רבי עקיבא איגר רנז

בתבלין ומלח מודה דאסור ויקשה דלבטל. דלא שייך שינויא דר"א דהוי ישל"מ דהא לר"י אזלינן בתר העצם, וזהו לכאורה קושיא עצומה על הר"ן. וצריך לדחוק דבאמת שינויא דר"א רק לת"ק ולדינא אבל אליבא דר"י מודה דצריך לשנויא קמא משום גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות. אלא דר"א בא לומר דלדידן מדינא אסור דהוי ישל"מ, ולפ"ז י"ל דגם אביי ס"ל כר"א. ומה דתירץ דהעשה עיסה בשותפות, היינו לתרץ דגם לר"י דס"ל דתבלין ומלח לא בטל. אבל לדינא ס"ל כר"א, מש"ה ס"ל דצנון שחתכו בסכין של בשר לא מהני טעימת קפילא. אולם תמוה לי מאד על דברי הר"ן בשיטת הרי"ף הנ"ל ממתני' ערוכה רפ"ט דכלאים דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר, היאך בטל הצמר רחלים בגמלים, הא הוי היתר בהיתר דלא בטל. כמו דבשר לא בטל בפת לאכלו עם חלב. בשלמא לדידן ל"ק הא דצמר גמלים וצמר רחלים הוי מב"מ בשמא. וא"כ לא לבטל מדין ישל"מ. די"ל לדבר אחר חוץ מפשתן לא נאסר מעולם. כמו שהקשו מה"ט על הרי"ף, אבל לדברי הר"ן בשיטת הרי"ף דמ"מ הוי דבר שיל"מ קשה כנ"ל, דמה חילוק בין ריח משהו של בשר שנבלע בפת דלא בטל משום ישל"מ דהוי היתר בהיתר. ובין צמר גמלים דבטל בצמר רחלים, הא הוי היתר בהיתר, ואי דצמר רחלים שם איסור עליו. דאסור לחברועם פשתן ה''נ בשר שם איסור עליו דאסור לחברו עם חלב וצל"ע. ידידו: בשולי המכתב מתקשה אני כעת בפסחים (דף ע"ז ע"ב) הד"ה שאין בשר כי היכי דלית ביה מעילה, ותמיהני הא בעולה מועלים אף לאחר זריקה, ומפורש כן במתני' דמעילה וצע"ג: עקיבא סימן קצז לידידי הרב רבי חיים ני' בק"ק זלאטווע מה דנסתפק רום מעלתו באיסורי הנאה דנפקא לן מלא יאכל ולא תאכל בכמה שעוריה. אי תליא בהנאת פרוטה, או כיון דאפיק בלשון אכילה שיעורו בכזית לכאורה יש להביא ראיה דשיעורו בפרוטה מסוגיא דבב"ק (דף מ"א) א"כ נכתוב רחמנא לא יהנה וכו' עיי"ש, ואי נימא דשיעורו בכזית. דלמא מש"ה אפיק בלשון אכילה. להורות דשיעורו בכזית אע"כ דבכל ענין שיעורו בפרוטה: ובזה יש לקיים קושיית הרב המגיה במ"ל (פי"ג מהל' שגגות ד"ה אמנם וכו') דהקשה על קושיית תוס' פסחים (דף כ"ב) דלר"א יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת וכו'. דמאי קושיא הא א"א לומר כן. דא"כ תקשי למ"ל נפש לרבות השותה חמץ בכרת כדאיתא חולין (דף ק"כ) תיפוק ליה דחייב דלא גרע מהנאה עיי"ש ולדברינו לק"מ. דמחמת הנאה אינו חייב רק בפרוטה. ולזה רבי רחמנא דשותה חייב כאוכל וחייב בשיעור שתיה אף דבהנאתו ליכא שוה פרוטה וק"ל, סימן קצא עוד לו ומה דהקשה רומ"פ בסוגיא דשבת (דף ע' ע"ב) דידע לה לשבת במאי. והא איכא לאשכוחי שעשה הכל בזדון שבת ושגגת מלאכות באופן זה. דעשה בתחילה מלאכה בזדון שבת על מלאכות אחרות ושגגת מלאכה זו. אח"כ עשה ל"ח מלאכות האחרות בזדון שבת על מלאכה ראשונה ושגנת מלאכה על אלו. ומ"מ הוו כולם העלם אחד דאף דנזכר בנתים שהמלאכה הראשונה אסורה מכל מקום לא נזכר שעשה אותה ולא נודע לו שחטא. וזה לא יתורץ בתירוצו דהמהרש"א (דף ע"א) בסוגיא דקצירה גוררת קצירה כיון בזה לדעת המאור דהקשה כן. וקושייתו ותירוצו שם בקיצור כדרכו. ביאור דבריו נ"ל. מה דלא הקשה בפשוטו דמשכחת בלא שום ידיעה בנתים. כגון שבתחילה עשה ל"ח מלאכות בזדון שבת על מלאכה ל"ט הנשארת. ובשגגת