רבי עקיבא איגר רנ

מ"מ מוכח מדין ע"א דמיתה וסוטה דלא כירושלמי]: ובההיא ענינא קשה לי במ"ש הריטב"א ריש מכות במתני' במעיד עליו שהוא בן גרושה ובן חלוצה דחייב מלקות דבן חלוצה משיגרא דלישנא נקט. דהא מדאורייתא אינו פסול ולית ביה דין הזמה דאורייתא ואין לוקין, ולדעתי העניה דמה בכך דפסול רק מדרבנן מ"מ הא עדותו מועיל שיפסלו אותו הב"ד מדרבנן ושייך ביה לא תענה ברעך עד שוא. ומ"ש חתני ידידי ני' ליישב קושיית הכ"מ דהקשה מנ"ל להרמב"ם דאשה וקרוב אינם מחייבים שבועה. וכתב חתני דמוכח כן, דאל"כ הא משכחת דין שבועות העדות בנשים בנסכא דר"א: דבריו נכונים דאף לפמ"ש מה דאינו נוהג במעידים על סוטה ועדות מיתה כיון דבעצמותו אין שם עדות עליהם לא קרינן ביה והוא עד. מ"מ י"ל דזהו רק לפי האמת דנשים וקרובים פסולים גם לחייב שבועה. א"כ אין שם עד עליהם כלל רק בצירוף רגלים לדבר דקינוי וסתירה ובמיתה משום דייקא, אבל אלו היה הדין דנשים מחייבים שבועה היה שם עדות עליהן, והיו מדין מחייבין בשבועות העדות, היכא דמועיל הגדתם כמו בנסכא, ואפשר גם בעד סוטה ומיתה: ולענ"ד י"ל עוד ראיה להרמב"ם, מדאמרינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה, דמשמע דבטל לגמרי ואפילו שבועה ליכא. ומוכח דלענין שבועה מקרי ג"כ נמצא קרוב או פסול, דקא"פ אינו עד לחייב שבועה, וגם אפשר דהיה ראוי שהעדות יתקיים לגמרי אף לממון, כיון דשם עדות על הקרוב או פסול לחייב שבועה, והועיל בעדותו למקצת עכ"פ אינו פוסל לאחרים עמו, וגם אם היה מחייב שבועה י''ל דממילא חייב ממון דאין הב"ד מניחין לו לישבע כיון דיש ב' עדים בלאו הקרוב או פסול ותיכף כשישבע יעידו עליו הב' עדים כשרים שנשבע לשקר, ובזה הפרט אני מסתפק, ויש לי בזה אריכות דברים דנ"מ לדינא במודה במקצת ובאו ג' עדים וא' מהן קרוב או פסול, אם חייב הכל ויש בזה דין מחשואיל"מ דהב"ד אין מניחין לו לישבע דמיד יבואו ב' עדים הכשרים ויעידו שנשבע לשקר ויפסלוהו: ואשר רצה חתני ני' ליישב פשט התוס' בשבועות (דף מ"א בד"ה ולמר בר רב אשי וכו') ואם יכול אין ראיה לרב האי משם. כי במהרש"א נדחק בזה ולא נראין לך דבריו באמת דברי מהרש"א דחוקים, אבל מ"מ א"צ לדברי חתני דלענ"ד במחכ"ת המהרש"א נטה מדרך פשט הפשוט בכוונת תוס', דכוונתם כך הוא דאם הדין דבשבועה דאשתבע לי יכול להפוך כדין כל שבועות דרבנן דגם נוטל יכול להפוך ליתא לראיית רב האי, והיינו דאם בשבועה דאורייתא א"י להפוך, אלא דיכול לומר לא עדיפת מאלו יש לך עלי שטר ואני מטיל עליך לומר השבע לי דלא פרעתיך, יכול התובע לחזור ולהפך אותה שבועה עליו, וא"כ לא נמלט הנתבע מלישבע אבל למר בר רב אשי דבדאורייתא מהפכינן. א"כ הנתבע היפך שבועתו על התובע צריך התובע לישבע וא"י להפוך דהא השבועה זו עצמה בא לו מכח ההיפוך שבועתו של הנתבע. אבל להלכה י"ל דבדאורייתא א"י להפוך, וכיון דא"י לבא מכח ההיפוך רק מכח אשתבע לי דלא פרעתיך. והיינו דמטיל עליו ענין שבועה דעלמא, והא ביד התובע להפוך שבועה זו, ונכון: ובדברי תוס' אלו יש לי מקום עיון. דלרב האי, דנקט בדרך ק"ו, דכיון דבתביעה דבשטר דחזק כחו יותר. דא"י הנתבע לפטור עצמו בשבועה מכ"ש בע"פ וזה מודה במקצת דהנתבע יכול לפטור עצמו. מכ"ש דצריך התובע לישבע. וע"כ מאן דס"ל דבדאורייתא לא מהפכינן לא ס"ל לדר"פ דיכול לומר השבע לי דלא פרעתיך. קשה לי הא עדיין הוי ק"ו מפוגם שטרו דמ"מ יש לו לבעל השטר בזה כח יותר מבע"פ והוא מודה במקצת דבמודה במקצת יכול הנתבע לפטור עצמו משבועה