רבי עקיבא איגר רנט

קשה קצת דהא הר"ן כתב ענין מעוטא תפלה כיון דישראל מצווה לאבד ע"ז. אבל כלאים נהי דאסור לקיימו מ"מ אינו מצווה לשרש אחריו ולשרפו. עכ"פ לרבנן דמותר אפילו לקיימו, בודאי קשה כנ"ל]: ואני פקפקתי בכל שחרור אף במסרו לו בעצמו נימא אי עבד לא מהני. דגם בעשה הכי הוא. מדפרכינן בתמורה והרי תורם מן הרע על היפה כל חלבו עיין שם, ולומר דהוי גזירת הכתוב דמהני, מנ"ל זה דלמא קרא דשחרור מיירי בענין דליכא עבירה וכנ"ל, אבל במקום איסור נימא דלא מהני: ומ"ש חתני ני' בלשונו בקושייתו הנ"ל, שהשליח מקרי בר חיובא אם היה עבד שלו עכ"ל, אף דלענינינו א"צ כ"כ לזה, דבלא"ה הקושיא שפיר עכ"פ ללישנא דאי בעי עביד, אעפ"כ אשתעשע בדברי חתני ני' אשר קיצר באמרים במעט הכמות ורב האיכות, הנה במה דאמרינן א"ב כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, הייתי דן בפשיטות דמחזיר גרושתו משנישאת דהאיסור הקדושין כדאיתא קדושין (דף ע"ח) אם אמר לשליח לקדשה לו, אף דאם השליח מקדש להאשה הזאת ליכא איסור, מ"מ מקרי בר חיובא, כיון דהוא ג"כ בר חיובא בלאו זה שלא להחזיר גרושתו משנישאת ואין אנו דנין על האשה הזאת אם השליח אסור בה, אלא אם הוא ג"כ מצווה על הלאו הזה, ודוקא בכהן שאמר לישראל צא וקדש לי גרושה דהישראל לא מוזהר כלל בלאו הזה, זהו מקרי לאו בר חיובא, עד שמצאתי בהיפוך במשנה למלך (פ"ד הי"ד ממלוה) שכתב דלשיטת רש"י דרבית ע"י שליח מותר, דזהו דוקא באם ההלואה היה ג"כ ע"י שליח, אבל אם ההלואה היה בעצמו ושולח הרבית ע"י שליח, ל"ש ביה אין שליח לדבר עבירה ללישנא דבר חיובא, דהא אלו השליח נותן רבית זו מכיסו מדעתו לא עביד איסורא, כיון דלא בא מלוה למלוה עיי"ש, הרי אף דמ"מ השליח מוזהר בלאו דרבית, אפילו הכי כיון דבמעשה שליחות זו אילו עושה לעצמו לא היה איסור לא מקרי בר חיובא, וכן מצאתי לאחד קדוש מדבר בתשובת מוצל מאש (סי' ל"ב) דכתב בפשיטות באונס שגירש ע"י שליח, ללישנא דבר חיובא מהני השליחות עיי"ש, הרי אף דהשליח ג"כ מוזהר בלאו זה שלא לגרש אנוסתו, מ"מ בהך אשה לאו בר חיובא הוא, וכן נראה דעת הפני יהושע בתשובה חלק יו"ד (סי' י"ג) במה שדן דאם קבל עליו שבת קודם חשיכה, ואומר לישראל אחר שלא קיבל עליו שבת לעשות לו מלאכ', דללישנא דבר חיובא הוי שליח, הרי אף דמ"מ השליח בר חיובא על כל אזהרות דשבת, מ"מ כיון דהשתא על האי מעשה לאו בר חיובא [ומה דהעמיד הפ"י דבריו על הרשב"א שכתב דבדין שרי לומר לישראל לעשות לו מלאכה, והר"ן נחלק עליו ותירץ שם, ואפשר דמ"מ מקרי בר חיובא, כיון דאם רוצה היה מקבל שבת עיי"ש, קשה לי דלפ"ז איך כתב הרמ"א (ססי' רס"ג) עלה דינא דהרשב"א הנ"ל, וכ"ש