רבי עקיבא איגר רנח

והנראה לענ"ד דסברת רש"י מוכרחת מהא דפשטה מדר' יוחנן טען טענת אבד ונשבע וכו' לאו משום דקנה בעלים בשבועה ראשונה, והא התם דחזר וטען שמה שנשבע אבד היה שקר. אלא שאז היה נגנב. בזה לא שייך סברתינו הנ"ל. דהא אם השבועה שניה היה אמת דנגנב היה פטור. דהא באותו הזמן שנגנב, עדיין לא נתחייב באונסין, אע"כ מטעם סברת רש"י הנ"ל, והיינו דכפירה שניה שנגנב והיה בביתו. דעלה יתחייב כפל דידי' דכיון דהיה ברשותו ונשבע לשקר דאבד קנה להתחייב באונסין והוי כדידיה וכפירה שניה דידיה וזהו ראיה חזקה לסברת רש"י: ומה שדקדקנו בלשון הש"ס ושבועה לא מהני בה כלום. היינו דבשלח בה יד מתרי טעמי נקט והיינו.. חדא בשלח בו יד קנה והיינו דידיה כפר. ועוד טעם אחר דשבועה לא מהני. היינו דנגנבה לא פטרו כלל כסברתינו הנ"ל. ומדוקדק היטב לישנא דהש"ס דגבי שלח יד נקט ושבועה לא מהני ביה כלום וגבי ההיא דר"י דטען אבד ונשבע נקט הואיל וקנה בשבועה ראשונה. ולא נקט לישנא ושבועה לא מהני. והיינו דבשלח יד נקט ב' טעמי. חדא. דקנה ודידיה כפר וחדא דשבועה לא מהני דהא נגנבה לא פטרתו אבל גבי ההיא דר"י הוי רק חד טעמא דקנה בשבועה ראשונה הב' דשבועה לא מהני ליכא בזה וכנ"ל. א"כ דברי רש"י נכונים דדברי רש"י המה לפרש על טעם ראשון דשלח בו יד קנה, על זה מפרש רש"י דקנה ודידיה אבל מה דנקט ושבועה לא מהני היינו באמת טעם אחר וכנ"ל: ולפ"ז ניחא מה דפשט מדר"י. היינו דשם פטור משום דקנה בשבועה ראשונה. והיינו דדידיה כפר. ה"נ בשלח יד דפטור מה"ט מכ"ש. דהא בשלח יד איתא עוד טעם דשבועה לא מהני ביה. אבל לפי האמת דאר"י הטעם משום דיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה דמשמע דבלא"ה חייב. מוכח רק דלא נידון לומר דדידיה כפר. אבל מ"מ בשלח בו יד אפשר דפטור, משום טעם השני דשבועה לא מהני ביה. כנלענ''ד ידידו עקיבא סימן קצג לבני ידידי המופלא רבי משה בק''ק ווארשא מה שכתבת לתמוה בד"מ חוה"מ (סי' רס"ג אות א') דמסכים לדעת הטור בכוונת הרא"ש דבשדה מחזיר עד העיד ואח"כ אין צריך להחזיר מספק. הא מתוך האיבעיא מבואר דזה ודאי אם מחזיר בשדה ממילא מחוייב בעיר אלא דהספק אם אינו מחזיר כלל, או כיון דבשדה אחייב ליה אחייב בעיר. א"כ כיון דהדין מכח ספק דמחזיר בשדה, ממילא בודאי מחוייב גם בעיר: לענ"ד לק"מ, ויעויין תוס' בב"מ (דף כ"ה ד"ה ואם נטל וכו') תמצית דבריהם, הא דמבואר בסוגיא דב"ב דבאינו לפ"כ אם הכישה בה נתחייב דאוקמינהו ננרי ברייתא, דמשמע בעלמא אף התחילו ונטלו יכול לחזור ולהניחה, ואלו בספק הינוח אמרינן אם נטל לא יחזיר, היינו דבזקן ואינו לפי כבודו דאינו מתחייב בהשבה, מש"ה אף דנטלה לא נעשה עליו שומר אבידה, ומש"ה היכא דל"ש נקטינהו נגרי ברייתא יכול לחזור ולהניחה, משא"כ בספק הינוח, דאלו ידעינן דהיה הנחה היה בהשבה, מש"ה בנטלה חיישינן דהוא הינוח ומחוייב בהשבה ונעשה עליו שומר אבידה מש"ה לא יחזיר: ונראה דזהו ג"כ כוונת הב"י מ"ש בדעת הרמב"ם דאף אם דינא דהכישה נתחייב בה הוא רק בבהמה, מ"מ האיבעיא דדרכו להחזיר בשדה, דאמרינן כיון דאחייב בשדה אחייב גם בעיר, מיירי גם בשאר מילי, משום דבשדה נתחייב בהשבה, והיינו מסברת תוס' הנ"ל דכל דבשעת נטילתו מחויב בהשבה נעשה עליו שומר אבידה וא"י להניחו. מש"ה כיון דבשדה מחוייב בהשבה, תיכף דנטלה נעשה עליו שומר אבידה, משא"כ בנטילה בעיר דלא נתחייב בהשבה לא נעשה עליו שומר אבידה, ומותר להחזיר בשאר דברים חוץ מבהמה: ובהיות שכן נכונים דברי הד"מ וברורים בטעמם דהא דאמרינן כיון דאחייב בשדה, היינו לאותו צד דנתחייב בהשבה בשדה ונעשה עליו שומר אבידה, אבל