רבי עקיבא איגר כג

והנה חד מחבריא אמר על קושייתי בהר"ן הנ"ל מסוגיא דשבת דמדברי תוס' שם ד"ה ודבור אסור וכו' משמע דאיסור דאורייתא הוא, אלא דמדברי תוס' שבת (דף קכ"א) לא משמע הכי, וא"כ דברי תוס' סתרי אהדדי עכ"ד, והשבתי, אף דמרש"י במתני' הכי משמע דפירש הטעם דשכירות פועלים דאסור משום ממצוא חפציך וכן מבואר ג"כ בפרק משילין (דף ל"ז) דפירש"י שם בטעם הא' דמו"מ אסור משום ממצוא חפציך ומשמע דהתם הוי דאורייתא, מדלא הוקשה שם לרש"י דהוי גזירה לגזירה רק לטעם הב' דשמא יכתוב עיי"ש: אולם באמת לא זכיתי להבין דהא מבואר בסוגיא דאמירה לנכרי לשכור פועלים אסור משום אמירה לעכו"ם שבות, ולמ"ל האי טעמא הא בלא"ה אסור משום ממצוא חפציך וכמו דמהאי טעמא אסור לומר לו לשכור לו פועלים למחר, דלית ביה משום אמירה לעכו"ם שבות רק משום ממצוא חפציך: א"ו נראה כטעם הב' דרש"י דאסור משום שמא יכתוב, וכ"כ הרמב"ם (פ' כ"ד מהל' שבת), והא דבאמת אינו אסור משום ממצוא חפציך, היינו דאם לא היה האיסור בעצמותו ליקח ולמכור ולשכור פועלים לא היה שייך בזה משום ממצוא חפציך דהוי כאומר לשמור לו פירותיו למחר, או לטלטל ממקום למקום כיון דאין בזה סרך מלאכה והרי מותר אפילו לומר לכרך פלוני אני הולך למחר, כיון דמשכחת היתר היום ע"י בורגנין, א"כ מכ"ש מהראוי דמותר לומר לשכור פועלים למחר, כיון דאין בזה סרך מלאכה א"כ מדינא היה מותר לקנות ולמכור ולשכור ביומו ה"נ לומר לו לשכור לו למחר מש"ה צריך לטעמא שמא יכתוב, ואחר שאסרו חז"ל לעשות כן ביומו ממילא אסור לשכור ע"י עכו"ם מדין אמירה לעכו"ם, גם לומר לשכור לו למחר, כיון דא"א ביומו לעשות כן ע"י עכו"ם: ולפ"ז ממילא נתברר מדברינו דאמירה לעכו"ם לשכור לו פועלים למחר אינו אסור מדאורייתא דהרי מדאורייתא מותר כן ביומו וממילא מותר לומר לעשות כן למחר, וכאומר לנכרי לשמור לו פירותיו למחר ולא משכחת לאסור מדאורייתא משום ממצוא חפציך אלא באומר לעכו"ם לעשות לו מלאכה גמורה מה דאסור לעשות ביומו מה"ת, ואפשר גם בזה אינו אסור מדאורייתא כיון דמשכחת ביומו ע"י עכו"ם בצריך לו בו ביום, דכל שצריך לו ביומו לא מתסר משום ממצוא חפציך ומדאורייתא כה"ג אמירה לעכו"ם מותר, וממילא מותר לומר לנכרי לעשות כן למחר כיון דמשכחת בי' היתר ליומא וצ"ע בזה: ולפ"ז מ"ש תוספת בסוגיין ודבור מדאורייתא אסור, ע"כ כוונתם כיון דיש בו לתא דאורייתא לא הו"ל להקל בשביל מצוה, אבל באמת אין כוונתם דאסור מדאורייתא דלענין דאורייתא לא ידעתי הפרש בין אומר לו לשמור פירותיו למחר בין לשכור פועלים למחר, וכדמשמע להדיא בסוגיין שאומר לו לשכור פועלים ביומו אסור רק מדרבנן מטעם אמירה לעכו"ם שבות ולדעתי א"א לנטות מדרך הזה בשום אופן, וא"כ מיושבים דברי התוס' (דף קכ"א) ואין כאן סתירה כנלענ"ד: ידידו הק' עקיבא אחרי ימים רבים נדפס תשובת נ"ב מ"ת וראיתי שם שהאריך בזה להחם חמין ביו"ט ב' לטבילת אשה בליל שבת, וראיתי באמצע דבריו שכתב דל"ש בזה היתר דעירובי תבשילין כיון דלא משכחת לה ביומא והנה אנכי כבר כתבתי סברא זו, בגליון מג"א (ס' תקכ"ח ס"ק ב') ומ"מ הא ממה דנדחק הר"ן