רבי עקיבא איגר רע

הרי דאסור לערב הבשר עם טיפת חלב שבקדירה, דמקרי ג"כ בכלל אין מבטלין ועדיין צ"ע והנה בנ"ד עכ"פ יש בו דין ביטול איסור לכתחילה דתחילה נכנס מעט חלב בעור הקיבה דמופרד משאר החלב ונאסר, וכשיוצא הוי ביטול חלב שנאסר בחלב ההיתר. ויש בו משום אין מבטלין איסור, והא דהמעמיד בעור קיבת כשירה בנ"ט ואינו אוסר משום מעמיד. דנימא דתחילה נכנס מעט חלב בעור הקיבה. ונעשה העור הקיבה נבילה והוי מעמיד בדבר איסור, צ"ל באמת כמ"ש הש"כ (סימן פ"ב ס"ק ל') כיון דלא הוי רק בב"ח דרבנן לא חשבינן ליה כגופו של איסור ממש לענין מעמיד. ובאמת ראיית הש"כ חלושה דיש לומר דרק התם מותר, דיש בזה סניף הסוברים דגם צלול הוי כפירשא. ולדברינו ראיה ברורה להש"כ מדינא דמעמיד בעור קיבת כשירה. אמנם בנ"ד כח דהתירא עדיף, כיון דמיבשים העור תחילה עד שנעשה כעץ. ליכא איסור בב"ח כלל. כמ"ש הרמ"א (ססי' פ"ז) ואף דהש"כ שם (ס"ק ל"ג) כתב דנראה דלכתחילה אין לעשות כן, היינו דלכתחילה חיישינן דלמא לא נתיבש לגמרי, משא"כ בנ"ד דאיכא ס' וליכא איסור רק מדין אין מבטלין איסור לכתחילה. דמי למ"ש הש"כ (סי' צ"ב סק"ח וסי' קכ"ז) דאין בזה משום אין מבטלין כיון דהוי ספק אם מתערב איסור כלל, וגם אין כוונתו לבטל ולא דמי לדינא דהצ"צ שבמג"א (ססי' תמ"ז) דאסור ליתן חלב בהמה לתוך יין לתקן מראיתו. דשמא יבוא לשתות עם בשר. דאף דאין כוונתו לביטול. מ"מ במה שנתערב בתוכו החלב, דההיתר שתיה עם הבשר רק מדין ביטול. והוי בכלל ביטול איסור לכתחילה. אבל הכא מעורב רק עור שנתיבש ואינו רוצה לערב היבש כעץ, לזה אף אם באמת נשאר בו מעט לחלוחית הבשר, מ"מ על זה אין רצונו שיתערב אלא דממילא הוא. וגם יש ספק שמא באמת אין לו לחלוחית בשר כלל גם לפי מ"ש הנודע ביהודה דטעמא דהש"כ הנ"ל כיון דיכול לבא לידי איסור דאורייתא באם יבשל אח"כ ויעבור מה"ת על הבישול ועל האכילה מש"ה מחמירין דלא נילף איסור מטומאה, משא"כ במקום דליכא חשש איסור דאורייתא ילפינן איסור מטומאה עיי"ש, ממילא בנ"ד דאיכא ס' דאף אם יתבטל לא יבא לידי איסור דאורייתא גמרינן איסור מטומאה ומותר אף לכתחילה, לזה נלענ"ד דאין לפקפק על המנהג שנהגו להתיר' הגבינות האלו, כנלענ"ד בעזה"י ידידו עקיבא כמ"ו הרב רבי משה זצללה"ה סימן רח שנית' להרב הנ"ל מ"ש ידידי הרב ני' ליישב על מה שמקשים לטעמא דהר"ן בנדרי' בשיט' הרי"ף בהא דדבר שיל"מ לא בטל היינו דרבנן דר"י ס"ל בההיא דדם הפר דעולים אין מבטלין היינו כיון דתרווייהו התירא מקרי מין במינו ובביצה שנולדה ביו"ט כיון דלא הוי היתר בהיתר ממש צריך שיהיה מב"מ גם בעצם. האיך אמרינן בריש ביצה דהא דנתערבה באלף אסורות דהוי דבר שיל"מ. הא יבש ביבש בטל לר"י במין במינו דזהו דוקא לר"י דס"ל דבכ"מ מב"מ בעצם לא בטל. וא"כ קשה קושיית תוס' האיך תרומה בטל בא' ומאה, וע"כ אליביה צריכים לחלק בין לח ליבש, אבל לדידן דסבירא לן דמין במינו לא תליא בעצם, אלא דהיתר בהיתר משוי ליה למין במינו, ממילא ליכא ראיה לחלק בין לח ליבש עד כאן דבריו לענ''ד התינח אם היה מפורש בקרא דתרומה בטל במינו היה שייך לומר דר"י הוכיח מהקרא לחלק בין לח ליבש משא"כ לרבנן, אבל באמת ליכא קרא לביטול תרומה, דהא דרשה דאת מקדשו ממנו אסמכתא היא, ואם כן יקשה על ר"י מנ"ל החילוק בין לח ליבש, דלמא באמת תרומה לא בטל במינו. וע"כ דר"י ס"ל כן מסברא ודברי תוס' רק דמוכח מתרומה, דר"י ס"ל דביבש ביבש בטל, אבל ר"י לא אמר כן משום הוכחה וכיון דר"י סבירא לי' מסברא לחלק בין לח ליבש, מהה"ת לומר דרבנן פליגי על יסוד זה לחלק בין לח ליבש תו כתב