רבי עקיבא איגר כה

א"ה דאורייתא דלא חמיר כ"כ כסתם יינם, דהרי סתם יינם מין במינו במשהו ושארי א"ה דאורייתא אינם במשהו ע"ש, א"כ בחמץ דג"כ במשהו אין ללמוד מסתם יינם ויש לדמותו ליי"נ גמור, וגם חזינן דחמיר מיי"נ גמור דהא י"נ בטל באינו מינו בס' וחמץ אף באינו מינו במשהו, א"כ דמה"ט הוא דאסור למוכרו ממילא עכ"פ הוי מותר להשהותו, וע"כ האיסור משום דלמא אתי למיכל מניה, והדרינן לסברא הנ"ל דגבי כלים דלא גזרינן מותר להשהותם ואף אם נאמר דכוונת הרמ"א דגם לענין ב"י חמץ במשהו וכנראה מדעת המג"א (סי' תמ"ו ס"ק ב') דאם נמצא חטה בתבשיל של פסח ביו"ט א' מותר להשהותו עד חוה"מ ולשרפו בחוה"מ, אבל ביום ז' לא משום דאם יהיה משהה יחזיר להיתרו ולא יקיים מצות השבתה עיי"ש והיינו ע"כ משום דגם לענין איסור ב"י לא בטל ובי"ט א' מותר להשהותו דליכא בל יראה כיון דיקיים תשביתו בחוה"מ והוי ניתק לעשה משא"כ בז' [ומ"מ דברי המג"א תמוהים במה דסיים וכן משמע בסי' תס"ז נמצאת וכו' והא זהו מדברי המחבר שם, ובדעת המחבר בודאי א"א לומר כן מדשרי למוכרו וכנ"ל], וא"כ י"ל דגם הבלוע בכלים מחוייב בהשבתה דהיינו לשוברם, מ"מ הא נראה דעת המג"א (סי' תמ"ז ס"ב), דבבלעו חמץ בפסח אף בבשלו בהם חמץ ממש דמותר להשהותם, וע"כ דס"ל דלא עבר בב"י, ואף דכבר עבר על חמץ זה בב"י מקודם (דהרי מיירי סתם אף בנתחמץ בפסח ולא היה בכלל ביטול ומחוייב בתיקון עשה דהשבתה] צ"ל דכיון דנבלע בכלי ואינו נראה ומצוי הוי כמושבת מן העולם, או דכמו דליכא לאו דב"י על בלוע דכלי כיון דאינו נראה ומצוי, ה"נ ליכא עלה עשה דתשביתו, א"כ אף אם משביתו . לא מקיים העשה ולא נעשה תיקון להלאו: גם אף אם נידון להחמיר דלא כמג"א ולדון כיון דכבר עבר בבל יראה צריך להשביתו כדי לתקן הלאו, מ"מ בנ"ד בבלע משהו דמדינא בטל בס' אינו מקיים עשה דהשבתה, דהוי כמשבית דבר המותר וסבר' זו צ"ע טובא, דלפ"ז יקשה לכאורה בהאי דפרק אלו הן הלוקין (דף ט"ז) דמשכחת עוד בטלו בידים לענין חמצו דהלאו ניתק לעשה ובטלו בידים ברוב היתר, דבודאי לא מקיים בזה עשה דהשבתה דהא אינו מושבת מהעולם, וא"א לו עוד לקיים העשה, דאף אם ישבית אותו הא משבית דבר המותר וביטל העשה בידים, אולם בלא"ה תמוה לי לשיטת רש"י ותוס' דפסקו להלכה כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה. תיקשי מימרא דר"י במכות הנ"ל, הא משכחת בחמץ ביטלו בידים בהשליכו לנהר, וצ"ע, גם לשיטת התוס' בפרק כל שעה (דף כ"ח ע"ב) דהשבתה לאו כדרך אכילה הוא, א"כ גם לרבנן דר"י משכחת בטלו ולא בטלו שאכל החמץ דביטל העשה בידים, וצ"ע], א"כ אם נדון דלא לבטל דחמץ במשהו כדי שיהיה שייך בו השבתה ויחוייב לבערו, בזה י"ל דלא מצינו דאמרו חז"ל דחמץ במשהו רק לענין איסור דאכילה והנאה וכן לענין איסור דבל יראה דהיינו בתרנגולת, אבל לא לענין התחייבות עשה, וכיון דבבלוע בכלים אינו עובר עתה בב"י אין הדין דיהיה במשהו לענין חיוב השבתה לחוד, ובלא"ה דעת החכ"צ בשו"ת דלא אמרינן לענין איסור בב"י דחמץ במשהו, א"כ מדינא מותר להשהות הכלים והלכה כחכמים החולקים על רומע"ל, כנלענ''ד עקיבא גינז מא"ש סימן כב עובדא הוי, דרך הלוכי בשבת בחצר בהכ"נ פה ק"ק ליסא ראיתי לאיש שופך מים מועטים מצלוחית דרך החלון ולחוץ לחצר המעורבת, ומדי השקפתי עלה על לבי שיש חשש איסור בזה, כיון דהרוח מפזר הטפות א' פונה לכאן וא' פונה לכאן, ודמי להא דאיתא בירושלמי פ' כלל גדול, רוקק והפריחו הרוח חייב משום זורה וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה ופירש הקרבן עדה דמחוסר לרוח היינו שהרוח מפזרו ומחלקו לחלקים דקים חייב משום זורה, (ודין זה הובא להלכה בהגהות ש"ע א"ח סוף סי' שי"ט] א"כ לכאורה גם בשופך מים מועטים שאין בו קילוח