רבי עקיבא איגר רעז

לומר כ"א שהוציא מדקדוק הלשון, מדתפס לשון אלמנה לכה"ג, וכתב בעצמו שאין דקדוק זה כדאי להוציא הסוגיא מפשטיה ויראה לי בטעמיה דהרמב"ם ז"ל, דהנה אם נגיח הדין דגם מפסולות לכהונת הדיוט לוקה הכה"ג משום לא יחלל, הנה אם יקדש כה"ג בעולה ע"י ביאה יהיה הדין כך, אם יקדש סתם ילקה שתים כיון דקיי"ל דהמקדש בביאה סתם קונה בגמר ביאה, א"כ נדון בזה כך, בתחילת ביאה בא על בעולה ועבר על עשה דאשה בבתוליה ונתחללה, ובסוף ביאה הרי הוא קונה חללה ובא עליה ועבר שתים, משום לא יקח ומשום לא יחלל ואולם אם יפרש לקנות בתחילת ביאה לא ילקה כ"א אחד, דמשום לא יקח ליכא, דבשעת הקדושין עדן לא היתה חללה ולא עבר כ"א על עשה דבעולה ובסוף ביאה דבא על חללה עבר משום לא יחלל לחוד. ולפ"ז היה כאן תמיה גדולה בפ"ק דקדושין (דף י' ע"א) באיבעיא דתחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה, קאמר בגמרא נ"מ לכה"ג דקני בתולה בביאה, ויקשה למה תפס תיבת בתולה, הא בבעולה נמי איכא נ"מ דאי תחילה קונה לקי אחת, ואי סוף קונה לקי שתים, והול"ל סתם, נ"מ לכה"ג דקני אשה בביאה, ויהיה כולל בין בתולה בין בעולה [אף דכמה פעמים מצינו דהיה יכול לומר עוד נ"מ ולא אמרו מ"מ כאן שהוסיף תיבה ועל ידה תתמעט הנ"מ זהו ודאי תימא). ואף דלשיטת הרמב"ם הנ"ל דבעולה לא מתחללת בביאה גרידתא בלי נשואין, גם אי קונה בסוף ביאה לא לקי שתים, דבתחילת ביאה דעדן לא קנאה הוי ביאה גרידתא וא"כ בשעת סוף ביאה עדן לא היתה חללה כ"א בעולה מ"מ לדידיה יהיה נ"מ איפכא דאי סוף קונה לא לקי כלל דקידש רק בעולה, ואי תחילת קונה לקי בסוף משום לא יחלל דבתחיל' ביאה נתחלל' ולבסוף בא על חללה, [ואין לומר דעל סוף ליכא עונש מלקות דהא קיי"ל כרבא פרק נערה שנתפתתה (דף נ"א ע"ב) דכל שתחילתה באונס אפילו אמרה הניחו לו מותרת לבעלה דאמרינן יצרה אלבשה וכש"כ דאמרינן הכי גבי איש דיצרו מבחוץ, ויש לכאורה ליישב בזה קושי' התוס' יבמות (דף כ') דלמאי צורך אמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה היל"ל גזירה תחילת ביאה אטו סוף ביאה, ולדברי אלו משום סוף ליכא למגזר, דבזה לא יעבור, דיהי' לו דין אונס, (דבשלמא למה דהקשינו תחילה דיהי' נ"מ דאי סוף קונה לקי ב' ואי תחילה קונה לקי א' לא הי' אפשר לדחות בזה, משום דאכתי ישאר נ"מ דאי תחילה קונה לא ילקה כלל, דמשום לא יחלל דלבסוף אין להלקותו, דיצריה אלבשיה, ואי סוף קונה לקי אחת, היינו משום לא יקח, דע"ז ל"ש יצריה אלבשיה, דנהי דלא הי' יכול לכוף יצרו לפרוש ממנה, מ"מ הי' לו עכ"פ לחזור מקדושין ולא יעבור על לא יקח, אבל למ"ש דלהרמב"ם אי סוף קונה לא עבר כלל על לאו ואי תחילה קונה לקי משום לא יחלל דסוף ביאה, א"כ שפיר יש לדחות בזה) זה אינו, דע"כ לא אמרינן הכי אלא בתחילה באונס, אבל בתחילתו ברצון אף דבתחילה עדיין לא אמר מ"מ לקי על האונס דבסוף, דלא הי' לו להביא עצמו לידי כך, דאל"כ תיקשי למה לי כלל לרבות העראה בעריות, הא ממילא נדע דכן הוא, דאם לא יהי' חייב על העראה, איך יהי' אפשר לחייבו על הגמר ביאה והא באותו עת כבר אנסיה יצריה, ויש לי מקום עיון בזה, במה דמקשה ריש כתובות ולדרוש להו דאונס שרי, והא מביאין עצמן לידי אונס, ואין כאן מקומו להאריך.] ומזה יראה לי הוציא הרמב"ם דינו דדוקא כה"ג באלמנה לחוד הוא דלקי וא"כ גם אי תחילת ביאה קונה ונתחללה הבעולה ע"י ביאה שע"י קדושין מ"מ לא לקי על סוף ביאה שבא על חללה משום לא יחלל, כיון שכבר אפסלה להדיוט לא לקי עליה כהאי גוונא והוציא מזה גם דינו ראשון דבעולה אינה מתחללת בביאה גרידתא דכה"ג דאלולי כן אכתי יהיה נ"מ גם בבעולה דאי סוף קונה לקי עכ"פ אחת משום לא יקח, דהא בשעת קנין הקדושין היא כבר חללה מתחילת ביאה, ואי תחילה קונה לא לקי כלל דאי משום לא יקח, הא