מעכ''ת ני' עפ"י יסודו הנ"ל ליישב בההיא דשבת (דף כ"ט) לר"י דמסיקים בכלים כו' דעבד כר"מ וכו' והרי"ף השמיט זה וסתם דמסיקין בכלים, והיינו דהא באמת קשה דהא ע"כ ההיא דמסיקים בכלים לא מיירי שכבר מעורב בעצים, דא"כ גם בשברי כלים לשתרי. אע"כ דהוא מערב אותם בעצים והרי בדינא דרב מתנה מותר רק במעורב ולהוסיף לבטל והמג"א (רסי' תק"ז) כתב לתרץ כיון שהכלי עדיין היתר אלא שאחר שיתחיל לשרוף יהיה איסור אין בזה מבטל איסור, אמנם קשה הא הכלי לא נתבטל דהוי היתר בהיתר, לזה צ"ל דשינויא דהש"ס דעביד כדר"מ היינו לר"י לשיטתיה דמין במינו ביבש בטל ברוב (וזה שפת יתר דבלא"ה לר"י לשיטתיה לא תליא כלל בהיתר אלא בעצם, והכלי והעצים הם ב' מינים] אבל לדידן דהיתר בהיתר גם ביבש לא בטל מוכח דיש תירוץ אחר על קושיית הגמ' עכ''ד: ידידי אף כי דבריו דברי השכל, מ"מ לא יתכנו בעיני, דממנ"פ אם יש תירוץ אחר בלא תיקונו דר"מ, מנ"ל להגמרא דלר"י צריך לעשות כדר"מ דלמא גם לר"י ליתא להך קושיא, גם היסוד דלדידן לא מהני לעשות כדר"מ, דהא היתר בהיתר לא בטל, אינו, דהא גם בדר"מ כיון דתחילה אינו מעורב ברוב עצים דהיתירא לא הי' ביטול כלל, ומ"מ כיון דמעורב מהני להתיר להוסיף ולבטל ה"נ הכא מה בכך דהיתר בהיתר לא בטל, מ"מ לא הוי בעיניה וכשיתחיל הכל לשרוף דאז יחול הביטול כבר הוא מעורב על כל פנים ומותר להוסיף, ומכל שכן אם כבר מעורב ברוב דמותר הביטול לכתחילה: סימן רט ומה שכתב רו"מ ליישב קושייתי על הרי"ף ממתני' דצמר רחלים וצמר גמלים, די"ל בטעמא דהרי"ף הכי, דהיסוד דדבר שיל"מ לא בטל, היינו כיון דלחד מ"ד דהיינו לר"י מין במינו לא בטל החמירו בזה לדידן בדבר שיל"מ, ובביצה שנתערב אף דגם לר"י בטל דהוי יבש ביבש, מ"מ לחד מ"ד לא בטל מטעם דבר שבמנין מש"ה מחמירין כן בדבר שיל"מ, וכן בההיא דפת שאפאה עם בשר כיון דחד תנא ס"ל דריחא מלתא מחמירין כן בדבר שיל"מ, משא"כ כלאים דלכ"ע בטל דהוא בעצם מין בשאינו מינו, [במחילה מכבודו הא הוי מב"מ בעצם למה דקיי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא, והוי כמו חלא דחמרא וחלא דשכרא, אבל הי' לו לידידי לומר דכיון דהוי יבש ביבש גם לר"י בטל], בזה לא החמירו ביש לו מתירין עד כאן דבריו ידידי ני' בוחר דרך לעצמו בכוונת הרי"ף אבל אינו מעלה ארוכה לקושייתי על הר"ן בכוונת הרי"ף ובאמת כתבתי בזה בארוכה אב"ה אפשר כוונתו על תשובה דלעיל סי' קפ"ט] לנטות קצת מדרך הר"ן ואנקוט כאן בקצרה והיינו בזה כהר"ן דהיתר בהיתר ממש מדין מין במינו הוא אבל בנולדה ביו"ט דהיום אין לו היתר, באמת לאו מדין מב"מ אתינן עלה אלא מטעם דעד שתאכלנו בהיתר, וממילא זה הוי רק במין במינו כמו דאמרי' לדידן דל"ש בזה עד שתאכלנו דנקרא על שם דאינו מינו וכן היכא דלדבר זה לא נאסר מעולם לא אמרי' בי' עד שתאכלנו באיסור, דרוצה לאכלו בדרך זה. ה"נ להרי"ף דכל שאין לו היתר עתה רק למחר הוי להרי"ף כמו לשאר פוסקים, אלא ביש לו היתר עתה זהו שחידש הרי"ף דמדין מין במינו אתינן עלה, ואף באינו מינו בעצם ואף היכא דלזה לא נאסר מעולם, ולפ"ז י"ל הא דאמרי' בביצה שנתערב בדבר שיל"מ לא בטל אף דהוי יבש ביבם, דהא התם אתינן עלה מדין עד שתאכלנו באיסור, אבל היכא דאתינן עלה מדין מין במינו, באמת ביבש בטל, וכיון שכן ניחא ההיא דכלאים דהתם אף דהוי היתר מיד, מ"מ לאו מדין מב"מ אתינן עלה, דהוי יבש ביבש, ונשאר רק הסברא עד שתאכלנו, בזה כיון דבלא פשתן לא נאסר מעולם לא אמרי' בי' עד שתאכלנו דרצונו לילך לחברו בפשתן, והוא נכון בעזה"י, אבל ע''כ להר"ן דלא דרך בדרך זה נשאר התמיה: עקיבא