רבי עקיבא איגר כו

ודוקא מלח הגס, אבל מלח הדק ונתבשל ונעשה פתיתין מותר לחתכו כמו דחותך הפת, הרי דהתיר רק מטעם אין טחינה אחר טחינה כמו דשרי פת מה"ט, והא מלח לא הוי גד"ק כדאמרינן בהדיא גבי מעטר: ומה דאסור לטחון מלח בפ"ק דביצה צ"ל דהיינו במלח הגס שהוא כמו עפר דהוי גד"ק לענין שבת כדאיתא בפרק כלל גדול (דף ע"ד) האי מאן דעביד חביתא ופירש"י דטוחן הרגבים מקרי טוחן, אבל בההיא דהרמ"א במלח דק מתחילה הא לא הוי גד"ק ולמאי צריך להיתרא דאין טחינה אחר טחינה, אע"כ דמ"מ מדרבנן אסור משום טוחן אף דלא הוי גד"ק, ומה דמותר לחתוך בשר מבושל דק דק, היינו בצירוף הסברה דאין טחינה באוכל וכנ"ל, ואם כן לכאורה בכל דבר יש לאסור משום דדמי לזורה: אולם מ"מ מדהשמיט הרמ"א סוף דברי הירושלמי הנ"ל, י"ל דדוקא ברוקק דיש בו חשש דאורייתא דלהרמב"ם הוי גד"ק בזה חשש הרמ"א להירושלמי, אבל בשארי דברים שאינם גד"ק כיון דעכ"פ לא הוי דאורייתא דאין זורה אלא בג"ק ואינו אסור רק משום דמחזי כזורה בזה סמך הרמ"א על השמטת הפוסקים דברי הירושלמי דנראה דדחאו אותו מהלכה: א"כ בנ"ד במים דלא הוי גד"ק יש להתיר, אף דמ"מ יש לדחות קצת די"ל דוקא במלח אסור מדרבנן משום דדמי לגד"ק דלקוחה מהקרקע בזה אסור דמחזי כמעמר, ומש"ה צריכין בטחינה טעמא דאין טחינה אחר טחינה, אבל בעלמא אפילו איסור דרבנן ליכא, וא"כ י"ל מש"ה השמיט הרמ"א סוף דברי הירושלמי משום דבדבר שאינו גד"ק כלל לית ביה משום זורה אפילו מדרבנן, וא"כ בנ"ד במים דמאספו ונוטלו מהקרקע י"ל דדמי לגד"ק ומדרבנן אסור דמחזי כגדולי קרקע כמו מלח שבא ממשרפות מים דדמי למעמר, מ"מ י"ל כיון דעכ"פ לית כאן חשש דאורייתא יש לסמוך להקל על השמטת הפוסקי' לדברי הירושלמי דנראה דדחאו זה מהלכה: והדרן לקמייתא דהא דהעתיק הרמ"א להירושלמי היינו רק ברוקק דיש בזה חשש דאורייתא להרמב"ם דאדם הוי גד"ק, ואף דהרמ"א כתב דחייב חטאת היינו שהעתיק לישנא דהירושלמי וחושש בזה לדינא לאיסור, אבל במים בנ"ד דודאי לא הוי גד"ק י"ל דאין בו משום זורה: גם בנ"ד אם בענין דלא הוי פסיק רישא בודאי מותר דהא הוא אינו מתכוון, ואף בפסיק רישא, לדעת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה אפילו מדרבנן מותר, ה"נ בנ"ד דלא ניחא ליה דמה לו בכך דיתחלק ע"י הרוח, וגם להתוס' החולקים הא הוי רק דרבנן והירושלמי דנקיט חייב חטאת, צ"ל דקאי לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה וכן פ"ר דלא ניחא ליה הוי דאורייתא, כההיא דכריתות דנתכוון לכבות התחתונות והובערו העליונות מאליהן] אבל לדידן הוי רק דרבנן יש לסמוך על קולות הנ"ל מהשמטות הפוסקים להירושלמי, וגם להרמ"א יש חילוק גדול בין רוקק לזורה, כנלענ"ד: עקיבא סימן כא לכבוד ידידי וחביבי הרב רבי הירש סגאק נ"י הכהן הגדול בין אחיו חכמי בני ישיבה דק"ק פוזנן ע"ד ספיקתו דמר באות ח' שצורתו ב' זיינין וחטוטרת ע"ג, אם הזיינין צריכין זיון: לענ"ד פשוט שא"צ זיון דהא רבא אמר דשעטנ"ז ג"ץ צריכין זיון ולא חשיב גם לאות ח', אף אם נדחוק כיון דצורת הח' הוא ב' זיינין נכלל בכלל הז' דשעטנ"ז, הא מ"מ רבא אמר שבעה אותיות צריכין זיון הרי דרק שבעה ולא שמנה ואולי יש ליישב בזה מימרא דרבא דאמר שבעה אותיות צריכים זיון מנינא למה לי' והיינו דלא נטעה דגם ח' צריך זיון לזה אתיא מנינא לומר שבעה ולא שמנה: גם הא לשיטת רש"י בההיא דחטריה לגגו דח' שמגביהין רגל השמאלי למעלה א"כ אין האות ח' בצורת זיין כלל וא"א לכללו בכלל שעטנ"ז ג"ץ, וא"כ אם נידוק כהוכחת מעכ"ת נ"י מסוגיא דשבת דנטליה לגגו דח' ועשאו ב' זיינין דמוכח מזה דח' צריך זיון יהיה זה חיובתא לפירוש רש"י הנ"ל דהוכחנו דלשיטתו בודאי א"צ זיון: וביותר דאם נידוק