רבי עקיבא איגר רמג

וממכר אסור בשבת ונימא דא"ע לא מהני והמכר בטל. בזה י"ל כיון דמדאורייתא מו"מ מותר, א"כ מדאורייתא מכירתו מכירה. ממילא חייב ד' וה' כמ"ש הש"כ לדמותו לשחיטה שא"ר [אף דיש לי הרהורי דברים על דמיונו דהש"כ בזה. והארכתי במק"א) א"כ יש לומר במכר בשבת לא הוי מכר רק דחייב ד' וה'. כיון דמדאוריית' מכר: ולכאורה יש להביא ראיה דמכר בשבת הוי מכר מסוגיא דעירובין (דף ע"א ע"א) לא החזיק מבע"י אלא משחשיכה אוסר. ואי נימא דלא מהני זכייתו אמאי אסור. ומצאתי אח"ז ראי' זו בס' עצי אלמוגים (סי' שע"א). אבל אינו ראיה. דהא עדיין יקשה אמאי אוסר נימא הואיל דהותרה בתחילת שבת הותרה. ובהגהת אשר"י כתב לתרץ דמתלי תלי וקאי אם יזכה. ונ"ל ביאור הדברים כיון דעומד לזכות בו. בזה לא אמרינן הואיל והותרה. כמ"ש בתה"ד (סי' ע"ג) בשם המרדכי ותוס' והרא"ש דבעומד לסתור לא אמרינן דהותרה לכל השבת וכן פסקינן בש"ע סי' שס"ה ס"ז בהג"ה. ועי' מג"א סי' שפ"ג] ובזה יקשה אמאי מקרי עומד לסתור דיחזיק אחר. הא בודאי אינו מצוי שיחזיק ישראל באיסור שבת. ולזה נראה לי להוכיח מכאן דליכא איסור לזכות מהפקר בשבת ואינו בכלל מקח וממכר כיון דליכא דעת מקנה וא"כ אזדא לראי' זו וגם מההיא דפ"ק דמציעא (דף ט') בהגביה ארנקי בשבת דקנה והא עבד איסורא דטלטול מוקצה ואפ"ה מהני. אין ראיה. דהתם אין העבירה תלוי בזכייתו דאף אם לא מהני הזכיה מ"מ הוי מלאכת העבירה דטלטול מוקצה וכמ"ש לעיל לענין עקוץ תאנה ולכאורה יש להביא ראיה דגם לזכות בשבת מהפקר אסור. מסוגיא דגיטין (דף ע"ז) ותיזל ותיחד ותפתח ואמאי התירו שבות דמו"מ הא אפשר בהיתר דהבעל יפקיר ביתו. ובזה ליכא איסורא כדנראה מהמג"א דמותר להפקיר בשבת (ממ"ש ססי' י"ג) והכי משמע בשבת (דף קל"א) מדקאמר הואיל ובידו להפקירו. ולא נקט דבידו ליתנו לנכרי או לקטן. והיינו דהיה איסור דמו"מ בשבת, אף דהתם מיירי בדין דאורייתא דמכשירי ציצית אין דוחין שבת מחמת דבידו להפקירן, מ"מ נקט יותר מה דבידו לגמרי דאף איסור דרבנן ליכא, לזה מוכח כדעת המג"א דהפקר אפילו איסור דרבנן ליכא ואחר כך תזכה היא בבית דג"כ ליכא איסורא כיון דזוכית מהפקר. ויהיה מוכח דאסור לזכות מהפקר]. אמנם לק"מ. דכבר כתבתי בגליון המג"א דדעת הרמב"ן דאסור להפקיר בשבת, ממ"ש בחידושיו להקשות. אם ביטול חמץ מחמת הפקר איך רשאי לבטל חמץ בשבת הרי ס"ל דאסור להפקיר בשבת, גם בשער המלך (פ"ח ה"ב מהל' לולב) הביא בשם הריטב"א ופר"ח דאסור להפקיר בשבת. גם בלא"ה הא תוס' שם בגיטין ד"ה ותיזל, כתבו והא