רבי עקיבא איגר רמב

(דף ג' ע"א) מבואר דסבירא ליה בדעת הרמב"ם דבשעת העיבור מתקדשת, ולעניית דעתי מדברי הרמב"ם (פ"ג הי"א) מוכח דאינו כן וכנ"ל ובדברי הנ"י הנ"ל קשה לי. במ"ש בד"ה משום צער לידה כתבו תוס' דצער לידה ל"ד אלא צער עיבור וכו' וזה לדעת הרמב"ם וכו'. ולא זכיתי להבין. דאיך תלי זה בהרמב"ם הלא קושיית תוס' בפשוטו כיון דהחזקה דלא מעברה בלא סימנים. א"כ בבדקו אותה אחר העיבור. דלא שייך נשרו קודם צער לידה חזינן דזו נתעברה כשהיא קטנה ויצאה מחזקה. ממילא כשקדשה אחר הלידה עדיין יכולה חמותה למאן. דעדיין היא קטנה ופשוט. וצ"ע: סימן קע"ב ובההיא ענינא נתקשיתי כעת למה דמבואר בתמורה דאם עובר ירך אמו היא וולדה נרבעו. א"כ באשתו מעוברת איך רשאי לבא עליה. נימא דהיא וולדה נבעלו והוי בא על בתו. ואף דבפחותה מבת ג' לאו ביאה היא מ"מ לכאורה הוא איסור דרבנן כמו בקטן פחות מבן ט' דאסור מדרבנן: ונלענ"ד דבפחותה מבת ג' דבלא"ה אף במותרת לו אסור לבא עליה כיון דלאו שם ביאה עליה הוי כמשחית זרעו על עצים ואבנים. עי' בנ"י פ"ק דיבמות. ושאני בת ג' אף דא"א להתעבר ותלד. מ"מ שם ביאה עלי' אבל בפחותה מבת ג' לאו שם ביאה עליה א"כ לא הוצרכו חז"ל לאסור מדין ערוה. ומש"ה במעוברת דליכא מדין חשש השחתת זרעו לא הוי אפילו איסור דרבנן משום ערוה. אביך אוהבך כנפשו: עקיבא בשולי המכתב איני מבין כלל בפ"ב דכתובות (דף כ"ב סוף ע"א) ואע"ג דאר"ה כו'. דאיך ס"ד דאינה יכולה מכחשתו דגירושין. שוה לאינה יכולה מכחשתו דמיתה [ואפילו למסקנא הכי הוא דהיכא דליכא עדים דקמסייעי לה שוה גירושין למיתה] וכי אפשר לומר כן הא האשה שאמרה מת בעלי נאמנת. והאומרת גרושה אני אינה נאמנת כדאיתא במתני' הרי דהפרש יש דבגירושין אינה מתיראת כ"כ מהכחשה מאשר מתיראת במיתה. וצל"ע. סימן סימן קעג השיב לי בני חביבי הרב נ"י על זה בזה''י מ"ש אבא מארי ני'. דהעובר אינו מתקדש כ"א לאחר שתלד מיהו מדברי הה"מ מבואר דבעודו עובר מתקדש תיתי לי שכאשר רשמתי אצלי הקושיא כתבתי בתוספת דברים אלו. בשלמא להר"ן קדושין בכוונת הרמב"ם דהעובר לא מתקדש עד לכשתלד ניחא, אבל לדעת הה"מ בהרמב"ם דבעודו עובר מתקדש קשיא. והארכתי עוד בדבר. אך בהציעי דברי לפני כסא קדשו דאבא מארי קצרתי. כי יודע אני לפני מי אני מדבר ע"כ יהיו דברי מעטים. כי הכל גלוי וידוע לפניו: ועל תמיהת אאמ"ו ני' בכתובות (דף כ"ב ע"א), דעת תלמידו נוטה להקל התמיה כך, דהנה בפשוטו הדין באשת איש שאמרה לבעלה. נתקדשתי לאחר עד שקדשת אותי, אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה. ודינה כמו האומרת לבעלה טמאה אני לך, וכדאמרי' פרק קמא דקדושין (דף י"ב) לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא: ומסתברא לי דה"ה אם הי' הדין מונח ומוסד דא"א שאמרה גרושה אני תהא נאמנת כמו שאמרה מת בעני, אם בא יבא בעלה אח"כ ויאמר לא גרשתיך, והיא בל תכחיש אותו ותודה לדבריו מ"מ לא יהי' בידינו לאסור אותה על השני, דמאיזה צד נאסור, אי מצד הודאתה עכשיו לבעלה הראשון, הרי היא בזה כאומרת בשעה שקידש אותי השני הי' בי תפיסת קדושין מאחר וזה אינה נאמנת כדכתיבנא, ואי מצד כיון דכל יסוד ההיתר שהתרנוה להנשא לזה השני הי' משום חזקה דא"א מעיזה פניה בפני בעלה, ועתה הא באמת הודית לו ולא יכלה להעיז, ונפל ההיתר ונשארה באיסור' קמא, ז"א, דהיסוד לא נפל כלל ועודנו מוסד, דאנו אומרים אלו הי' שקר שגירשה, לא היתה אז מרהבת בנפשה לומר גרושה אני מיראתה