בשעת קיחה היתה רק בעולה דבעשה ואי משום לא יחלל דבסוף ביאה בא על חללה הא במחוללת כבר ליכא לא יחלל, ע"כ הוכיח דבעולה אינה מתחללת בביאה גרידתא וא"כ גם אי סוף קונה ליכא משום לא יקח, דהא ע"י תחילה דהיה ביאה גרידתא לא נתחללה ולא לקח חללה כ"א בעולה והרי זה נכון. אולם לרש"י ורמב"ן והראב"ד, דאפילו כהן הדיוט הבא על מחוללת כבר לכהונה עבר משום ל"י וכן להה"מ דעכ"פ כה"ג לקי עליה, תעמוד הקושיא למה לא אמר נ"מ גם בקני בעולה בביאה ונצטרך לומר דהם סוברים דבעולה בביאה שע"י אירוסין לא נעשית חללה, וכיון דבקדושין שם מבעי' ג"כ אי נשואין עושה אי אירוסין עושה י"ל דבעי למנקט נ"מ אף להצד דאירוסין עושה מיהו הר"ם דהוציא דינו מכח האי קושיא, יסבור דאין לחלק בין אירוסין לנשואין, וע"י אירוסין נמי נתחללה, וכמו שצידד המ"ל ריש הלכות מכירה, באופן דספיקו דהמ"ל במחלוקת בין הר"ם להרמב"ן וראב"ד ודעימיה. ואולם ראיתי דזה אינו, דא"כ תעמוד הקושיא בחזקה על הרשב"א כתובות הנ"ל, דמקושייתו מבואר דס"ל דגם בלא נשואין ובלא אירוסין נעשית חללה גם הרמב"ן בחידושיו יבמות (דף נ"ט ע"א) הוכיח מכח קושיא, דהנ"מ בקדושין הנ"ל אזדא לצד דביאה נשואין עושה ותעמוד הקושיא על הרמב"ן ע''כ נראה לומר דבר חדש, והוא, דמה דלקי על לאו דלי"ק, אין זה דוקא באותו ביאה שמקדשה אלא כל שנשאת פ"א חייב עליה על כל ביאה וביאה שבא עליה אח"כ, וכן מצאתי כבר דבר זה להגאון בספר המקנה בקדושין (דף ע"ז סוף ע"א) גבי אלמנה א"ח אלא אחת, רק מראייתו שם מבואר רק היכי דפעם אחד נשאה באיסור אז לקי שוב אח"כ על כל ביאה וביאה, אבל בנ"ד דכשקנה אותה תחילה לא עבר כלל על לי"ק דהא רק בעולה נשאה, זה אינו מוכרח מראייתו, גם ראיה שלו נראה לדחות, דהא מדהקשה שם על ר"י מן אלמנה וגרושה דלא לקי אלא שתים מוכח דלר"י אין חילוק בין אלמנה למחוללת כבר וכמו שכתוב בהה"מ, א"כ י"ל דגם הך קושיא דנחייב על כל חדא וחדא קאי לר"י, ולדידיה שפיר קשה דילקה כל פעם משום לי"ח). ויראה לי ראיה לזה מיבמות (דף נ"ו ע"ב) דאמר רבה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה, ופסקה הרמב"ם, וכתב הה"מ משום טומאה לאו דוקא אלא משום זונה, וקשה לי להר"ם אמאי ילקה אי משום לי"ח הא בל"ז היא מחוללת להדיוט ואי משום לי"ק, הא כשנשאה היתה כשירה, וע"כ אף דמעולם לא עבר בשעת קדושין, מ"מ כשבא ביאה דאישות לוקה וטעם לא יקח, היינו שלא תבא ביאה אחר לקוחין] ולפ"ז לק"מ על הרשב"א, דאם בזה סבר כהר"ם דבמחוללת כבר ליכא ללאו דלא יחלל, וא"כ כשנושא בעולה בביאה בין אם תחילת ביאה קונה ובין אם סוף קונה לקי אחת משום לא יקח, ואי סבר כהרמב"ן לוקה תמיד שתים. ולפ"ז תפול שוב הקושיא על הר"ם דלדידיה לא נתחללה בביאה גרידא, אם כן אם סוף ביאה קונה לא לקי, ואי תחילת ביאה קונה לוקה לבסוף משום לא יקח, וצ"ל דהר"ם סבר דגם על ידי אירוסין לא נתחללה, והנ"מ אזלא לצד דביאה אירוסין עושה. ומעתה יהי להיפוך, דלהר"ם מוכח דע"י אירוסין אינה מתחללת רק ע"י נשואין, ולרמב"ן והראב"ד ודעימיה י"ל דס"ל דגם ע"י ביאה גרידא מתחללת, ומ"מ ליכא נ"מ דאף אם תחילה קונה לוקה בסוף ב' משום לא יחלל ומשום לא יקח דהיינו ביאה אחר אישות, ויש לי בענין זה עוד אריכות דברים בדברי זקיני הגאון בעל משנת דרע"ק זצלה"ה בסוגיא דתחילת ביאה קונה, ובמה שכתב עליו הגאון בעל אור חדש לקדושין, אבל אין ברצוני להטריח את כבוד אבא מארי נ"י כולי האי ה) נסתפקתי יבם שבא על יבמתו וכשבא אמר במפורש שאין רוצה לקנותה אם קנה לה או לא, ומדברי רש"י ר"פ הבע"י דפירש מזיד שבא עליה לשם זנות ולא למצוה, אין ראי' דיש לומר דלא מיירי במפרש להדיא שאינו רוצה בקנינה אלא שבא עליה סתם לשם זנות ולא נתכוין לקנותה, ואי דקשי' אם לא פירש מנא ידעינן דכוונתו לזנות, י"ל דעדים ראו