מי שמאחר להתפלל במ"ש מותר לומר לישראל לעשות לו מלאכה, דמה כ"ש זה, הא י"ל דגרע דבמ"ש כיון דזה השליח הבדיל, אין בידו לעשות שבת ומקרי לאו בר חיובא]: ונ"ל ראיה לדבריהם מדברי תוס' בב"מ שם ד"ה דאמר לישראל אע"ג דעובר משום לפני עור וכו', כיון דאי מקדשה לעצמו וכו', הרי אף דהשליח בר חיובא של הלאו דלפני עור, מ"מ כיון דזאת האשה אם מקדשה לעצמו ליכא עבירה מקרי לאו ב"ח, ולכאורה הי' נראה להוכיח בהיפוך מדברי תוס' שם בסוגי' ד"ה אקפי לי קטן, ה"ה דהומ"ל אקפי לי גדול וכו', ולכאורה תמוה מאד, הא בזה גם אם עושית זה המעשה דהקפת גדול לעצמה עוברת היא על לפני עור וא' כ בר חיובא היא, ולכאורה לגודל התמי' הי' נראה ההכרח דשני דיבורי תוס' האלו לאו מרועה אחד ניתנו, ומאן דאמר הא לא אמר הא, ודבריהם ד"ה אקפי וכו' ס"ל דמשום לפ"ע לא מקרי בר חיובא כיון לא הוי בר חיובא בעיקר הלאו כדאיתא סברא זו בשיטה מקובצת בשדם תלמיד הר"פ, ואך היא גופא קשה, מנ"ל לתוס' זה דלמא גם משום לפ"ע מקרי בר חיובא, וע"כ דהוכיחו כן, דהא בקדש לי גרושה ג"כ עבר השליח משום לפ"ע, א"כ מוכח דס"ל דאין דנין דוקא על הך מעשה אלא ביסוד אם הוא בר חיובא על לאו זה בעלמא, וא"כ לכאורה ב' דבורי תוס' בסוגיא זו סתרי אהדדי: ולזה נראה לענ"ד, דלכאורה קשה מאי הקשו בתוס' דבקדש לי גרושה הא עבר על לאו לפ"ע, הא אמרינן פ"ק דע"ז גבי לא יושיט כוס יין, אור"י דמיירי דוקא בתרי עברי דנהרא, אבל היכא דיכול בעצמו ליטול לא עבר משום לפ"ע, א"כ דלמא הא דאמרינן א"ב כהן דאמר לישראל צא וקדש, מיירי שהכהן בעצמו כאן והי' יכול לקדשה בעצמו, ומצאתי אח"כ להריטב"א שמתרץ כן:. והנראה דהמ"ל (הל' מלוה) כתב לחלק דוקא בכוס יין לנזיר דאם היה הנזיר לוקח הכוס בעצמו לא היה כאן לאו דלפני עור, אבל אם לא היה יכול ליקח לעצמו רק שיש אחר שרצה להושיט לו הכוס יין, בזה הנותן עובר על לפ"ע, דאותו האחר היה עובר על לפ"ע, בזה לא פקע מיניה דידיה הלאו דלפ"ע, במה דהיה האחר עובר על לפ"ע, והוכיח כן במישור מדברי תוס' חגיגה, ולפ"ז יפה הקשו תוס', והיינו דנראה לענ"ד דכהן שמקדש גרושה מלבד הלאו עצמו עובר ג"כ על לאו דלפ"ע שמכשיל אותה, והיא ג"כ עוברת על לפ"ע דמכשלת אותו, וא"כ השליח עבר על לפ"ע אף אם היה הכהן יכול לקדשה בעצמו, דהא אלו קדשה בעצמו היה הכהן עובר על לפ"ע, ולא פקע חיובא דלפ"ע מן השליח, ומ"מ אין סתירה מדברי הריטב"א הנ"ל לדעת המ"ל הנ"ל, דיש לחלק דבנזיר דאם יש אחר שרוצה להושיט לו, חד מינייהו עבר על לפ"ע, או האחר המושיט לו, או זהו המושיט לו, ואז האחר שאינו מושיט אינו עובר, משא"כ הכא, דהך לפ"ע של כהן שמכשיל אותה, זהו גם עתה שהשליח מקדשה עבורו