רבי עקיבא איגר רנא

רצו לתרץ דהיכא דלא הוי איסור בב"א אמעט מקרא דכל שבשרו מותר כמו דממעטינן טמאה. דאזלי לתירוצם א' הנ"ל. דעל חצי שיעור חל איסור אחר. וא"כ ע"כ הא דאמ"ה א"נ בטמאה אף דהוי כזית בצירוף גידים ועצמות אין הטעם משום איסור חל על איסור אלא דגזה"כ הוא. והא דבטריפה חייב. ע"כ הטעם דדרשינן כל מין שבשרו מותר, ולזה שפיר הקשו אף אם אינו ב"א חל על טריפה דהוי מוסיף. אבל אידך קושייתם בד"ה מ"ס לאו לאברים וכו' לא רצו להקשות על ר"י משום דלא אלים כ"כ הקושיא רק לפי הצד דאיסור חל על ח"ש. אבל לאידך צד ליכא קושיא מטעם די"ל דממעטין טמאה דא"א חע"א אבל איסור בת אחת לא ממעטין. ולזה הקשו ביותר על ר"ל דלדידיה דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת בודאי ליכא למימר דטעמא דא"נ בטמאה משום דאין אחע"א דהא בכזית בשר בצירוף גידים ועצמות, ליכא איסור כלל משום טמאה דהא חצי שיעור מותר מה"ת. וע"כ גזה"כ הוא. לזה שפיר קשה דמה"ט לא ליחול ג"כ אטריפה. וכיון דקושיא זו יכלו להקשות לפי כל הצדדים נקטו כן לר"ל. ודו"ק: אולם אעפ"כ אין תפיסה מזה על השער המלך דאף דהרמב"ם ס"ל דאיסור חל על חצי שיעור. י"ל דג"ז בכלל גזה"כ דאמ"ה על טמאה לא ליחול אף דהוי מוסיף וגם הוי על ח"ש ובפרט לפמ"ש הר"ן בשבועות בשם חי' גלאנטי דהא דאיסור חל על ח"ש הוא מטעם דהוי חמור על קל וכיון דאמרינן דגלי קרא בהך איסור אמ"ה דלא ליחול אף דהוי מוסיף מש"ה אינו חל גם על ח"ש: אבל עכ"פ מש"כ השער המלך בישוב קושיית תוס' השניי' הנ' זה תמוה. דהא לר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת בודאי מוכח דאין הטעם דגלי קרא בטמאה משום דאין איסור חל על איסור, דהא בכזית בשר וגידים ליכא כלל משום איסור דטמאה אע"כ דגזה"כ הוא ונדחו דבריו בזה לגמרי: אבל דברי הנ"ל בישוב קושיית המהרש"א עולה כהוגן ומרווח יותר. דעל ר"י לא הוי מצי להקשות די"ל דאמרינן רק משום טמאה ממעטינן. משום דבזה אף באיסור מוסיף אין איסור חל על איסור. ואף בכזית בשר גידים ועצמות מ"מ גם על איסור דחצי שיעור אינו חל וכנ"ל. אבל מ"מ בטריפה היכא דהוי איסור ב"א לא ממעטינן. מש"ה הקשה רק לר"ל. דס"ל ח"ש מותר מה"ת וע"כ הא דא"נ בטמאה אף בכזית בשר גו"ע הוא מגזה"כ והא דהקשו מקודם על ר"י דהא בלא"ה ס"ל איסור מוסיף ולא ניחא להו דזהו ילפינן מטמאה דהיכא דליכא איסור ב"א לא ליחול אבמ"ה. היינו כיון דמכח אידך קושייתם לר"ל מוכרחים לתירוצם דדרשינן כל מין שבשרו מותר. אינו משמע דליפלגו בזה ר"ל ור"י מש"ה הקשו שפיר דבטריפה בלא"ה ליחול לר"י מטעם מוסיף, ונכון: עוד לו והקושי' שהקשיתי על תירץ הרמ"ע מפאנו כך היא. דשם בתשו' (סי' פ"ה) הקשה לו השואל במתני' (דפי"א דפרה) איזוב שלקחו לחטאת וכו' ונחלקו עליו חבירו ר' יהודה ור"י ור"ש דליתני סתם וחכמים אומרים. והשיב הרמ"ע וז"ל מיום שעמדתי על דעתי אני שונה בה דברי ר"מ ור' יהודה, ופליגי עלייהו ר' יוסי ור"ש ובזה תמה אקרא. דמה יענה בההיא דגיטין רפ"ג הלוקח יין מבין הכותים וכו' דברי ר"מ ר"י ור"י ור"ש אוסרים דבההיא ליכא למימר לשנות דברי ר"מ ור"י דהא פרכינן שם בגיטין דר"י אדר"י. דבההיא דהלוקח יין אוסר דס"ל אין ברירה. ובההיא דהרי זה גיטך ס"ל דיש ברירה, וכן בסוכה (דף כ"ז) הא ר"י דחייש למיתה דתני' הלוקח יין וכו' מבואר דר"י עם ר"י ור"כ ס"ל כחדא דאוסרים. ואקוה שמעתה כאשר יתבונן רו"מ היטב יראה שמכל קושיותיו והשגותיו גם אחת מהם לא נשארה, ממני ידידו עקיבא גינז מא"ש סימן קפב לחתני ידידי הרב רבי שמואל מבראדי אשר הקשה לי בגיטין (דף ע"ג ע"ב) ברש"י ד"ה ואין חוששין ואי לתרומה בת כהן לא מפסלא וכו'. הא מדכתב רש"י תחילה אי משום כהונה הא גרושה היא. משמע דהיה מקום לומר לפסלה לכהונה. והיינו דאתי כר"א דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, א"כ מה דחה רש"י דלתרומה לא מפסלה אלא בביאת עבירה. הא לר"א בלא ביאת עבירה נעשית זונה. גם אנחנו עמדנו בזה. ואמרתי דרש"י ס"ל כמ"ש תוס' יבמות (דף ס"ט ע"א ד"ה לא פסולי) דאף לר"א לא עשאה זונה רק לאפסולה לכהן אבל לא לתרומה, ולכאורה עדיין קשה דלמא באמת מיירי בביאת עבירה כגון דהמגרש הוא כהן ונתחללה בביאתו ואסורה בתרומת בית אביה, והיה נראה לכאורה להוכיח דבאמת הדין דכהן שגירש ולנה עמו וראוה שנבעלה דלא אמרי' בזה אין אדם עושה בעילתו לא בעילת זנות. לא מבעי למ"ש המ"ל בשם הרדב"ז דאם היא נדה כיון דבלא"ה עושה עבירה בביאתו אבדה, החזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ ה"ה הכא בכהן המגרש. אלא אף למה דדחה המ"ל דמ"מ י"ל דהוי חזקה. דמה דיכול למעבד בהיתר עושה. מ"מ י"ל בכהן המגרש שאני. למה דמבואר בקדושין דס"ל לאביי קידש לוקה אחת בעל לוקה שתים. ורבא אמר קידש אינו לוקה בעל לוקה שתים הרי דבבעילה בלי קדושין ליכא רק לאו אחד. ובביאה ע"י קדושין לוק' ב' משום לא יקח ומשום לא יחלל. א"כ ממילא ה"ה בקידש בביא' דעבר על ב' לאוין. א"כ י"ל דל"ש לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכל מה דמצי למעבד בהיתר עושה דאדרבא יותר היתר בלא קידושין דעבר רק על לאו אחד. וע"י קידושין עובר בב' לאוין: ולענ"ד דזהו סברת הש"ג בשם הריא"ז דבגרושה שנשאת לאחד ונתגרשה וחזר הראשון ובעלה דל"ש לומר אין אדם עושה בעילתו בע"ז והיינו דאמרי' בקדושין שם. דאינו לוק' רק בביא' ע"י קדושין וא"כ מגרע במה דמקדשה בביאה. וא"כ יש לומר דמשום הכי לא רצה רש"י לפרש דמיירי בכהן. דבזה לא שייך הפלוגתא אם חוששין לקדושין. דבכה"ג ליתא כלל לסברא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אמנם לענ"ד דליכא ראיה לזה דבלא"ה ניחא. די"ל דחוששין לזנות היינו שהביאה הי' זנות בעלמא, לזה דקדק רש"י דלמאי נ"מ דאי לכהונה והיינו כר"א דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. דאז שפיר לישנא דחוששין לזנות. דהמגרש היה ישראל דהפסול רק בביאת זנות. דע"י קדושין דליכא ביאת זנות מותרת לכהן אם תתאלמן מזה. הא גרושה ממילא פסולה לכהונה. ועל זה כתב ואי לתרומה הא לא מפסלה גם לר"א וכנ"ל, ואם המגרש כהן ממילא ביאתו בין בזנות בין ביאת קדושין נתחללה. ואיך אמר חוששין לזנות הא בעולה בפנינו. ובודאי בין כך ובין כך נתחללה. ואך מ"מ בלאו ראי' נלענ"ד לדינא בזה סברא גדולה דלא אמרי' בכה"ג אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואודיע לחתני ני' מה שאמרתי בביאור דברי תוס' בסוגיין ד"ה א"כ מאי אף וכו' דהוי תרתי מילי דסתרי אהדדי דלכאורה תמוה. דהא תוס' כתבו מקודם דלר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה נקיט שפיר חוששין לזנות. וא"כ מאי פרכינן מאי אף דלמא באמת הברייתא כרבי אליעזר. ולזה קאמר דחוששין אף משום קדושין. היינו דאזלינן לחומרא לחוש לקדושין, וכן חוששין לחומרא לזנות וליכא סתירה בדבר: ואמרתי דלכאורה קשה איך כתבו תוס' דלר"א ניחא. והיינו ע"כ דמפסלא לתרומה. דהא בלא"ה גרושה היא. והרי באמת כתבו תוס' ביבמות הנ"ל דאף לר"א לא נפסלה לתרומה, וא"כ דברי תוס' סותרים אהדדי. וזה איזה זמנים שעבר פה חכם אחד ואמר לי שהראה לו ידידי הגאב"ד ליסא שכתב לו רב אחד קושי' זו. והשיב לו דכוונת תוס' לענין כהונה דנפקא מיניה דאם נישאת לכהן לוקה שתים משום גרושה ומשום זונה. וכדאיתא בקדושין (דף ע"ז). ולפ"ז ניחא דכ"ז לת"ק דס"ל דאין חוששין לקידושין ודנין לודאי דזינתה. שפיר שייך לומר דחוששין לזנות ללקות ב', אבל על ר"י ב"י שפיר פרכינן מאי אף משום קידושין, דהא כיון דחיישת לחומרא לקידושין ממילא לא שייך לומר דחיישינן ג"כ לחומרא לזנות