דלא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע, היינו כיון דהגט בא מרשותו לרשותה הוי כאלו נותנו, וזה אם הקנאה הוא ממנו, דבמה שמקנה לה החצר שבו הגט, בהקנאה זו מוציא הגט מרשותו לרשותה והוי כנותן לה, אבל אם הוא יפקיר הבית והיא תזכה בבית מהפקר שאין זכייה זו מכחו הוי כטלי גיטך: אך עכ"ז הדין פשוט בש"ע (חוה"מ ססי' קצ"ה וססי' רל"ה) דמכר בשבת ממכרו ממכר, אלא דמ"מ י"ל דבעבירה דרבנן אמרינן אי עביד מהני ואינו דומה לההיא דר"פ האשה שנפלו, דאמרינן כיון דאמור רבנן לא לזבין לא הוי זביניה זבינא, דהתם דאמרי לא לזבין דלא להפקיע כח הבעל להפסידו, בזה אמרו אלמוה כח הבעל אף אם מכרה לא הוי זבינא להפקיע כח הבעל, אבל בעלמא מצד עבירה י"ל דאי עביד מהני בדרבנן] אבל בנ"ד, במל שלא בזמנו בשבת דהוי עבירה דאורייתא יש לומר דאי עביד לא מהני, וצריך להטיף דם ברית: ומההי' דשחט בשבת דשחיטתו כשירה ול"א דלא מהני והוי כנחירה בעלמא, שאני התם דאין העבירה תלוי בשחיטה, דאף בנוחרו הוי מלאכת שבת דנטילת נשמה והוי מתקן להוציא מידי אבמ"ה, ובזה ל"ש אי עביד לא מהני, דהרי מתה לפנינו ובודאי לית ביה עוד איסור אמ"ה, אבל במל בשבת העבירה תלוי במצוה דמילה למאי דקיי"ל מקלקל בחבורה פטור אלא דמילה הוי מתקן גברא, כדאיתא שבת (דף ק"ו ע"א) א"כ י"ל בזה, במל שלא בזמנו בשבת דלא מהני וצריך להטיף דם ברית, ולא נתקן גברא והוי מקלקל ולא נעשה מלאכת שבת וכדומה בקצת מסברות כאלו כבר קדמוני בספרן של צדיקים אחרונים ולי אין פנאי לחפש אחר הדברים ומי יתן ויספיק העת להעמיק עד די בש"ס ותוס' וראשונים: וחשבתי לפשוט מסוגיא דפסחים (דף ס"ב ע"א) דאמרינן הואיל דאי בעי מתקן נפשי' ויקשה בע"פ שחל בשבת איך שייך הואיל, הא גם אם יעבור האיסור וימול, מ"מ יהי' הדין דלא מהני וצריך להטיף דם ברית ואסור לאכול בפסח, כדאיתא יבמות (דף ע"א ע"א) וכי נימא דפלוגתא דרבה ור"ח לא מיירי גם בכה"ג אע"כ דעבד מהני, ואף דיש לדחות קצת דלמא ר"ח ס"ל מקלקל בחבורה חייב, וא"כ אין העבירה דחבורה תליא במילה דוקא, או דר"ח סבר כאביי דבכ"מ אמרינן א"ע מהני, מ"מ נלענ"ד לעיקר לדינא דבמל שלא בזמנו בשבת דמהני וא"צ להטיף דם ברית דדמי שפיר לשוחט בשבת דגם המילה אף אם נדון דלא מהני וצריך להטיף דם ברית מ"מ לא הוי מקלקל כיון דעשה קצת מן המצוה, דעי"ז אינו מחוסר תיקון כ"כ למה שהי' מקודם, דעתה חסר רק הטפת דם ברית מקרי מתקן. וראיה לזה מסוגיא דשבת (דף קל"ג) ואם לא הולקט ענוש כרת וכו' ועבד ולא אסתפק ואשתכח חבורה הוא דעבד, ואמאי חייב כרת הא הוי מקלקל, כיון דלא נגמר מילתו, אע"כ כיון דמ"מ עשה ההתחלה מהמילה שראוי לגומרו מקרי מתקן, ולומר דהך תנא סבירא לי' מקלקל בחבורה חייב, הא הרמב"ם פסקה להא (פ"ב ה"ט משגגות) אף דפסק מקלקל בחבורה פטור: ואין לחלק דהתם מיירי דגמר כל המילה, אלא דלא היה הגמר בשבת, דבזה כיון דבאותו מעשה נתקן גברא הוי תיקון מתחילתו וע"ס, אבל במפסיק וגומר למחרתו י"ל דמקרי מקלקל דז"א, דהא מ"מ לא נתקן גברא, כיון דהגמר דהיה בלילה ג"כ לא מהני למה דקיי"ל דגם מילה שלא בזמנה אינו נוהג אלא ביום ואם מל בלילה צריך להטיף דם ברית: גם נ"ל דמוכח דהתם מיירי דוקא בלא גמר המילה דכשראה שיצא שבת פסק למולו, והיינו דמה דאמרינן דאתא בה"ש, נ"ל ע"כ דלאו דוקא בה"ש דאיך חייב כרת הא הוי ספק לילה, אלא דמיירי באתא סמוך לבה"ש, ואי דקשה בהיפוך, הא בזמן בה"ש שהוא ג' רביעי שעה, בודאי יש שהות לגמור מילתו, וא"כ יקשה בהיפוך אמאי חייב כרת, דלמא בין השמשות יום ושפיר עבד דהתחיל למול סמוך לבה"ש דיכול לגמרו, זהו לק"מ דמ"מ אף דקמי שמיא גליא דבה"ש יום, מ"מ אנן לא ידעינן ומוכרח להפסיק בה"ש דשמא הוא לילה וא"י למול בלילה, ואם כן ממילא עשה שלא כדין שהתחיל בשבת סמוך לביה"ש, דהא א"י לגמור בבה"ש דשמא הוא לילה, וכ"ז אם באמת הפסיק ולא גמר אבל אם באמת גמר המילה, יקשה איך חייב כרת דלמא הוא יום ומל הכל בשבת , אע"כ דמיירי בלא גמר ושפיר מוכח דגם כה"ג לא מקרי מקלקל א"כ מל בשבת שלא בזמנו, שפיר דמי לשוחט בשבת וכנ"ל, ובדברי הרמב"ם דהל' שגגות הנ' תמוה לי במ"ש הכ"מ ומשמע לרבינו כיון דענוש כרת חייב חטאת, ולא זכיתי להבין, הא אדרבא כיון דחייב כרת ודנין זה למזיד איך חייב קרבן ואיך משכחת כרת וקרבן יחד, גם מ"ש הכ"מ אח"כ דמה דנקיט הטעם כיון דאתרו ביה היינו דמזיד לא הוי, כיון דחשב שיהיה בידו לגמור בשבת, ואונס לא הוי כיון דאתרו ביה ומש"ה הוי שוגג וחייב חטאת עכ"ל, מבואר דבאמת ס"ל להרמב"ם דאין חייב כרת דלא הוי מזיד, ומה דנקט בברייתא ענוש כרת, היינו ע"כ לאו דוקא, אלא דהוי שגגת כרת לחייב חטאת, וא"כ דברי הכ"מ רישא לאו היינו סיפא, דברישא משמע דלמד דין חטאת מדין כרת ובסיפא אמר דרק חטאת חייב וזהו עצמה דינא דברייתא, ולא בדרך לימוד מכרת לחטאת וצ"ע]: והנה יש לדון עוד דצריך להטיף דם ברית מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה דליכא מצוה, ומסוגיין דפסחים הנ"ל דאמרינן הואיל אי בעי מתקן נפשיה אין סתירה, די"ל דר"ח לא ס"ל מה"ב וסבר כשמואל רפ"ג דסוכה דגזול כשר ביו"ט ב' [אלא מדברי תוס' שם במ"ש במצוה דרבנן לא חייש שמואל למה"ב, משמע בעבירה