רבי עקיבא איגר רמח

בב"נ ממילא לא בטמאה דא"א חע"א ואף דמ"מ היה חמור דהיה נוהג בב"נ קודם מתן תורה. י"ל דס"ל דאיסור חמור אינו חע"א. ורבנן דהשיבו לר"י דלא נאסר לב"נ. היינו לדבריו דר"י. הא מ"מ למ"ש תוס' שבועות (דף כ"ג) דעל חצי שיעור חל איסור וכן פסק הרמב"ם. א"כ אף אם נוהג בב"נ ולא הוי מוסיף. מ"מ באמ"ה בכזית בשר ועצמות היה מדינא חל טמאה. דמצד טמאה הוי חצי שיעור ואצטריך קרא דמי שבשרו מותר למעט טמאה. והדרא קושיא לדוכתיה דלמלתייהו נישנית. עד כאן קושייתי: הנה בפשוטו. לק"מ ואדרבא קושיית מעכ"ת יעמוד במקומו, ולא יספיק תירוצו דמעכ"ת. והיינו דבפשוטו קושייתי לק"מ, דאף אם לא היה נשנית היינו ממעטים טמאה מקרא דגבי ב"נ דכתיב אך בשר בנפשו, משמע דוקא היכא דבשרו בלא נפשו שריא. ומה"ט נסתר תירוצו דמעכ"ת על קושייתו, דלר"א אף אלו לא נשנית קרא לא תאכל הנפש עם הבשר. היה צריך קרא לרבות עמאים דלא נמעט מקרא דב"נ אך בשר בנפשו מי שבשרו מותר אבל קושייתי הנ"ל כך היה. והיינו דמ"ש מעכ"ת ני' בכוונת תוס' ר"פ ג"ה. דמסברת מי איכא מידי אתינן עלה. אף דכ' כן הגאון בעל ספר עצי אלמוגים. בספרו מעין החכמה בתחלת הספר. והוכיח כן דאם לא כן איך דרשו חכמים גבי אמ"ה מי שבשרו מותר, הא לב"נ נאסר. אע"כ דרק בג"ה אמרינן כן משום מי איכא מידי עיי"ש [ובאמת להרשב"א הנ"ל דרבנן לטעמיה דר"י קאמרי ליכא הוכחה] אבל לא נראה כן. לא מבעי' לדעת מהר"ש יפה. הובא בפרשת דרכים (דרך האתרים דרוש א'] דמה דאמרינן דמפרכסת מותר לבני נח משום מי איכא מידי היינו משעת מתן תורה ואילך דהותרה לישראל מפרכסת, הותר גם כן לב"נ משום מי איכא מידי, אבל מקודם היה אסור מפרכסת, הרי דס"ל דשורש סברת מי איכא מידי. היינו דבשעה שהותר לישראל ל''ש שיהיה אסור לב"נ, אבל מקודם לכן ל"ש מי איכא מידי, א"כ ממילא בג"ה בטמאה ל"ש כלל דמשום דמי איכא מידי כיון דמקודם נהוג אמ"ה בטמאים ע"כ דגם לישראל נוהג משום מי איכא מידי, דהא מעידן דהותר לישראל פקע כל דין ג"ה מב"נ וליכא שעה דלב"נ אסור ולישראל מותר, אלא אף לדעת הרא"ם והסכים עמו המ"ל שם. דמי איכא מידי היינו בשעת מתן תורה יצאו לקדושה חמורה ולא להקל עליהם במה שהיו אסורים מקודם. ומוכח דמעולם לא היו אסורים במפרכסת. מ"מ כמו דחזינן במפרכסת דמכח דהותרה בשעת מתן תורה מוכח דגם מקודם היו מותרים. ה"נ נימא בג"ה נקיים הדרש דמי שבשרו דג"ה אינו נוהג בטמאים. ומוכרח מזה באמת דגם קודם מ"ת לא היה נוהג בטמאים ובההיא ענינא ראיתי מלתא דתמיה במ"ל (פ"י ה"ז מהל' מלכים ד"ה ודע וכו') שכתב הרב המגיה והנראה דס"ל לרש"י כיון דלמשנה אחרונה חציו עבד חייב. ע"כ קרא דאת פני האדון אצטריך למעוטי עבד גמור וכו'. ודברים אלו אין להם שחר. וכי המ"א מחולקת עם המשנה ראשונה בדין. הלא גם למשנה אחרונה ס"ל דקודם שתקנו דכופים את רבו היה הדין דפטור. אלא דלבתר דתקנו דכופין מפני תיקון העולם, ממילא אין לו אדון א' וחייב. וא"כ הקרא שפיר את פני האדון ד' למעט חציו עבד דקודם התקנה היה פטור. וגם אפילו לאחר התקנה נפקא מינה באם הוא סריס דאין כופין את רבו]: ולזה רגיל הייתי לפרש לי דברי תוס' כך. דבג"ה דלא נישנית בסיני ונעקרה האזהרה שנאסרה לב"נ וניתן לישראל בזה אמרינן דאותה אזהרה כיון דכשנאמרה לב"נ היה האזהרה אף על הטמאים. אף לאחר שנעקרה האזהרה מב"נ וניתן לישראל אותה אזהרה עצמה לא נשתנה מפירושו דהך קרא מדמעיקרא אבל באמ"ה דנישנית לישראל. שפיר אמרינן דבהך אזהרה שנאמרה ביחוד לישראל פירושו מי שבשרו מותר ועל יסוד זה בניתי קושייתי דלרבנן נימא למלתייהו נישנית למעט טמאה. דאלו לא היה נישנית לא היה אפשר למעט מקרא דב"נ בשר בנפשו. דהא הך אזהרה דמקודם כשהיתה לב"נ היו גם טמאים בכלל לא נשתנה פירושו כשנעקרה מבני נח וניתנה