רבי עקיבא איגר כד

הפרצה לתקן המבוי שיהיה ראוי לתיקון לחי נידון הפס כמבוי עצמו ובעי לחי אחר, ואין הפס משתמש ב' דברים כ"א למעט הפרצה ולדונו ללחי ונראה ראיה לזה מהירושלמי דאיתא התם, היה רחב ט"ז אמה אר"ח בשם רב עושה פס ג"א וכל שהוא ומרחיקו מן הכותל ב"א, וכ"ש נידון משום לחי והשאר וכו', משמע להדיא דהפס עצמו רחב ג"א וכ"ש, ומרחיקין מן הכותל ב' אמות, ואנו מחשיבין הפס כ"ש ללחי, וכן משמע להדיא במפרש ק"ע שם, ואם נידון מטעמא דתוס' דהרחיקו ממבוי גם בפס רחב ג"א ומשהו לא יהא מהני דסוף סוף רחוק מהמבוי ג"ט, אע"כ הטעם דא"א לחשוב הפס לתיקון ב' דברים, ובעינן שיהיה הפס כ"כ שיהיה בו שיעור ג"א למעט הפרצה ועוד משהו לדונו ללחי, ואף דלא מנכר המשהו בפ"ע, לא דמי לההיא דפ"ק דעירובין (דף ה' ע"ב) דבעי' דמטפי ביה או דמבצר ביה דהכא כיון דהפס בעצמו ראוי ללחי אלא דאינו עולה לב' דברים, מש"ה כשיש בו שיעור לזה ולזה מהני אף דעדיין יקשה גם בפס ג' נימא ב' אמות וד"ט יהיה לפס והשאר ללחי, מ"מ י"ל כיון דמדרך לעשות אמות שלימות כדצ"ל במה דאמרינן בסוגיא מרחיק ב' אמות ועושה פס ג"א, ואמאי לא נקיט מרחיק ב' אמות וב' טפחים ועושה פס ב' אמות וד"ט, ע"כ דאורחא דמלתא הכי, א"כ לא מינכר למחשב מקצת ללחי והכל נידון משום פס אא"כ עושה ג"א ומשהו בזה שפיר נידון המשהו ללחי] וא"כ דברי הר"י אינם סותרים, וקיימו כפשטן דהטעם רק משום דאתי אוירא מהאי גיסא, ובלחי רחב כשר בהרחיקו, וא"כ יש לדון להקל בדרבנן מכח ספיקא דרבוואתא, ובשגם שהב"י והלבוש נקטו רק הטעם דאתי אוירא מה"ג, וכל זה בלחי אבל בצה"פ עדיף יותר דלא מצינו מפורש בתוס' דיסברו לפסול דודאי אין ללמדו מלחי, אף דקיי"ל לחי משום מחיצה בכמה דברים דבעינן ג"כ היכרא, וכמ"ש תוס' (דף ה' ע"ב) אבל בצוה"פ דהוי מחיצה מעליא, מה"ת לנו להמציא לפוסלו: ומה שדן התב"ש בראיה מתוס' (דף ד') מדלא אוקי ההיא דצה"פ למעלה מכ' בהרחיקו ג"ט ממבוי, ובתוס' שבת כתב לדחות די"ל דקושית ר"ת מהברייתא דקתני דומיא דרישא דלא מיירי בהרחיקו, ומה"ט לא היה מסתבר לר"ת לאוקמי במפולש או ביותר מעשרה. לא הועיל בזה כלום דפשיטא דאין ראיית התב"ש מכח קושיית התוס' דודאי כי היכי דלא אסקו בתחילה לאוקמי במפולש או ביותר מי' ה"נ לא אסקו לאוקמי בהרחיקו, אלא דראיית התב"ש מדברי התוס' בתירוצם מדלא אוקמי בהרחיקו, ובזה אין מספיק דחיית התב"ש, דהא לפי תירוצם דמיירי במפולש או ביותר מי', ולא חששו לדומיא דקורה הו"ל לאוקמי בהרחיקו: אבל לענ"ד לדחות, די"ל דאם לא היה להם פתרון אחר בברייתא רק דמיירי בהרחיקו, א"כ היה מוכח מהברייתא דינא דהרחיקו פסול, וה"ל לרבא או לסתמא דהש"ס להביא סייעתא מברייתא זו, אף דבמה דא"ר ואפי' לרשב"ג וכו' זהו לא מוכח מברייתא, מ"מ משמע דעיקר חידושו דרבא שורש הדין דהרחיקו פסול לזה נקטו בתירוצם גווני אוחרי: ובלא"ה אין לבנות דיק להמציא דין חדש על דקדוק קל כזה, א"כ כיון דחזינן דהד"מ הביא בפשיטות להלכה דברי הא"ז להקל בצה"פ בהרחיקו ולא מצינו בהיפוך מפורש בתוס' י"ל דלמעט בפלוגתא עדיף, ואף דפליגי בטעמא דלחי שהרחיקו מ"מ לענין הדין בצורת הפתח שהרחיקו לא מצינו דפליגי, דמסתבר בפשוטו דצה"פ דהוי מחיצה מעליא מה גרעון בזה בהרחיקו: ומה דלא ניחא להתוס' לומר דגם בלחי בהרחיקו כשר לדינא כיון דקיי"ל לחי משום מחיצה ורבא רק לשיטתו דס"ל לחי משום היכר פוסל בהרחיקו, היינו כיון דסתמא נקבע מימרא דרבא בלי חולק וזכר דבר דרבא לטעמיה משמע דהלכה פסוקה היא, גם מדחזינן בירושלמי דרב ס"ל דבעינן פס ג' ומשהו, והיינו לשיטת תוס' מטעם הרחיקו מהכותל הוא, ומה