רבי עקיבא איגר רעו

למה אמר לדבריך נכרי וכו', הא בלא"ה כיון דא"נ עליה כיון דמוחזקת לגיורת ממילא יהיה הבן כשר, אע"כ דנאמן לפסול הבן, יראה משום דדבר זה דומה למה דקיי"ל פ"ק דגיטין בעבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסיי קנויין לך דנאמן לגבי עצמו ואינו נאמן לגבי נכסים ה"נ כיון דהתורה נתנה נאמנות לאב לגבי בנו הוי בנו בגדר העבד והיא בגדר הנכסים אך אכתי צריך הבנה, דהא טעמא דהא מלתא מבואר שם בגיטין משום דפלגינן דיבוריה, והא מרא דשמעתין דהאי עובדא הוא רבי יהודא, ואיהו סבר ביבמות (דף כ"ה) בהרגתיו דלא פלגינן דבוריה ויראה לי, כיון דחזינן בגיטין שם דאביי סבר דלא פלגינן דיבוריה ומש"ה סבר לומר דמתוך שקנה עצמו קנה נכסים, ה"נ אמרינן הכא, מתוך דנאמן לבנו נאמן ג"כ עליה, ולדידן דפלגינן דבוריה חזר הדין דנאמן לגבי בנו ואינו נאמן לגבי דידה גם מ"ש הנ"י שגם היא אומרת כן, יראה, ואף דאמירתה לא מעלה ולא מוריד לגבי בנה, מ"מ הוצרך לכך, דאל"כ גם אלו היה ישראל לא היה נאמן לגבי בנו, דהא אפשר דטבלה אח"כ בפני ג', ואף אם אינה לפנינו היה לנו לתלות כן ולומר אלו היתה כאן היתה טוענת כן, כיון דמוחזקת לן לגיורת אבל כשהיא כאן ואינה טוענת כן, אף דאינה נאמנת מ"מ אמרינן מדלא טענה אין אנו תולין בכך, וכעין שכתב הפרישה הובא בב"ש (סי' ד' סמ"ד) דאם הבעל אמר שאינו ממנו הוי ספק ממזר דשמא מנכרי נתעברה, מיהו אם היא כאן אמרינן מדלא טענה . כן אין להסתפק בהך. אולם מה דקשה לי בדברי הנ"י, כיון דבאמת מה דאמרינן נאמן . אתה לפסול עצמך אין זה נאמנות ממש, אלא דאנן מחזקינן ליה לישראל גמור לכל מילי, ואם בא על ישראלית אינו פוסלה וכן לכל דיני ישראל, וכמ"ש תוס' בסוגיין, והכי פסקינן בש"ע (סי' רס"ח) בלי חולק, אלא דאסור בבת ישראל מטעם שויא אנפשיה חד"א, וכיון שכן למה באמת לא יהיה לגבי בניו נאמן, ומה זה שאמר לדבריך נכרי אתה, מה בכך דהוא משקר ואומר על עצמו שהוא נכרי הא אנן מחזקינן ליה לישראל, אטו משום שהוא משקר לית ביה תורת יכיר, וכיון דאנו אומרין שהוא ישראל נהמניה לגבי בניו, בשלמא למה דתירצו תוס' על קושיית הנ"י דר"י סבר דנכרי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר ומיירי באשת ישראל ניחא ושפיר אמר לדבריך נכרי אתה, היינו דאנן מחזיקין אותך לישראל ובניך ממנה כשרים מכל הצדדים, ולדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, אבל להנ"י דאף אם הוא ישראל בניו פסולים דנולדו מנכרית לדבריו, א"כ מה לנו במה דהוא משקר ואומר שהוא נכרי, והדבר צריך תלמוד:, והנראה לי לנכון עפ"מ שראיתי פעם בכתבי כבוד אאמ"ו נ"י שהשיג על הרמ"א בש"ע אה"ע (סי' ד' סכ"ט בהגה"ה) שכתב וז"ל, הא דהאב נאמן על בנו היינו במי שהוא בחזקת אביו כגון באשתו נשואה אבל פנויה שאומרת בני זה מפלוני, והוא אומר שמממזר נתעברה א"נ עכ"ל, ובמקור הדין בתה"ד מבואר להדיא דסברתו כיון דהיא פנויה, אבל בנשואה נאמן לומר מפלוני נתעברה והנ"מ לדעתו אם יאמר על בן אשתו נשואה מנכרי נתעברה, דלתה"ד נאמן ואינו ממזר, ולסברת אאמ"ו נ"י הבן ספק או ודאי ממזר], וכבוד אאמ"ו נ"י השיג ואמר דלא מצינו שהאמינה התורה לאב אלא לומר בני זה בן גרושה, דהרי זה אביו של זה הבן, אלא שאומר מה הוא ומה טיבו, אבל כשאמר מפלוני נתעברה, הרי כבר אמר שאינו בנו והרי הוא כאיש אחר, וא"נ לומר ממי הוא אלא דנאמן דאינו בנו אבל לא ממי נתעברה, ע"כ דבריו הקדושים ועפ"ז יש ליישב דברי הנ"י היטב, ויובן עוד מה דסיים הנ"י בזה"ל והרי הם גוים גמורים, דמלת גמורים מיותר, אך יראה דהכי פירושא דאר"י אי אתה נאמן לפסול בניך, לא שהבנים כשרים גמורים דהא כיון דבאמת ישראל הוא, לגבי הבנים נאמן וכנ"ל, אלא כלפי מה שאמר נאמן אתה לפסול עצמך, והיינו דנותנים עליו כל חומרא דגוי דשויא אנפשי' חד"א, לעומת זה א"ל דלגבי