מלאכות ל"ח אלו. ואח"כ שכח גם אותה מלאכה האחרונה ועשה גם אותה. היינו דבזה י"ל כיון דקיימינן השתא דהעלם זה וזה בידו מקרי שוכח עיקר שבת א"כ לגבי מלאכה האחרונה מקרי שגגת שבת. ובראשונות היה שגגת מלאכות אף דדינם מקרי העלם אחת. כדקיי"ל קצירה גוררת קצירה. מ"מ לא מקרי בסתמא העלם אחת וכתירוצו דהמהרש"א ועל המהרש"א יש לעיין. אמאי נקט קושייתו ואח"כ עשה מלאכה בשגגת שבת וזדון מלאכות. אמאי לא נקט בפשוטו דהאחרונה היה הכל בשגגה דשבת כל המלאכות וכנ"ל] ולזה הקשה רק דמיירי הכל בזדון שבת וכעין קושיית מעכ"ת ותירץ דהא ודאי מה דאשמעינן אם עשאם כולם בהעלם אחת דחייב על כל אחד ואחד. אין החידוש דהם שמות מחולקים ולא הוי משם אחד כמו חלב וחלב. דזה כבר שמעינן מרישא בשוכח עיקר שבת. ומה לי עושה מקצתן דחייב על כל אחת ואחת ומה לי בעושה כולן. אע"כ דעיקר חידוש אף שכח כולם מקרי זדון שבת. והיינו או דאשמעינן דהעלם זה וזה בידו לא מקרי שגגת שבת. או אשמעינן דמשכחת דטעה בשיעורים לקמן (דף ע"ג) ולאפוקי מרבא שם. אבל לאוקמי בכה"ג דבכל פעם היה זדון שבת. זהו פשיטא דחייב על כל אחת ואחת: ולפ"ז נסתלק גם קושיית מהרש"א דאי מיירי בעשה ל"ח בזדון שבת ואח"כ עשה אחת בשגגת שבת וזדון מלאכות. זהו פשיטא דלא מקרי שוכח עיקר. דהא לר"י אף בשם א' חייב כה"ג בב' מיני העלם. ולרבא עכ"פ במלאכת שבת משונות דכבר אשמעינן מרישא דמתני' דלא הויין משם א' פשיטא דחייב: ומ"מ י"ל דלא אשתמט ליה להמהרש"א דברי המאור במקומו אלא דקושייתו לתוס' דהקשו לעיל דהו"מ לאשכוחי דידע לה לשבת בעשה. הרי דלא ניחא להו בתירוצו דהמאור. דלתירוצו גם קושייתם ליתא. דיש לומר דסבירא ליה דזהו מלתא דפשיטא דלא בעי שגגת עשה דלא כתיב בקרא בשגגה רק גבי הלאו. ולזה שפיר הקשה המהרש"א והוכרח לתירוצו ולפ"ז ישאר קושיית רומעכ"ת לשיטת תוס' דלא נחתי בשיטת המאור. ואולי י"ל דגם זה מתורץ בתירוצו דמהרש"א. די"ל אף דהדין דמה שנזכר בהעלמו לא מקרי ידיעה כיון דשכח שעשה ולא נודע לו שחטא מ"מ אין זה מקרי בסתמא העלם א' דמשמע שהיה ממש העלם א' בלי ידיעה כלל בנתים. ודי בזה. ידידו עקיבא בהרב מהר"ם זצללה"ה סימן קצ''ב לידידי הרב רבי מנחם ני' על קושיית רומפ"כ בסוגיא דבב"ק (דף ק"ז ע"ב) אתמר נמי אמר ר' אבין וכו'. הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה משמעות הסוגיא דקם ליה ספיקתא דר' זירא. אם ר"י דוקא בעומדת על אבוסיה. או לא. והא באמת נפשוט. ובהיפוך דמדצריך לטעמא דיצא בשבועה ראשונה מוכח דלא מפטר מטעם דקנה בשבועה ראשונה. וא"כ שלח יד חייב נ"ל דלא קשה מידי. דלכאורה קשה בדברי רש"י ד"ה שלח בו יד וכו'. ואשכח דדידי' כפר. הא הסברא קצת דחוק. דנהי דקנה לה להתחייב באונסים. מ"מ לא קנה להיות שלו. ואינו בכלל דידיה כפר. וגם קשה לכוון כן בלשון הש"ס ושבועה לא מהני בי' כלום. והא באמת יש לפרש בפשוטו. דהכי אמרינן דכפל הוא דוקא היכא דטענת נגנבה פטרה אותו אם היה האמת כן. בזה כיון דאשתכח בביתו הוא מקרי גנב. אבל בשלח בו יד מקודם דשבועת נגנבה אינה פוטרו. דאף אם היה נשבע באמת דנגנבו חייב. כיון דשלח יד מקודם. בזה לא מקרי טוען טענת גנב לחייבו בכפל. והוא סברא אלימתא ומתפרש שפיר בלשון הש"ס ושבועה לא מהני ביה כלום. היינו דלא מהני לפטור עצמה בזה. והוא לכאורה תמיה עצומה על רש"י.