזה, ז"א, דא"כ עדיין יקשה דנהי דא"י לומר א"א בהאי קנין, מ"מ כיון דסבר לקנות בקנין אחר ממילא הו"ל האי קנין הראשון עכ"פ כמו עושה קנין בלא מתכוין לקנות והי' הדין נותן דל"ק דהוי כסודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו דל"ק, (וכן מבואר בשיטה מקובצת בב"מ, דאחר שהביא דברי הנ"י הנ"ל דמשמע אלו הי' ד"א קנין דאורייתא א"י לומר א"א, שהרשב"א הקשה ע"ז דהא חצירו אינו קונה בע"כ ועוד דהוי כעודר בנכסי הגר, ר"ל דאף אם יהיבנא ליה להנ"י דא"י לומר כן,, מ"מ איך קני בהאי קנין יהי' עכ"פ כמו בלא כוונ' כלל] ומש"ה כ' הנ"י דהא רבתה תורה שוגג דהא בא עלי' וקסבר שהיא אשתו קנה, אלמא דקונה בלא כוונה, והיינו נמי טעמא דהנ"י דלא חש לקושיא דהרשב"א הנ"ל, כיון דחצר קונה שלא מדעתו אינו דומה להעודר בנכסי הגר, דשם גוף הקנין צריך דעת וה"ט דאינך דסתרי לכאורה למ"ש, דהא מקדש במלוה א"מ, אף אי מקדשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת, אלמא דלא כסברתינו בכוונת הנמוק"י וכן בהילך מנה ע"מ שתחזירהו לי דא"מ, אף אם אמר שתתקדש לו בהנאת קישוט היתה מקודשת, אלא דבאמת אין מזה סתירה, כיון דקדושין בעצמם בעו דעת, מש"ה הו"ל האי קנין של הנאת מחילת מלוה כמו העודר בנכסי הגר ואף דכ' הנ"י ב"ב (דף קע"ה ע"א) גבי ר"ע שקל בידקא בארעא דהיכי דאיכא דעת מקנה, אף אם הוא עודר וקסבר שהיא שלו קני לי' מ"מ אין זה ענין לכאן דדוקא התם דבהאי קנין המועיל רצה המקנה שיקנה מש"ה אף דהוא ס' דהוא שלו קני, דדעת מקנה נמי מועיל לחודיה אבל בקדושין דגם היא רצונה להתקדש במה שהוא רוצה דהיינו בגוף המלוה, וא"כ האי קנין דהנאת מחילת מלוה לית ביה דעת כלל לא דעת קונה ולא דעת מקנה, כך היה נראה לפום רהיטא לנכון: אף דיסוד הדבר אשר בנינו עליו שהם דברי הר"ן בגיטין אינם יסוד מוסד כ"כ דהרי נראה דתוס' פליגי וס"ל דכל מה שזיכו חכמים אינו רק קנין דרבנן, ול"א כיון דהפקר ב"ד מקרא ילפינן לה נעשה קנין דאורייתא, דהרי בגיטין (דף ס"ד ע"ב ד"ה שאני וכו') פירשו דמה דס' ר"ח דקטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים היינו מדאורייתא אבל מדרבנן זוכה לאחרים ומדהקשה ר"ח על ר"ח משתופי מבואות דמזכין ע"י קטן אלמא דלא כהר"ן, דלדידי' מאי קושיא כיון דכבר אמרו חז"ל דזוכה לאחרים זכו בה מדאורייתא והר"ן שם באמת השיב כן על תוס' והוכיח דר"ח ס' אף מדרבנן אינו זוכה לאחרים, גם הרא"ש ע"כ סובר דלא כהר"ן, דבגיטין (דף ע"א) נתן טעם על תקנת חז"ל דקרוב לה אפילו ק' אמה משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואין כאן עוקר דבר מה"ת ואלו הוי ס"ל כס' הר"ן א"צ לזה דהא כיון דחכמים הקנו לה הק' אמה נעשו חצירה מד"ת וא"כ י"ל דגם הנ"י ס' כתוס' והרא"ש וא"כ מ"ש דיכול לומר א"א בתק"ח שפיר קאי על קנין גוף החפץ דאכתי הוי דרבנן מ"מ כיון דתלה טעמו דיכול לומר א"א, דמשמע אלו הוי דאורייתא כגון דנפל בחצירו ממש, מיד כשבא המציאה לתוכה קנה אותה אף דחצר א"ק בע"כ אם כן אכתי צריכין אנו לסברתינו הנ"ל: אולם שבתי וראיתי דאף אם יתכן דרכי בכוונת הנ"י בב"מ לא יתכן דרכי בכוונת הנ"י יבמות דבשלמא גבי מציאה דבההיא שעתא דנפל רוצה לקנות ויש אז קנין המועיל ד"ת שפיר י"ל דאין בכחו לדחות הד"ת משא"כ בההיא דיבמות דבעידן שנעשית העראה עדיין באותו רגע לא רצה לקנותה עד אחר שעה שיהיה גמר הביאה, ול"ש לומר דאין בכחו לדחות הד"ת שהרי התורה לא צותה עליו באיזה זמן יקנה וכמו דבידו לומר איני רוצה לקנותה עתה עד אח"ז כך יכול לומר איני רוצה לקנות בהעראה א"ו ס' הנ"ל דקנין דיבמה היא אפילו בע"כ שלא בטובתו ומש"ה קני לה בהעראה אם כן ה"ה באינו רוצה לקנותה כלל לא בתחילה ולא בסוף דחד טעמא אית להו כן נראה שיטת הנ"י: אולם יראה לי שהר"ן לא כן ידמה, שהוא כתב פ"ק דקדושין בסוגיא דתחלת ביאה קונה וז"ל, ומיהו ביבמה דמקדשה בביאה אפילו גמר ביאתו קנה בתחלת ביאה והיינו דאמרי' וכו' אלא מן הארוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת ואם איתא דבסתמא לא קני