ובפוגם שטרו א"י לפטור עצמו משבועה וכיון דבפוגם צריך התובע לישבע. מכל שכן במודה במקצת. ויש ליישב, חותנו ידידו עקיבא סימן ק"פ לידידי הרב רבי אברהם ני' בק"ק שעבסק מה דטרח ידידי מעכ"ת ני' לתרץ קושיית תוי"ט ספ"ה דכריתות ואני תמה דבגמ' קאמר וכו' ולא מייתי אותה משנה דשבועות עכ"ל: לענ"ד אינו ראוי לבלות זמן ולטרוח בישוב קושיא זו, כי אין התחלה לקושייתו, וכאשר כתבתי בגליון המשניות בזה הלשון. לא ידעתי סרך קושיא. דהא יש בשבועות עוד אוקימתא דר"ל דמתני' במפרש ח"ש ור"ש לטעמי' דכ"ש למכות. אלא דר"י מוקי לה בכולל ור"ש לטעמיה דלית לי' כולל, א"כ י"ל דבעי למפרך לכ"ע אף לר"ל, וגם ר"י מה דלא משני במפרש ח"ש דניחא לי' יותר לאוקמי ככ"ע כמבואר בסוגי' דשם. והיינו דלפי האמת דמצינו לר"ש בההיא דאוכל נבילה ביוה"כ דלית ליה כולל ניחא יותר לאוקמי בכולל ולכ"ע. דגם בזה ר"ש לטעמי' דלית לי' כולל. אבל אילולי הברייתא דהאוכל נבילה היה ההכרח באמת לאוקמי מתני' בחצי שיעור ולא בכולל דאל"כ מ"ט דר"ש. וא"כ כל עיקר אוקימתא דר"י מכח הברייתא דהאוכל נבילה. גם י"ל דאף לאוקימתא דר"י דמיירי בכולל י"ל דטעמא דר"ש דס"ל דבאיסור הבא ע"י עצמו ל"א כולל אבל באיסור הבא מאליו י"ל דס"ל כולל. וכדס"ל לר"ל לחלק אליבא דרבנן ה"נ היה אפשר לומר לר"י אליבא דר"ש. ומה דאמרינן בשבועות ור"ש לטעמיה היינו לפי דהאמת מצינו כן לר"ש בברייתא דהאוכל נבילה. אבל פשיטא דלא הו"מ למפרך ממתני'. דהיה אפשר לומר דוקא באיסור הבא ע"י עצמו לא ס"ל לר"ש כולל. אבל באיסור הבא מאליו ס"ל דאמרינן כולל. ע"כ לשוני: סימן קפא להנ"ל ואשר הקשה רו"מ והרבה להשיב על הדברים שהגיד לו אחד ששב מהישיבה אשר אמרתי בישוב קושיית מהרש"א בחולין (דף ק"ג ע"א) בתד"ה ומר סבר וכו' דאמאי לא הקשו כן לר"י. וגם על קושיא עצומה שהוגד בשמי על תשובת הרמ"ע מפאנו מחא לה רו"מ בעוכלא: הנה מבין השגותיו של רו"מ אני מכיר שזה המגיד לא הבין הדברים לאשורם. או שמעם ושכחם וחזר ויסדם. והוסיף מדיליה וגרע והפך וחבל ובלבל ע"כ מצא רו"מ להשיג. ברם אנכי בעניי כך אמרתי. דלכאורה יש ליישב קושיות התוס' בסוגיין ד"ה מ"ס ר"י בהמה בחייה. וכן קושייתם בדבור שאחריו ד"ה ומ"ס לאו לאברים. והוא די"ל דקרא דכל שבשרו מותר הורה לנו התורה דאף דבכל התורה אמרינן איסור מוסיף, מ"מ כאן לא ליחול אמ"ה על הטמאה, ומוקמינן הקרא אמסתבר דהיינו בטמאה דאיסור אמ"ה בא אח"כ. אבל מ"מ לא אמעט היכא דהוי איסור ב"א מש"ה לר"י דס"ל דלאברים עומדת והוי ב"א לא ממעטי מקרא. דכל שבשרו מותר אחי רק למעט דאין איסור חל על איסור כזה אף דהוי איסור מוסיף. אבל מכ"מ בב"א חיילי. ור"ל סבר דלאו לאברים עומדת כי היכי דאמעיט טמאה דלא ליחול עלה אמ"ה. ה"נ אימעיט דלא ליחול על טריפה עיי"ש. ומצאנו כתוב כן בספר שער המלך פרק י"ז הלכה ח' מהלכות אסורי ביאה. ד"ה כתב הרמב"ם פ"ג מה' מאכלות אסורות] וכתב ליישב בזה תמיהת הפר"ח למאי כתב הרמב"ם ונטרפה בנטילתו. הא אף בנטרפה מקודם ליחול אמ"ה למאי דקיי"ל איסור מוסיף עיין שם: אולם לכאורה על הרמב"ם אינו מספיק דס"ל דאיסור חל על חצי שיעור. א"כ הא דאימעט טמאה אין הטעם משום דבזה אין אחע"א דהא אף בכזית בשר גידים ועצמות. דלגבי טמאה הוי חצי שיעור אינו חייב משום אמ"ה. וע"כ דגזה"כ הוא, ועיין תוס' שבועות (דף כ"ג) דלתירוצם א' ס"ל דאיסור חל על ח"ש ולתירוצם ב' שם אינו מוכרח. ולפ"ז י"ל דקושיית התוס' הראשונה אהא דאמרינן דהוי איסור ב"א הא בלא"ה ס"ל איסור מוסיף. ולא