רבי עקיבא איגר רמט

הכל מודים בע"ח דר''א. היינו שכבר טען דידי חטפתי דאי בלא טען הא יכול לומר מי יימר דלמא יטעון לא חטפתי וישבע. ואעפ"כ אין שכנגדו צריך לישבע דהוי עד מסייע ולא מקרי קם לממון. כיון דמקודם היה יכול לטעון לא חטפתי עיי"ש היטב. אם כן לוקי בפשוטו שתובעו הלויתיך מנה וטען להד"ם ואח"כ השביע לע"א שיעיד לו על ההלואה. דבזה לא הוי גורם לממון מצד דדלמא יטעון פרעתי דהא א"נ לומר פרעתי כיון שכבר טען להד"מ. וגם לישבע א"צ שהוא עד מסייע ולא מיקרי קם לממון כיון דמקודם היה יכול לטעון להד"מ. ואפשר לומר דהתשו' מיי' ס"ל כהרשב"א דבאומר לא לויתי וע"א מעיד שלוה וחזר ואמר פרעתי דלא מקרי הוחזק כפרן, ול"א בזה מחשואיל"מ עי' ש"כ סי' פ"ז ס"ק י"ב] ולפ"ז ניחא. דהש"כ בא לומר דאפילו בכה"ג בתובע בע"א שלוה והחשוד טען להד"ם, אף דלא מקרי קם לממון וכנ"ל. מ"מ צריך לישבע דגם בזה אין עד המסייע פוטרו. דזה אינו מוכח מסוגיא וכנ"ל: לזה הביא בשם תשובת הרא"ש דשם איתא הדין בנידון זה ממש. וע"ז הקשה הש"כ וליכא למימר דהעד אחד יפטרנו כו' והיינו בכה"ג דלא מקרי קם לממון ונכון: ועיין ש"ך (סי' פ"ז סט"ז) שהעתיק לדברי תשובת מיי' הנ"ל דהא (בסי' צ"ב סק"ח) הנ"ל אתי עלה מטעם אחר שהעד אינו יכול לעשות ב' פעולות וצ"ע: ולענ"ד דבחידוש דין הנ"ל דגם בטוען לחשוד הלויתיך ואמר להד"ם. דהוציא הש"ך מהתשו' הרא"ש דשכנגדו צריך לישבע. יש ליישב קושיית הש"ך דיפטרנו העד משבועה. דלא דמי למה שכתבנו בשם תשו' מיי' דבנסכא דר"א מקרי מסייע ולא מקרי קם לממון כיון דהיה יכול לטעון לא חטפתי. היינו התם בעדותו קם לשבועה לענין אם יטעון לא חטפתי דיצטרך לישבע. אבל בנידון זה י"ל דבחשוד וטוען להד"מ אם יפטרנו משבועה מדין מסייע נקרא קם לממון. היינו היכא דהעדות בא להועיל לא בא לשבועה רק לממון דממנ"פ אם יטעון פרעתי לא הועיל עדותו כלל. ואם יטעון להד"ם. הא יצטרך לשלם. וקם לממון. דהא כל עדותו לענין ההלואה לעומת טענת להד"ם. אבל על ענין הפרעון אינו מעיד כלל. א"כ צריך לומר קם לשבועה לענין עדותו דהיינו נגד טענת להד"מ, ונכון בסברא: ומ"ש חתני ביסוד דברי הש"ך דמש"ה לא מקרי עד מסייע דהעד א"י לעשות שתי פעולות. ליישב בזה דברי רש"י כתובות דף פ"ז) בסוגיא דפוגמת דבתחילת הסוגיא סבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא פירש"י דנ"מ לענין היפוך. ואח"כ בפסקא דע"א מעיד שהיא פרועה דאמרינן ג"כ סבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא. ולא פירש"י כלום. והיינו דהנ"מ ג"כ כמו מעיקרא. לענין היפוך שבועה ואח"כ בהא דאר"פ אי פיקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא פירש"י דנ"מ לענין נק"ח. ורבים תמהו. דאמאי הוצרך רש"י לנ"מ חדש ולא לענין היפוך: יפה כתב ויש להסביר יותר. דלכאורה קשה בע"א שהיא פרועה איך נ"מ לענין היפוך. הא אם תהפך ותאמר השבע את ותפטר. הא יהיה זה העד לו למסייע וא"צ לישבע וצ"ל ג"כ כסברת הש"ך הנ"ל דהע"א אינו פועל שתי פעולות. כיון דזוהי השבועה שהוא מחייב הפכה א"י לפוטרו. ואף דבלאו העד היה ג"כ מחוייב שכנגדו לישבע כדאמרינן בשבועות. האי מאן דמפיק שטרא אחברי' ואמר ליה השבע דלא פרעתיך צריך לישבע, מ"מ מתני' ע"כ מיירי בלא אמר השבע לי. ואין אנחנו משביעין אותו רק מכח העד שוב אין העד יכול לעשות ב' פעולות ולפטרו, וכ"ז ניחא במתני' אבל במימרא דר"פ דאי פיקח ליכא למימר הכי דהנ"מ לענין היפוך, כיון דבא לומר דאי פיקח יש לו עצה לעשות כן. הא אי פקח הוא יכול לעשות כך שיאמר לה אשתבע לי דלא פרעתיך ואם תהפוך יהיה זה העד עד המסייע דהא השבועה לא בא מכחו. לזה הוצרך רש"י למנקט הנ"מ לענין אנקוטי חפצא. אלא דקצת משמע ברש"י ריש בב"מ דלא נחתו לפרש דפרכת הש"ס ולחזי זוזי ממאן נקט היינו דלפטור אותו שמסייע משבועה, משמע קצת דרש"י לא ס"ל דעד מסייע פוטר משבועה. ויש לדחות]: עוד דרך אחר י"ל בכוונת רש"י למ"ש היש"ש בבק פ"ט (סי' מ"ז) בשם הראב"ד פרק הכותב באותה שאמרו אי פקח וכו' שהוא פירש אף לידי ש"ד לאחר שנשבעה אותה שבועה דע"א מעיד שהיא פרועה עיי"ש. ונ"ל הטעם שצריכה לישבע שנית אף דכבר נשבעה היינו כמ"ש הר"ן (רפ"ו דשבועות דף ש"ד ע"ב) בשם תשו' הרי"ף דמי שהיה כופר הכל והשביעוהו היסת בלא נק"ח. ואח"כ בא ע"א והעיד חוזרים ומשביעין אותו בנק"ח. דכיון דאמרינן דאם נשבע בלא נק"ח חוזר הדין ה"נ חוזר עיי"ש. והיינו דלגבי הך שבועה דע"א היינו בנק"ח לא סגי השבועה דנשבע תחילה בלא נק"ח. וא"כ י"ל דרש"י ס"ל לפשוט דאי פקח מייתי לה לידי שבועה דאורייתא היינו אף לאחר דנשבעה שבועת ע"א מעיד שהיא פרועה כהראב"ד ולזה כתב רש"י דהנ"מ והיינו למה צריכה לישבע שנית הא כבר נשבעה. לזה כתב רש"י דנ"מ בנק"ח דשבועה הראשונה היה בלא לק"ח. ועתה תבעי נק"ח מש"ה צריכה לחזור ולישבע: סימן קעט ואשר נסתפק חתני הרב ני' באם קיבל עליו קרוב או פסול או ב' פסולין והוזמו. אם חייבין בדין הזמה או מלקות כיון דאין שם עדות עליהם: במתני' דר"פ שבועות העדות. ואינה נוהגת בנשים ובקרובים. וקשה לי, הא אמרי' שם (דף ל"ב) הכל מודים בעד טומאה והכל מודים בעד מיתה ובהנך גם אשה וקרוב נאמנים. וא"כ משכחת שבועות העדות בנשים ובקרובים בהנך מילי: וצ"ל דענין שבועת העדות הוא רק בעד כשר דשם עדות עליה בכל מילי. ואני קורא בו והוא עד. אלא דע"א אם מגיד אינו מועיל וצריך לו צירוף עם אחר בזה היכא דאם היה מגיד היה מועיל כגון בסוטה ומיתה חייב קרבן, אבל בקרוב או פסול דאין שם עדות עליו, אלא דבסוטה האמינתו תורה, והנאמנות מחמת דע"י קינוי וסתירה הוא רגלים לדבר וניכר שהאמת כן. וכן בעדות מיתה דמכח דייקא ניכר שהאמת כן. בזה ליכא קרבן שבועה דלא קרינן ביה והוא עד דאין שם עד על נשים וקרובים: וכזה צריכים לומר הא דאמרינן שבועות שם מ"ד מלך אבל משחק בקוביא כיון דמדאורייתא חזי ורבנן הוא דפסלוהו, דלכאורה קשה הא מ"מ לא היה מועיל בעדותו ומה בכך דמדרבנן הוא, ובתוס' שם נדחקו לחלק בין זה לההיא דעד מיתה. ולזה יש לומר דהכי פירושו, אבל משחק בקוביא שייך ביה דין שבועות העדות במעיד על סוטה ומיתה, דכיון דמדאורייתא מחזי מקרי בשם עד, אלא דמסוגיא דיומא ר"פ יוה"כ לא משמע כן]: ולפ"ז י"ל דבקיבל עליו קא"פ אינו חייב קרבן שבועה דמ"מ לאו שם עדות עלה. אבל קיבל עליו ע"א להיות כב' כיון דשם עד עליו. וגם אלו מגיד היה מועיל יש בו דין שבועות העדות, וה"נ אפשר בנ"ד לענין חיוב הזמה דכתיב והנה עד שקר העד ועשיתם וכן לא תענה ברעך עד שקר, י"ל דוקא כששם עד עליו. וקיבל עליו קרוב או פסול אין שם עד עליו. ואינו מתחייב בהזמה. אבל קיבל עליו ע"א כב' יש בו דין הזמה: ומה דכתב הרמב"ם (פ' כ"א ה"ח) בא ע"א שמעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה. י"ל דוקא בעד כשר. אבל בעדות אשה וקרובים אף דמועיל בהגדתו מ"מ אין שם עד עליו ואינו מתחייב בהזמה ובע"א שקיבל עליו כב' לענין מלקות ודאי חייב בלא"ה אף בלא קיבל. דהא העיד שקר לחייב אותו בשעה זו. ולענין הזמה כיון דשם עד עליו והיה מועיל בעדותו יש בו דין הזמה. אח"כ נזכרתי דהר"ן שבועות הביא ירושלמי בע"א שאמר לו הוי את מקובל עלינו כשנים אין בו חיוב שבועות העדות. וצריכים לחלק בין זה לעד סוטה ומיתה. דהתם חכמים האמינוהו ושם עדות עליו [ומ"מ דוקא בעד כשר דמה"ת שם עד עליו ומדרבנן נאמן בזה לממון] משא"כ קיבל עליו אחד כב' דמדין אינו כב' אפילו מדרבנן, וכיון שכן י"ל דגם בדין הזמה ליכא. ושאני ההיא דהרמב"ם בא' שזינתה אחר קינוי וסתירה דמ"מ מהימן מדינא בזה משא"כ בקיבל עליו ע"א כב' וזהו דלא כבעל קרבן עדה. ולפי דעתי אמאי תלה בדין אם אמרינן בחשוד מתוך שאי"ל משלם. והא