דנקט הירושלמי ג"א ומשהו היינו בהכרח דיהיה משהו בצד הכותל וא"כ מצינו דרב ס"ל הרחיקו פסול אף דס"ל להדיא בסוגיין (דף ע"ו ע"א) בעובדא דכוזא דמיא דלחי משום מחיצה מש"ה פסקינן לדינא דפסול, והיינו משום דמ"מ בעי היכרא ג"כ אבל בצה"פ דהוי מחיצה גמורה י"ל דמודו תוס' דכשר, ובפרט דבלחי גופא יש לדון הרבה להקל מטעם ספק דרבוואתא כנ"ל, א"כ בצה''פ יש לסמוך להקל בשעת הדחק כנלע"ד: ידידו עקיבא בן מורי ורבי רבי משה גינז מא"ש: סימן יט לידידי הרב רבי ראובן נ"י ע"ד שאלתו בנידון שבא לפניו בפסח העבר דנמצא חטה בקועה בתרנגולת מבושלת, ואסר מעכ"ת כל התבשיל, לשרוף התרנגולת ולשבור הכלי חרס בחוה"מ, וחלוקים עליו חבריו כבוד הרב דשלאנק והרב דפילא: הנה באמת החמיר מעלתו ללא צורך במה שצוה לשבור הכלים, דמה דהחמירו בחמץ דאוסר במשהו מסתברא דזהו רק לענין אכילה אהונה, אבל לא לענין איסור בל יראה, לא מבעיא להסוברים דטעמא דחמץ במשהו משום דבמינו מדינא לא בטל דהוי דבר שיל"מ ומשום חומרא דחמץ גזרו אינו מינו אטו מינו, א"כ זהו רק ע"י דהדין דלענין איסור חמץ בב"י בטלה ומותר להשהותו עד אחר הפסח וממילא יהיה חוזר להתירו בלא בטלו, מש"ה לגבי אכילה והנאה הוי דשיל"מ, ומה דפלפל הר"ן אי הוי דשיל"מ, כיון דגם אחר פסח אסור מדרבנן בעיניה או כיון דמדאורייתא יהיה מותר אפילו בעין הוי יל"מ, היינו הכל היכי דעכ"פ יגיע שעת ההיתר דהיינו ע"י שישהה אותו עד אחר פסח משא"כ לענין איסור בל יראה ל"ש לומר דלא בטל ויש בו לאו דב"י דא"כ ממילא מחוייב לבערו ואין לו מתירים, [ומזה הבאתי ראיה בתשובתי לדעת הצ"צ בשו"ת בביצת טריפה דנולדה ביו"ט אף דלענין איסור טריפה בטל מ"מ לגבי איסור יו"ט מקרי יל"מ ולא בטל, דהא גבי חמץ דג"כ צריכים לדין ביטול עכ"פ לענין לאו דב"י ואעפ"כ לענין אכילה והנאה מקרי ישל"מ] אלא אפילו להסוברים דלא בטל משום חומרא דחמץ דיש בו כרת ולא בדילי מיניה, מ"מ י"ל דלא גזרו אלא באכילה דהוי בכרת וגזרו ג"כ בהנאה ולא חלקו בין אכילה והנאה דהכל מחד קרא נפקא, אבל איסור ב"י היא מלתא אחריתא וכיון דלית ביה כרת גם אינו עובר במעשה י"ל דקיל מהנאה ואוקמי אדינא דבטל בס': וראיה לדבר ממ"ש המחבר (סי' תס"ז) בחטה הנמצאת בתרנגולת דמותר למכור התרנגולת לנכרי, דהוי כמוכר חוץ מדמי איסור הנאה שבו, והשתא אם איתא דגם לענין ב"י לא בטל ממילא היה מוטל עליו חיוב השבתה על בליעה זו שבתרנגולת ואיך הותר למוכרו לנכרי, אלא ע"כ לענין ב"י אוקמוהו אדינא דבטל בששים, והשתא כיון דע"כ מדינא היה מותר ג"כ להשהות התרנגולת עד אחר פסח ולאכלה ע"כ מה דצריך למוכרו הוא משום דגזרו שמא יבא לאכלו וכמו דגזרו חמץ בעין ע"י ביטול משום דלמא אתי למיכל מיניה, ה"נ בתערובות חמץ כיון דאסור במשהו ולא בטל, א"כ ממילא בכלים מותר להשהות דגבי איסור ב"י הא יבטל בס' ולגבי דלמא אתי למיכל היינו שמא יבשל בהם ויאכל מיניה הא לא גזרו כן בכלים, דהרי כלים שבשלו בהם בע"פ קודם זמן איסורו חמץ הרבה מותר להשהותם ולא חיישי' דאתא לבשל בהם ולמיכל מנייהו בליל א' דפסח דהוי בן יומו הרי בדכלים לא גזרו כולי האי א"כ גם בבלעו בפסח ליכא למגזר. ואפילו לדעת הרמ"א דנוהגים לשרוף הכל י"ל דס"ל ג"כ דלענין איסור דב"י בטל בס' ומה דאסור למכור לנכרי, לא משום חיוב השבתה אלא כיון דנוטל דמים בעד התרנגולת דבלוע בה חמץ הוי כנהנה מהחמץ, אף דאינו נותן דמים בשביל הבלוע והוי חוץ מדמי איסור הנאה שבו מ"מ הא ביי"נ קיי"ל דלח בלח אסור למכור חוץ מדמי איסור הנאה שבו, ואף דבסתם יינם שרי וכן בשאר איסורי הנאה דאורייתא, מ"מ הא הר"ן למד להקל בשאר