הבנים א"נ ליתן להם דין נכרים גמורים, והטעם כיון דקיי"ל (דף נ"ג) דבנך הבא מנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה א"כ כשאומר דהבן מנכרית הרי אומר שאינו בנו, ושוב אין אנו אחראין לדבריו כלל, ואמרינן שזה שאמר שאינו בנו האמינתו התורה, אבל מ"מ מה שאמר דמנכרית אין אנו מאמינים לו ואמרינן שמישראלית בא, ודומה ממש לסבר' אאמ"ו נ"י דמה לי אם אינו ממנו או שהו' ממנו, והתורה הפקיע אותו ממנו ואין לו עליו תורת אב, אלא כיון דאנו מאמינים עליו עכ"פ היוצא מדבריו שאינו בנו ממילא לא ידעינן אבוהון דהנהו מאן נינהו, ויהבינין להו דין ספיקים ומותרים בגרים עכ"פ, וזהו שאמר ואין אתה נאמן לפסול בניך כלפי מה שאמר דנאמן על עצמו דהוא אסור אף בקהל גרים דשוי ליה חד"א מיהו כ"ז באמת כיון דאנו אומרין דהוא ישראל, אבל אלו הוינן אומרין דהוא נכרי וגם שיש דין עדות לנכרי, ממילא היו בניו גוים גמורים, דהא קיי"ל גוי שהי' לו בנים בגיותו ונתגייר קיים מצות פו"ר, דנכרי אית ליה חייס, וא"כ בן הנולד לנכרי מנכרית הוא בנו, וכיון דהוא בנו נאמן לומר מה הוא אלא משום דלדבריו הוא נכרי ואין עדות לנכרי, מש"ה אין אנו מאמינים לו ואומרים דהוא ישראל, ושפיר דייק הנ"י בלשונו וכתב דלדבריהם הם גוים גמורים, ר"ל אבל גם עתה מ"מ ספיקי הויין, כן נראה לנכון הנה הרמב"ם (פי"ט מהא"ב) כתב וז"ל, וכן אם בעל בעולה בלא נשואין לא חללה ר"ל כה"ג שמוזהר על הבעולה] ונסתפק המ"ל (ריש הלכות מכירה) בכוונת הרמב"ם, אם כוונתו נשואין דוקא אבל אם ארסה ובא עליה לא נתחללה או דה"ה ארסה. לי לפשוט, ולכאורה יהי' דין זה תלוי בפלוגתא דרבוואתא דהנה גוף הדין דהרמב"ם לא נודע מהיכן הוציאו דהוציאו מסוגיא דכתובות (דף ל' ע"א) א"ב בעולה לכה"ג ופירש שם הרשב"א דר"ל בתולה לכה"ג, דהא בעולה בלא"ה אין לה קנס, וע"ז הקשה הרשב"א, הא מ"מ כשהערה נעשית בעולה וכשגמר ביאתו ונתחללה וליכא נ"מ, ותירץ דביאה אחת לא מחלקינן, והרמב"ם לא ניחא ליה בתירוצו של הרשב"א והוליד מכח קושיא זו דבלא נשואין לא חיללה, אלו דבריו ואולם לענ"ד א"א לומר הכי, ממה שכתב הרמב"ם (פי"ט מהא"ב הלכה ה') כהן הבא על אחת מחייבי לאוין השוה בכל עשה אותה זונה חזר ובא עליה ביאה שניה וכו' נעשית חללה וזרעו ממנה חללים, לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר, חזר ובא עליה ונתעברה היא חללה וולדה חלל עכ"ל והנה ביבמות (דף נ"ה ע"ב) דשכבת זרע האמור בשפחה חרופה לומר דאינו חייב אשם בהעראה אלא במירוק גיד, וכתבו ע"ז בתוס' דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה, וגם שארי עריות לא מחייבי בנשיקה לחוד, צ"ל דאין אשה ראויה להתעבר אלא במירוק גיד, דאל"כ אלא דראויה להתעבר מהעראה זו, לא הו"ל לאוקמי למעוטי העראה אלא למעוטי ביאה שלא כדרכה, והנה אפסקה הלכה דהעראה דכל עריות הוא הכנסת עטרה, ומוכח דקיי"ל דאינה ראויה להתעבר אלא במירוק גיד, א"כ תיקשי אמאי פסק הר"ם דכהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר, הא אם נתעברה ע"כ גמר ביאתו, א"כ נימא מתחלת ביאה נעשה זונה, ובסוף ביאה הרי בעל זונה ונעשית חללה, וע"כ צ"ל דגם הר"ם סובר דביאה אחת לא מחלקינן הרי דלא זהו המקון מוצא לדינו והנראה לענ"ד דהנה במה דקיי"ל קדושין (דף ע"ח ע"א) כרבא דכה"ג באלמנה קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל אחר הקדושין לוקה שתים, משום לא יקח ומשום לא יחלל, ופסק הרמב"ם (ריש פ' י"ז מהא"ב) דדוקא אלמנה דעד עכשיו היתה מותרת לכהן הדיוט ועתה נתחללה לו, בהא לקי כה"ג משום לא יחלל, אבל גרושה זונה וחללה דבל"ז אסורה להדיוט ולא נתחללה ביתר ע"י ביאה זו, כה"ג לא לקי עלה משום לא יחלל, וכל רבותינו הראשונים ז"ל ראו ותמהו, מאין הוציא הרמב"ם דבר זה) שהוא נגד פשטות הסוגיא, גם פרקליטו הגדול הרב המגיד ז"ל לא מצא