שיבא בעלה, ואיך תעיז פנים נגדו, אע"כ אמת הי' בפיה, אלא עתה הפך לבה לשנוא לבעלה השני, ועיניה נתנה באחר, וכיון שזכינו לדין זה דאלו יבא בעלה הראשון ותודה לו שלא נתגרשה תהי' נשארה תחת בעלה השני נקיש מן המאוחר אל הקדום, ונאמר דא"א להתיר אשה האומרת גרושה אני, כמו במת בעלי, משום דבגרושה ליתא לחזקה דדייקא ומנסבה, דחיישינן שמשקרת, ומה דאינה מתיראת שיבא בעלה, הוא משום דמוסכמה שכשיבא ולא תוכל להעיז בפניו תודה לו, ומאי תפסיד הא מ"מ תשאר תחת השני, ולא שייך בה מתוך חומר וכו' כמו במת בעלי, דכאן בגרושה אני לא תצא מזה ומזה ואולם הכא בסוגיין שפיר מקשה אע"ג דאר"ה. דהא בשנים אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה מדינא היתה אסורה להנשא משום דקאי באשם תלוי. אלא דמה דאומרת ברי לי זהו שמציל אותה מאשם וכל הביאות שאח"כ בסתם הם על דעת הברי, ובודאי אם אחר ימים תחזור מאמירת הברי ותתחיל להסתפק מאותו שעה תהי' שוב כל ביאותיה אסורין, כיון דנפסק הדבר המציל חוזרת מעתה להאיסור אשם תלוי, וא"כ כשיבא בעלה והיא בל תכחישנו נהי דלא נאמין לה שלא נתגרשה, מ"מ הברי שנתגרשה יהא חסר מעתה וממילא נאסור אותה על השני דלא תהא קאי באיסור אשם תלוי. ומעתה אלו הסכימה שבבוא בעלה הראשון תודה לו הרי היא יודעת שיהי' לה החומר שתצא מזה וגם מזה, ועל כרחך לומר דהי' מוסכם אצלה שתכחישנו אם יבא, וזהו א"א לה להסכים עליו כיון דא"א מעיזה, לולי שהאמת אתה שנתגרשה: ומעתה לא תשאר הקושיא כ"א על הרא"ש בתשובה כפי מה שהבין בו מרן הב"י (באה"ע סימן מ"ו) דא"א שאמרה נתקדשתי לאחר קודם שקבלתי קדושיך דאוסרין אותה על בעלה והאי דפ"ק דקדושין הנ"ל מיירי לדידיה באומרת רק בשם אמה], וא"כ הרוחנו הרבה להחליף ולהמיר התימה גדולה שתמה האדון אבא מארי ני' על הש"ס, בראיה לסתור הבנת הב"י בת' הרא"ש ולסייע בסיוע שיש בה ממש למרן הרמ"א (שם סוף סימן מ"ו) דהרא"ש מיירי רק ביצא קצת קול מקודם שנתקדשה, אבל לולי זה יודה הרא"ש דאינה נאמנת, וזה מה שמצא בנו ועבדו לדבר בזה, עכ"ל, וקורא אני עליו שפתים ישק וכו': סימן קע"ד לידידי הרב רבי יוסף בעיר בריג מה דנסתפק במל בשבת שלא בזמנו. אם אמרינן ביה דעבד לא מהני [אב"ה עיין לעיל בפסקים סימן קכ"ט] והוי כאלו נחתך העור מעצמו או ע"י נכרי דצריך להטיף דם ברית. וכתב רו"מ מההיא דבב"ק פ' מרובה במכר בשבת ע"י עקוץ תאינה או ע"י שזרקו המוכר מרה"ר לחצירו של לוקח דפטור מד' וה' משום דקים ליה בדרבה מיני' הרי אף דעבר במכירה זו על איסור דאורייתא אפ"ה מכירתו מכירה. ויהא מוכח כיון דרק יומא קגרים ויכול לעשות בזמן היתר אין זה בכלל אי עביד לא מהני (וראיה זו איתא בש"ג פ' משילין). וחזר רו"מ והביא דברי הש"כ חוה"מ (סי' ר"ח) די"ל מדאורייתא אי עבד מהני. אבל מדרבנן לא מהני. ולענין חיוב ד' וה' תליא בדאורייתא כמו לענין שחיטה שא"ר. דאם מדאורייתא הו"ל שחיטה ראויה חייב בד' וה'. לענ"ד זהו שכתב הש"כ הוא דוחק, דממנ"פ אם הוא בכלל מימרא דרבא דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ממילא הוא דאורייתא. ואם אינו בכלל. מה"ת להמציא דמדרבנן לא מהני אבל לענ"ד במחכ"ת. איני רואה סרך קושיא דהתם אין העבירה במכירה עצמו. והעבירה דעקיצת תאנה והזריקה מרה"ר לרה"י אינו תלוי במכירה. דאף אם לא יהנה מכירתו מ"מ הוי מלאכת שבת. וא"כ ל"ש לומר לא מהני לבטל המכירה, ומההיא עצמו דמכר בשבת בלי מלאכה דחייב ד' וה' ול"א דהמכירה עצמה הוי עבירה. דמקח