גדול שיש כח ברוח לפזרו חייב משום זורה: אמנם אחר העיון קצת נראה לצדד הרבה להקל, דהא צריכין ליתן טעם על הפוסקים ראשונים אשר כל רז לא נעלם מהם, המה הרי"ף והרמב"ם סמ"ג והרא"ש והטור דלא הביאו הירושלמי הנ"ל, שהוא חידוש דין גדול, ולזה היה נראה טעמייהו דס"ל דדין זה לא סלקא אליבא דהלכתא, דסוגיא דידן פליג, במה דפרכי' היינו זורה, היינו בורר, היינו מרקד, משמע דעיקר מלאכת זורה כעין בורר, דהרוח מוליך ומפריד פסולת מהאוכל, אבל היכא דכולו פסולת ואינו מברר זה מזה רק דמחלקו לחלקים דקים לאו בכלל זורה הוא, וה"נ משמע כן ממה דאמרינן ספ"ו דבב"ק (דף ס') ולהוי כזורה ורוח מסייעתו, משמע דאם היה עושה כן בידיו היה חייב, מש"ה חייב ג"כ ע"י סיועת הרוח, והיינו כזורה ממש פסולת מהאוכל, דאם עושה כן בידיו חייב משום בורר, אבל בדינא דירושלמי הנ"ל אם בידו מחלק הרוק לטיפות דקים מה שעתה הרוח עושה לא היה חייב, לא נחייבו גם כן על ידי סיועת הרוח, יותר מאלו היה עושה בעצמו, ופסקו כתלמודא דידן נגד הירושלמי: ועיין הרז"ה פ"ק דפסחים בארבעה עשר שחל בשבת, החמץ שנשאר אחר אכילתו מפזר וזורה לרוח ואין בזה איסור, משמע להדיא דבכה"ג לא מקרי זורה, [אב"ה עיין ב"ח סי' תמ"ד ס"ג נראה דעתו דאין חולק בזה על הרז"ה, ועיין מגן אברהם סימן תמ"ו סק"ב]: עוד נלענ"ד אף לדעת הרמ"א הנ"ל יש לצדד להתיר בנ"ד, והיינו דמצינו בפרק כלל גדול (דף ע"ה) פלוגתא ר"י ורבנן בצד חלזון ופצעו, דרבנן ס"ל אין דישה אלא בגד"ק, והכי קיי"ל, וכן מצינו שם (דף ע"ג) גבי כניף מלחא ממלחתא פליגי אביי ורבה וס"ל לאביי דאין מעמר אלא בגד"ק, והכי קיי"ל, ועיין מג"א (סי' ש"מ סקט"ו) הוכיח דהגרסא רבה ולא רבא כיון דרבא ס"ל להדיא דאין דישה אלא בגד"ק ה"נ ממילא אין עימור אלא בגד"ק דמה"ת נחלק בין עימור לדישה דכולהו ילפינן ממשכן, ונוסף על זה מצינו בתה"ד (סי' נ"ו) כ' לדמות דה"נ אין טחינה אלא בגד"ק, אלא דכתב ראיה לרבא דס"ל יש עימור שלא בגד"ק, מ"מ י"ל בטחינה מודה כיון דבאוכלין בלא"ה ל"ש טחינה כ"כ עיי"ש, ולפ"ז י"ל ה"נ אין זורה אלא בגד"ק דמה"ת לחלק בזה: והא דמחייב הירושלמי ברוקק והפריחתו הרוח צ"ל או דקאי לר''י דיש דישה שלא בגד"ק וה"נ זורה, או דמוכח כשיטת הרמב"ם דאדם ובהמה הוי גד"ק כמו דחשבינן להו גד"ק לענין מעשר כיון דנזונין מן הקרקע, והחובל באדם ובהמה חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, ה"נ הרוק שבא מהאדם הוי גד"ק וחייב משום זורה: ולפ"ז יקשה לכאורה על פסקי הרמ"א דפסק כהירושלמי, הא הלכה דאין דישה אלא בגד"ק וגם פסקינן כתוס' דאדם ובהמה לא הוי גד"ק (כדאי' סי' שכ"א) דמותר לחתוך בשר דק דק והיינו כדברי תה"ד דאין טחינה אלא בגד"ק א"כ גם ברוקק נימא דאין זורה אלא בגד"ק והרוק הבא מאדם לא הוי גד"ק, אבל באמת לא קשה מידי די"ל דהרמ"א חושש לדעת הרמב"ם דאדם ובהמה הוי גד"ק ומה דמותר לחתוך בשר דק דק היינו בצירוף אינך שיטות דבאוכלים ל"ש טחינה היכא דיכול לאכלו בלא"ה כמ"ש התה"ד להקל בצירוף סברא זו, ואוסר מה"ט לחתוך בשר חי דק דק לפני עופות כיון דלא חזי למיכל כך י"ל דהוי טוחן: ובזה יש ליישב מה דהשמיט הרמ"א סוף לשון הירושלמי וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה, והיינו דבלשון זה נכלל כל דבר אף מה שאינו גד"ק דהירושלמי קאי לר"י דיש דישה שלא בגד"ק וה"נ זורה אבל לדידן דקיי"ל אין דישה אלא בגד"ק ה"נ בזורה, ואין איסור אלא ברוקק לחוש לשיטת הרמב"ם דאדם הוי גדולי קרקע אמנם נ"ל דאף בדבר שאינו גד"ק אף דאינו חייב משום טוחן, מ"מ איסור דרבנן הוא דמחזי כטוחן, וכמו במעמר דפסקינן (סי' ש"מ) דאסור לקבץ מלח ממשרפות דדמי למעמר ה"נ י"ל בטחינה דדמי לטוחן וראיה לזה ממ"ש הרמ"א (סי' שכ''א ס"ח)