רבי עקיבא איגר רעא

סימן רי לכבוד מר חתני הגאון אב"ד ור"מ דק"ק פרעשבורג הרב ר' משה ני' מ"ש כבודו שהקשה לו חכם אחד במ"ש הר"ש סוף כלים, דלא גזרו מדרס בכלי זכוכית אף דיש לו טהרה במקוה, א"כ איך אמרינן בסוגיא דשבת (דף ט''ז ע"א) עבדו בה רבנן היכרא דלא לשרוף עלה תרומה וקדשים הא בלא"ה הוי היכר במה דאינו מטמא מדרס , וכבוד חתני הגאון ני' השיב לו דדברי הר"ש הם רק לפי שינויא דרב אשי דנראה תוכו כברו וטמאוהו רק מדין כלי חרס, בזה אין לו מדרס, ומה דהקשה הר"ש דהא יש לו טהרה במקוה, היינו דס"ל דגם לר"א יש לו טהרה במקוה, דאין לך דבר שטמא מגבו ולא יהיה לו טהרה במקוה, עי' בהשגת הראב"ד, וגם למד הר"ש כן כיון דלשינויא קמא דכיון דנשבר יש לו תקנה וכו' ממילא כיון דדימו למתכות יש לו טהרה במקוה, ה"נ ג"כ לר"א דלא לפלגו בדינא לענין טהרה במקוה, וא"כ י"ל דכל דברי הר"ש רק לשינויא דר"א, אבל לל"ק באמת טמא מדרס. ולל"ק הגרס' בתוספתא טמא מדרס, עכ"ד הקדושי'. לענ"ד דחוק מאד, חדא, כיון דעדיין פליגי לדינא לענין טומאת מדרס דלמא פליגי ג"כ בטהרה במקוה, דהא בהא תליא, גם לומר לכולהו יש להו טהרה במקוה, נהיה מוכרחים לומר דמה דאמרינן בתחילת הסוגיא דההיא דאלו חוצצים בכלים וכו' דמיירי דוקא בניקב והטיף לתוכו אבר, דנדמה זה למסקנא, גם כיון דבפשוטו לר"א דדימו חז"ל לחרס הדין דאין לו טהרה במקוה אלא דבאנו לדון מכח ל"ק ובדרך דלא יפלגו לדינא, יותר ראוי לומר בהיפוך דגם לל"ק אין לו טהרה במקום, דמה בכך כיון דנשברו יש להן תקנה, היינו דדימו אותם גם כן למתכת לחומרא לטמא מגבו, אבל מכל מקום כיון דתחילת ברייתן מחול יש להן חומרא דכ"ח דאין להם טהרה במקוה (זולת דנימא דהר"ש גורס אלא כיון דכי נשברו] ומש"ה הי' נ"ל בפשוטו דדברי הר"ש דוקא לשינויא קמא דלשינויא דר"א בודאי אין לו טהרה במקוה דדמי לכ"ח, אלא דס"ל להר"ש דלל"ק נהי דיש להן ג"כ חומרא דכ"ח, מ"מ היכא דנטמא מגבו דהטומאה רק דנתנו להן חומרא דמתכת כיון דאם נשברו וכו' בזה יש להן טהרה במקוה, דאין לתפוס ב' חומרי בנושא אחד, ובאמת להך שינויא מתני' דאלו חוצצים אפשר לאוקמי בנטמא מגבו] ולזה הקשה הר"ש כיון דנטמא מגבו יש להן טהרה במקוה לטמא טומאת מדרס: ובעיקר קושיית החכם הנ"ל נ"ל דאין ההיכר לפרסם שהוא טמא רק מדרבנן, דזהו אינו מספיק דהא גם בטומאה דרבנן מצינו דשורפים, וכמ"ש תוס' דבנטמא מתוכו באמת שורפים, אלא דההיכר הוא דלא עשו דבריהם כעין דאורייתא, דא"כ הי' לטמא גם פשוטיהן וכיון דפשוטיהן טהור, ויראו דלא עשו דבריהם כשל תורה ממש, ידעו דלא שרפינן עליהם תרומה וקדשים, והנה במ"ש הר"ש דבמדרס כיון דטומא' דרבנן ל"ג במדרס, הא דפרכינן בסוגיא בפשיטות פשוטיהן לטמא, ול"א דבדרבנן ל"ג, צ"ל דדוקא מדרס דהוא ענין טומאה אחרת לא גזרו ואמרו דלטמאו רק בשרץ ומת, אבל בטומאה דשרץ ומת עצמו לא שייך לחלק בתמונת הכלי אם הוא בית קיבול או לא, וכיון שכן י"ל דמשום דטהור במדרס לא הוי היכר מספיק, דמ"מ יאמרו דבטומאות שרץ ומת דגזרו ביה טומאה עשו דבריהם כשל תורה, דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון, ושורפים עלייהו תרומה וקדשים, אלא דמעיקרא לא תקנו דבריהם בטומאת מדרס , אבל במה דתקנו בשרץ ומת תקנו כעין דאורייתא, לזה הצריכו להיכר ולומר דפשוטיהן טהורים, דמכח זה דחילקו בהנך טומאות מוכח דבהנך עצמן לא עשו דבריהן כשל תורה, ובזה ידעו דאין שורפין, ונכון, חותנו אוהבו אהבת נפש. עקיבא בשולי המכתב ובההיא ענינא תמוהים לי דברי הר"ש (פ"ב מ"ב) דמסכ' כלים במ"ש והא דאמרי' ספ"ק דשבת וכו' ולא אמרינן כיון דנקבו