מ"מ הכהן עובר על לפ"ע, ובמה שאנו באנו להוסיף הלפ"ע של השליח דמכשיל אותו ואותה, לגבי הא אמרינן דהכהן היה יכול לקדשה בעצמו, וליכא הלאו רק על הכהן, אבל תוס' י"ל דלא ס"ל לחלק בכך, דכל שא"א בלי עבירת הלאו דלפ"ע, כל שיש לו יד בזה עובר על לפ"ע, והדבר הזה אינו מוכרע, ולפ"ז יפה כתבו תוספות בההיא דאקפי, דהומ"ל אקפי לי גדול, והיינו דהיכא דהגדול היה יכול להקיף בעצמו את עצמו, או שיש נכרי שרוצה להקיפו, ולא היה נעשה לאו לפני עור, בזה השליח לא עבר על לפני עור: ואחרי שכן הדרינן לראייתינו מדברי תוס' בההיא דצא וקדש לי דאף דהשליח מוזהר ג"כ על הלאו דלפ"ע, מ"מ אנו דנין על האשה הזאת, דאם מקדשה לעצמו ליכא עבירה לא מקרי בר חיובא, וראיה גדולה להמ"ל ובעל מוצל מאש הנ"ל: ומ"מ בנ"ד בעבד אפשר לומר דמקרי בר חיובא והיינו בההיא דתוס' ומ"ל הנ"ל, י"ל דהיסוד כיון דהשליח היה יכול לעשות כן לעצמו, ולא היה עבירה יכול לעשותו גם כן לאחר, ואף בדינא דמוצל מאש הנ"ל דלא שייך דהשליח היה יכול לעשות כן לעצמו דאיך שייך ענין גרושין ממנו באשה הזאת שאינה אשתו, מ"מ איתא בדנפשיה בסתם גרושין דעלמא ובלי עבירה, אבל בנ"ד בעבד דבמעשה הזאת אין לו שייכות כלל לעשות לעצמו לשחרר עבד שאינו שלו, אלא דמקרי איתא בדנפשיה באם יש לו עבד, ובזה הוא בר חיובא ועובר בעשה אם ישחרר עבדו שלו, י"ל דמקרי בר חיובא וכדברי חתני ני': אחרי הימים באו דברי אלו לפני בני יקירי הרב רבי שלמה ני' ויהי כאשר ראם כתב אלי בזה"ל על דברי אאמ"ו ני' בסתירת תוס' בב"מ (דף י' ב' ד"ה אקפי) לדבור שלפניו המתחי דאמר, נראה לענ"ד אחר אשר אנהיר אבא מארי לעיינין, דכהן המקדש גרושה עובר גם בלאו דלפ"ע אפשר ליישב קושי' אאמ"ו בדרך אחר, וא"צ לומר דכוונתם דהמ"ל אקפי גדול כגון דלא קא בתרי עברי דנהרי, אלא בפשוטו דמסתמא אין המשלח ומי שנשתל לו עומדים במקום אחד, והשליח באמת עובר משום לפ"ע אל דהחילוק לגבי משלח, דבאקפי לי דגם בלעדי השליחות היה השליח יכול להקיף, א"כ אין המשלח עובר, דלגבי המשלח הוי כמו לא קאי בתרי עברי דנהרא, ואמרינן כיון דהשליח אינו חושש לאיסור, גם לולי שזה שלחו היה עושה רצון הניקף להקיפו, אבל בצא וקדש שפיר עובר המשלח ג"כ בלאו דלפ"ע, דאלו לא עשאו שליח לא היה יכול לקדשה לו, והנה זה זמן רב הוצאתי מדברי תוס' פ"ק דגיטין, דהקשו על החכמים דסברי יתננו לעני הנמצא ראשון משום דכתיב לא תלקט לעני, אמאי נימא אי עביד מהני, ומדלא תירצו בפשוטו, דמ"מ לא זכה העני משום אשלד"ע, דקדקתי מזה דהיכא דהעבירה רק לגבי שליח לא לגבי המשלח לא אמרינן אשלד"ע (וכמדומה מצאתי אח"כ הדברים בס' קצות החושן, ואינו אתי כעת כי בני המופלאים