לישראל. משום הכי נישנית אזהרה ביחוד לישראל למעט טמאים. זהו קושייתי ואך מ"מ אין התמיה חזקה כ"כ. דלמ"ש הרשב"א דרבנן לדבריו דר"י קאמרי. י"ל דאינהו ס"ל אף דהיכא דאותה אזהרה דלב"נ נעקרה מהם וניתן לישראל ממעטים טמאים דהשתא טמאים אין בשרו מותר אלא דלדבריו דר"י קאמרי דלא נאסרה לב"י. ומזה נתבאר דאין קיום לדברי מעכ"ת בישוב קושיית ראש יוסף, דהא שפיר מצי לשנויי דצריך קרא לאפוקי דרשא מי שבשרו מותר. דמה דלא ס"ל לר"י גבי ג"ה הך דרשא היינו דאותה אזהרה עצמה לא נשתנה פירושו. אבל באמ"ה דהוי אזהרה ביחוד לישראל שפיר היינו ממעטים טמאה וממילא נשאר ג"כ קושייתו דרומ"פ דלר"א הא למלתייהו נישנית לרבות טמאה. דהא ל"ל דהקרא אצטריך רק לאפוקי שלא נדרוש מי שבשרו מותר. דא"כ גם לר"י הו"מ לשנויי כן: ובעיקר קושייתו נ"ל. דהרי בסנהדרין (דף נ"ז) דקתני ר"ח אומר אף על הדם מן החי. ר"א אומר אף על הכלאים, משמע דר"א מוסיף וס"ל ג"כ דב"נ מצווה על דם מן החי, וע"כ הא דנשנית בסיני. היינו דגם בקרא דרק חזק לבלתי אכול הדם דרשינן ג"כ לדם מן החי וכדאיתא שם (דף נ"ט ע"א) הרי חזינן דלר"א אף דדרשינן לקרא דרק חזק לדם מהחי. מ"מ דרשינן נמי מזה ההיקש דכל שאתה מצווה על דמו, א"כ אף אילו לא נישנית אמ"ה היינו דורשים דרשא דכל שאתה מצווה על דמו מקרא דבני נח דבשר בנפשו דמו ובזה מיושב קושיית תוס' סנהדרין שם (דף נ"ט ע"א ד"ה ורבנן לדם הקזה וכו') והיינו לרבנן דס"ל דבשר בנפשו דמו למעט דם שרצים ולא אתיא לאיסור דם. אם איתא דס"ל דרשא דקרא דרק חזק להיקשא דכל שאתה מצווה על דמו, ישאר הקושיא דמנ"ל דאמ"ה אסור לב"נ הא למלתייהו נשנית להך היקישא. ממני שארו ידידו ואוה"נ: עקיבא סימן קעח לחתני ידידי הרב רבי וואלף שיף ני' בק"ק וואלשטיין על קושיית חתני ני' על הש"כ חוה"מ (סי' צ"ב סק"ח) במ"ש מי שנתחייב שבועה דאורייתא. משמע בין מ"מ, בין שבועת ע"א. וכן הוא בתשו' הרא"ש ריש כלל י"א להדיא דמי שכפר בכל וע"א מכחישו והוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל וכו' עכ"ל, הא זהו סוגיא ערוכה בשבועות (דף ל"ב ע"א) הכ"מ שכנגדו חשוד על השבועה וכו' לימא ליה מי יימר דמשתבעת הרי מפורש בשבועת ע"א והוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל. עכ"ד יפה תמה. והנלענ"ד דהנה בתשו' מיי' לס' משפטים (סי' ס"א) הקשה באמת על הסוגיא הנ"ל דאמאי צריך שכנגדו לישבע הא זה העד יהיה לו עד המסייע דפוטר משבועה. ותירץ דבחשוד אם יהיה הדין דיטול בלא שבועה. א"כ הוי ע"א קם לממון עיי"ש ולפי הך טעם אפשר לחלק דוקא בתבעו בע"א שזה החפץ שלו. דבכל מה שיטעון ויכפור מחוייב שבועה נגד העד. בזה שייך הסברא דאם נשווי' לעד המסייע מיד בעדותו נתחייב זה ממון. דהא אין לו צד לפטור עצמו נגד עדותו אבל בתובע להחשוד בע"א מנה הלויתיך והוא טוען להד"מ בזה י"ל הדין דנוטל בלא שבועה מדין ע"א המסייע דבזה ל"ש לומר דא"כ קם לממון. דהא בשעה שהעיד עדיין לא נתחייב ממון דיכול לטעון פרעתי, וכמו דמבואר בתשו' מיי' שם לענין נסכא דר"א דאין שכנגדו צריך לישבע דהוא עד המסייע ובאמת לא זכיתי להבין דאיך נקרא מסייע דהא אין מסייע לו לטענתו דלא דידיה חטף והוא אינו מעיד אלא על החטיפה ולא יותר] דלא שייך בזה דא"כ ע"א קם לממון כיון דהיה יכול לטעון לא חטפתי ולישבע: והא דפריך מי יימר דמשתבעת, ולפי דברינו אלו, הא יש לאוקמי בכה"ג שתובעו בע"א וטוען להד"מ היינו בממנ"פ באם הוא באיזה ענין דיכול לפטור בשום טענה שאינו נגד העד הוי רק גורם לממון. דמי יימר דיטעון להד"מ דלמא יטעון פרעתי, ואם הוא בענין דליכא צד לפטור כגון ע"א מעיד שלוה ולא פרע או שחפץ זה שלי. בזה אין בו דין מסייע דא"כ מיד קם לממון. ובאמת על דברי תשו' מיי' קשה לי. דהא כתב שם דהא דאמרינן