אלו היה הדין דלא נתחייב בשדה דהשבה מעליא בעי, אף אם נטלה והיה בידו עד שבא לעיר היה רשאי להניחו דלא היה עליו שם ש"א, א"כ לדינא דהוא איבעיא דלא אפשטה, הדין כך, דבשדה מחייבין ליה בהשבה משום ספק איסור, אבל כשבא לעיר כיון דהוא ספק בזיון לא מחייבין מספק, והיינו דאמרינן דלמא כאותו צד דהשבה מעליא בעינן, ולא נתחייב מעולם בהשבה ואינו נעשה עליו ש"א ויכול להניחה, כנלענ"ד אביך ידידך עקיבא סימן קצד לידידי חתן בני הרב רבי הירש ני' בלייכראטה אב"ד דק"ק קארניק על קושיית חתני רומפכ"ת במתני' פ"ק דגיטין תן שטר שחרור זה לעבדי, הא אין שליח לדבר עבירה: בזכרוני שעמדתי בזה, ובביאור הדבר דלרבנן ליכא קושיא כיון דמדין זכייה אתינן, הוא שלוחו של עבד, והעבד לא עבר כלום, ואך הקושיא לר"מ דאמר אם רצה לחזור יחזור, משמע דאחר דמטא לידיה דעבד קודם שחזר מהני השחרור דהוי שלוחו דהאדון להולכה, בזה יקשה הא אין שליח לדבר עבירה. וידעתי שגם חתני היה כוונתו לזה, ואך כתבתי כן בכדי להוסיף דגם לרבנן אינו מיושב כ"כ, למ"ש תוס' בב"מ (דף ע"א ע"ב ד"ה בשלמא) דנכרי שאומר לישראל זכה בחפץ זה לפלוני ישראל אמרינן ביה אין שליחות לנכרי, משום דהוא ג"כ שלוחו דנותן, א"כ ה"נ י"ל בזה א"ש לדב"ע אולם מדברי תוס' גיטין (דף י"ג ע"ב ד"ה במעמד ג') נראה דחולקים על יסוד זה, דהא כתבו דבנכרי כיון דזכיי' ליכא גם ע"י מע"ג לא קנה, ואעפ"כ ס"ל שם בפשיטות דנכרי הנותן שאמר לישראל מנה לי בידך תנהו לפלוני ישראל במע"ג דקנה ישראל משמע דבזה גם דרך זכיי' קונה, עכ"פ לר"מ קשה כנ"ל ולומר דר"מ ס"ל דלעולם בהם תעבודו רשות דחוק, דעדיין יקשה בתוס' שכתבו דמתני' דתנו גט שחרור לא יתנו לאח"מ, אתי גם לרבנן אלא דבאינו מוסר מיד ליד ל"א תן כזכי, או דאתיא כר"מ דשחרור הוא חוב, והא מדקתני לא יתנו לאח"מ, משמע דמחיים נותנים לו, ויקשה הא אשלד"ע, וכי נימא דגם סתמא דמתני' דלא כהלכתא וס"ל דלעולם בהם תעבודו רשות: וישבתי לי דמיירי בענין דליכא עבירה כגון לדבר מצוה. או במקבל דמיו. עיין ר"ן גיטין (דף קמ"ה סוף ע"ב) ושחרור דמי לפרעון דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה. ומשמע דראוי הוא מדינא לשחררו כמו דמדינא חייב לפרוע חובו וראוי לזרז לעשות חיובו, משום הכי אמרינן ביה הולך כזכי: ובזה מובן דלכאורה קשה אמאי בשחרור אמרינן תן כזכי. דדמי לפרעון חוב דאי לאו דעבד נייח נפשיה. ומ"ש במתנה דל''א תן כזכי. הא ג"כ נימא דאי לאו דעבד נייח נפשיה. דמה"ט אמרינן בכמה דברים מתנה כמכר. והיינו דמתנה אינו מוכרח כ"כ דעבד ליה נייח נפשיה דמצוי לפעמים ג"כ דנותן לו בחנם לגמרי. אבל בשחרור חזקה דלא עבד איסורא. ובודאי עביד ליה נייח נפשיה כ"כ דהוי כקיבול דמיו וראוי לשחררו. ומה"ט אפשר דמיושב קושיות תוס' גיטין (דף ל"ח ע"א ד"ה המשחרר עבדו) והיינו דאמרינן חזקה דלא עביד איסורא. ובודאי עביד ליה נייח נפשיה דראוי עליו לשחררו: ובדברי הר"ן גיטין (דף קס"ב ע"א הנ"ל) דהא דמשני מצוה שאני דהיינו דהעשה דלעולם בהם תעבורו הוא רק שלא יתן להם מתנת חנם. כענין לא תחנם. וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה הוא דעביד אלא לצורך עצמו. נתקשיתי מסוגי' דע''ז (דף ס''ד ע''א) מדר''י נשמע לר''ע הא לא דמי דמכח מצוה דלמעוטי תפלה עביד לצורך עצמו. וליכא מתנת חנם ואין כאן איסור. אבל לרע"ק י"ל דאסור דמ"מ מקיים בכלאים הוא ולא שרינן איסור משום המצוה, גם קשה בסוגיא דשם דמשמע דאפשר דהברייתא כר"י וכרבנן דמתנת חנם מותר למעוטי תפלה, הא לרבנן דקיום בכלאים ליכא איסור כלל. וא"כ מה מצוה איכא במיעוטא תפלה דכלאים. ואף לרע"ק