מהראיה הנ"ל דבעי זיון, יהא מוכח דצריך ששה זיונים וזה ודאי אינו לפירש"י בתמונת הח', והרי תוס' במנחות לא סתרו פירש"י מכח קושיא זו, ובאו רק בטענה קלישה מלשון דנטלו לגגו דח' היינו מדלא נקיט דחלקיה לגגיה דח', ולא הקשו בדעדיפא מיניה מכח קושיא זו כיון דמוכח משם דח' צריך זיון דזהו ליתא לפירש"י וכנ"ל אע"כ דליכא הוכחה מסוגיא זו לענין זיון, א"כ מה"ת לן להמציא פלוגתא חדשה בין רש"י ותוס' לענין זיון, לזה נלענ"ד ברור לדינא דא"צ זיון: ובעיקר ראית מעכ"ת ני' מההיא דנטלה לגגו דח' להוכיח מזה דח' צריכה זיון, לענ"ד י"ל דבאמת מזה מוכח שיטת הרמב"ם וסייעתו דזיון אינו מעכב, ומה שתמה מעכ"ת ני' על שיטה זו מהא דאמרינן בסוניא דשבת פ' הבונה האי דבעי זיוני, ואם איתא דבדיעבד כשר אמאי אינו חייב משום שבת, לענ' אדרבא משם קצת סיוע, מדלא קאמר הא באותיות הצריכים זיון וכו', דהוי משמע דהך ברייתא מיירי באותיות דשעטנ"ז ג"ץ ואידך ברייתא מיירי משארי אותיות, וקאמר האי דבעי זיוני, משמע יותר דבא לומר דתרווייהו באותיות שעטנ"ז ג"ץ, אלא דהא היכא דבעי לזיוני דרוצה לכתוב בדיוק ובהכשר לזיין אותיות הצריכין זיון מש"ה בעוד שלא עשה הזיון לא נגמרה מלאכתו, והא דלא בעי זיון, היינו דאינו רוצה לזיינם, ומ"ש בתוס' שם דגם אם רוצה לכתוב ב' זיינין אינו חייב בעוד שלא זיינם, י"ל היינו ג"כ בכה"ג דרוצה לזיינם וכיון שכן ניחא ההיא דנטלו לגגו דח' דמיירי באינו רוצה לזיינם: ומ"מ נראה לענ"ד ליישב גם לשיטת הטור דהזיון מעכב דהר"ן שם בשבת הקשה אההיא דנטלו לגגו דח', וכן בנטלו לגגו דד', הא הוי חק תוכות, ותירץ דמ"מ גבי שבת ליכא קפידא דכל דהוי מלאכת מחשבת חייב עיי"ש, א"כ י"ל כיון דחזינן דאפי' בחק תוכות דממעטינן מוכתב ולא וחקק דהוי פסול בגוף הכתיבה דהאות, מ"מ חייב בשבת, מכ"ש לענין זיון דנראה דאפילו להסוברים דהזיון מעכב לא משום דבלא זיון אין האות שלם והזיון מגופו של אות, אלא דכך הדין והכשרו של ס"ת דאותיות אלו צריכים זיון לאיזה טעם ודרש, ואם אינם מזוינים דמעכב היינו לענין הכשירו דהס"ת, אבל מ"מ האותיות שלימות בלא זיון וכשרים בגט אשה, א"כ מכ"ש דחייב לענין שבת, ולפ"ז גם להטור צריכים לפרש בההיא דאמרינן הא דבעי זיוני, היינו דהוא רוצה לכתוב בזיון וכנ"ל, א"כ ניחא גם להטור הא דנטלו לגגו דח' די"ל דמיירי באינו רוצה לזיינם: עוד נראה לי ליישב דלכאורה יש לתמוה על הר"ן הנ"ל דמ"מ יקשה בשינויא דרבא דנטלו לגגו דד' ועשהו ר' דהחיוב משום דהשלימה לספר דתיקן להספר משום אל תשכן באהליך עולה כדפירש"י, והרי עדיין הספר פסול משום חק תוכות, ועודהו בכלל אל תשכן, ואפילו ללמוד מתוכו אסור שמא יקרא בו בצבור כמ"ש האחרונים, וא"כ לא תיקן כלום, ולזה צ"ל דמיירי בשאר ספרים דניתנו ללמוד מתוכם ולית בהם שייכות חובת קריאה בצבור, אלא דקושיית הר"ן היה כיון דממעטינן מוכתב ולא וחקק א"כ אין שם כתיבה עלה ולא מקרי כותב בשבת, וע"ז תירץ שפיר דמ"מ הוי מלאכת מחשבת, ומיירי באמת בשאר ספרים דהוי תיקון מעליא ובזה מדוקדק לישנא דרבא דנטלו לגגו דד', דלכאורה תמוה, הא עיקר התירוץ דמיירי בהשלימה לספר, א"כ למאי צריך רבא לפרש באיזה אופן הגיה דזה אינו צורך ועיקר להתירוץ, יהיה ההגה"ה באיזה אופן שיהיה ג"כ עולה התירוץ שפיר דהשלימה לספר, ולפי הנ"ל ניחא, דאי יהיה הפירוש בענין שנפל טפת דיו על האות ונשתנה צורת האות לגמרי ונטל להדיו ונעשה אות, בזה יקשה ממנ"פ, אי בס"ת עדיין לא תיקן דהא הס"ת פסולה משום ח"ת ואי בשארי ספרים ל"ש בזה אל תשכן כו' דאין עליו שם עולה כיון דאינו יכול ללמוד עי"ז בשבוש, דהא צורת האות נשתנה לגמרי ומותר לקיימו בביתו וללמוד בו, לזה נקט דמיירי בנטלו לגגו דד', והיינו דהיה