טהרו, ותמוה לי, הא כיון דאזיל בתר מעמיד, הו"ל כלי מחכת ולית ביה כללא כיון שטיהר שעה אחת וכו', ואדרבא בזה היה מרווח יותר דמוכח מדר"מ דאזיל בתר מעמיד, דאי מדין סתימה ומדין כלי חרס, הא כיון שטיהר שעה אחת וכו', וכן רצו תוספות לומר, אלא דדחו דהא ר"מ לשיטתיה דלא ס"ל כיון דטיהר, אבל עכ"פ מאי קשיא להר"ש, דהא כיון דאזיל בתר מעמיד, הו"ל דין כלי מתכת וצ"ע: סימן ריא בשולי אגדת שלום לבני חביבי צור לבבי הרב רבי שלמה ני' אני נבוך כעת קצת בריש מכות (דף וי"ו) רובע יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר, ופירשו הרבה ממפרשים רש"י והתוס' בחד תירוץ דהם הבעלי דבר ולאו שם עדים עלייהו, וקשה לי הא חזינן בסנהדרין (דף ס"ז) אמר לשנים והן עדיו מביאין לב"ד, מבואר דהניסת אינו בכלל בע"ד, ושם עדות עליו, א"כ איך משכחת ניסת ע"י קרוב כדכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך כו', הא הניסת יפסול העדים מדין נמצא אחד מהן קרוב או פסול: סימן ריב בענין הנ"ל לחתן בני ידידי הרב רבי יהושע העשיל רוקח ני' הגיעני מכתבו האהוב, מתענג אני מאד בדבריו, כעת תמול שלחה לי מחותנתי מרת הענדיל תחי' שכתבת לווארשא ובידי לרצוף מכתב, לזה אני נוחץ לעיין בדבריו ולהשיב במעט אמרים: מ"ש חתני ני' על קושייתי במסית, דקרובו דניסת יציל, דיש לומר דהקרא מיירי בגווני שלא ראה העדים שרואים אותם, ולא יצטרף עמהם בראיה: לענ"ד שזה צריך ראיה גדולה, כיון דלר"י לא צריך כוונה להעיד, י"ל דמה בכך דלא ידע מצירוף הראיה, מ"מ כיון דבאמת ראו כ"א פסול העדות: תו כתב חתני בשם הנב"י דעמד בקושיית תוספות סנהדרין דנקטו קושייתם דיאמרו לחייבו להבעל מאה כסף באנו ולא נקטו דלפטרה ממיתה באנו, ומתרץ חתני דהו"ל להזים רק א' מהן, תיתי לי שכן אמרתי הקושיא והתירוץ זה מקרוב לחתני המופלגים לי ומחמת רוב טרדות א"א לי לחפש בספרי האחרונים, ומזה הסבה נאבדו ממני רובא דרובא מהחדושים שהעליתי בעזה"י כי היה עלי לטורח הכתיבה בחושבי שאין בזה דבר חדש וכבר קדמוני] והוספתי דלפ"ז אפשר גם קושיית תוס' ליתא, דכיון דחיובו דבעל על שרצה להרוג אותה עפ"י עדים שקרים, י"ל דגם בהוזם א' מהם הכי הוא, דחשב להרוג אותה בשקר ע"י העד שקר, דמבלעדו לא נתחייבה מיתה., ופרט זה לפי שעה אין בידי לברר: ומ"ש שבני חותנו הגאון מוהר"ש ני' אמר דבהוזם א' כל העדות בטל. דהוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול, לענ"ד אין זה ברור כיון דהוזם ולא נצטרפו בראיה, ובג' עדים והוזם א' אפשר דתתקיים העדות בשאר, ואולם לענ"ד דבנפשות דבעינן שיראו כ"א ועדות מיוחדת פסול, ואם כן מעידים שראו יחד העדות וכיון דאחד הוזם השני העיד בשקר שראה עמו לחייב מיתה: וזה מספיק גם כן על הקושיא דלפוסלם לעדות באנו, דבהוזם האחד מהם גם כן השני פסול: ומה דדקדקו תוס' גבי מאורסה הומ"ל דידעי שידעו שהיא חבירה וידעו דחבר א"צ התראה, לא ידעתי למה צריך לאריכות בריבוי ידיעות, ולא נקטו בפשוטו דהעידו שזינתה ושהיא חבירה דמוכח דלחייב' מיתה העידו: ומ"ש חתני דבניסת אין מספיק תירוצם די"ל דלא ידעו דניסת א"צ התראה, גם אנחנו עמדנו בזה, אבל אין בכחינו להקשות ולדמות מסברא מה דלא מצינו להדיא, דאולי זה לכל ידוע כיון דבאמת אין בזה פלוגתא, רק בחבר כיון דבאמת איכא פלוגתא י"ל דלא ידעו, וכעין זה כתב ר"ן פ"ק דקידושין גבי קידש חצי שפחה דכיון דאנן מספקא לן ל"ש אדם יודע, וכל זה בנוי לס"ד דתוס' אבל באמת נתקשיתי, דלר"י ב"י דחבר א"צ התראה יאמרו לפוסלו לעדות באנו, ונצטרך לומר דמשכחת רק שהי' כבר פסול לעדות, א"כ מה