בטעם אחר מוכח דלא סבירא ליה כסברתינו: סימן י לכבוד ידידי הרב ר' ליב נ"י הגאב"ד דק"ק יורבערג ע"ד שאלת רומ"פ שרוצה לעשות בעירו צורת הפתח בענין שהקנים יהיו רחוקים ג"ט מהכותל כי א"א בענין אחר: הנה ביסוד מימרא דרבא פ"ק דעירובין (דף י"ד) דלחי שהרחיקו ממבוי ג' טפחים דפסול, מבואר בדברי הרר"י במתניתן דלחיין שאמרו, דהטעם דאתי אוירא מהאי גיסא ומה"ג ומבטל ליה ולפ"ז יהיה הדין באם הלחי רחב מג"ט דמותר להרחיקו ג"ט וכמ"ש כן להדיא בש"ג, ואולם יפה כתב המג"א דמדברי התוס' עירובין (דף י' ע"ב) מבואר דלא סבירא להו הכי: ומ"ש מעכ"ת ני' לחלק דדוקא במבוי רחב יותר מי' ס"ל דצריך תיקון לחי וכמ"ש מהרש"א שם הטעם אבל במבוי י' מהני עכ"ל, איני מבין כוונת רו"מ, כיון דמבואר בתוס' דמדינא היה לדונו להפס ללחי והיינו כיון דע"י הפס נתמעט הפרצה להוי מבוי י' דמהני תיקון לחי, מש"ה היה ראוי לדון להפס בתורת לחי אלא דאתינן עלה מדין לחי שהרחיקו ממבוי, א"כ ה"ה בעלמא במבוי י' ומה שרמז מעכ"ת על המהרש"א, לא ידעתי המכוון דהמהרש"א כתב דפרכת הש"ס ומ"ש מדרב אמי ור"א לא דלתסר מדין פרצה דהא הוי רק פרצה י' אלא דלבטל התיקון והוי מבוי בלא לחי, אבל מ"מ לפי האמת דאמרינן לא שביק פתחא רבא וכו' ומהני תיקון הא דלא חשבי' הפת ללחי, היינו משום דהרחיקו ג"ט ממילא ה"נ במבוי בעלמא פסול בהרחיקו אף בלחי רחב, וראיית המגן אברהם ברורה וחזקה: ומ"מ היה נראה דהוי ספק פלוגתא דרבוואתא, דעת הרר"י ודעת התוס', והיה ראוי להקל בדרבנן: ומ"ש התב"ש בחידושיו להכריע כדעת התוס', דסתמא דהש"ס לא משמע דהטעם דאתי אוירא מה"ג וכו' אלא מטעם דהוי מחיצה שהגדיים בוקעים בו, זה אינו, דהך מלתא שהגדיים בוקעין לא הוי טעמא לשורש הדין דהרחיקו פסול, אלא דבא לומר דאפילו לרשב"ג דהוי לבוד עם ד' טפחים וא"כ לא מקרי הרחיקו מ"מ הכא כיון דהגדיים בוקעים בו מבטלין מדין לבוד, וכדאיתא מפורש האי לישנא (בדף ט"ז) והדרן לדינא דהרחיקו פסול, אבל ביסוד הטעם דהרחיקו פסול מזה לא נזכר כלום ושפיר י"ל דהטעם דאתי אוירא מה"ג: ומ"ש התב"ש שם דגם ר"י לא כתב כן אלא לר"י דס"ל דרוחב לחי ג"ט אבל לרבנן בכל ענין פסול בהרחיקו, אינו מובן, דהיכן מצינו רמז דפליגי רבנן על ר"י בזה בלתי רוחב שהרחיקו, הא י"ל בפשוטו דס"ל דל"ג בסמוך אטו ברחוק: והתב"ש נזהר בדבריו דאנן למידין הכי מלישנא דאמרינן דהוי מחיצה שהגדיים בוקעים בו דמשמע דמה"ט פסול ולא מטעם דאתי אוירא מה"ג, הנה מלבד דכבר כתבנו דאין שום הכרע ומשמעות מלישנא דמחיצה שהגדיים בוקעין, גם עדיין יקשה היא גופא לרבא מה"ת להמציא פלוגתא חדשה בין רבנן לר"י, ובאמת אם היינו מחליטים כדברי התב"ש דלשנא דרבא דהוי מחיצה שהגדיים בוקעים משמע דמה"ט אף בלחי רחב פסול, ואף דלר' יוסי כשר בלחי רחב מ"מ רבא לא ס"ל הכי, היה נראה יותר לומר באופן זה למה דחזינן ריש עירובין (דף ג' ע"א) דס"ל לרב דפליגי תנאי בקורה אמלתרא גבוה מן ב' אמות, דלתנא דיליף מהיכל פסול ואידך תנא מכשיר, מבואר שם טעמא דפלוגתייהו מאן דמכשיר ס"ל קורה משום היכירא וכשר באמלתרא, א"כ י"ל דרבא ס"ל לדמות לחי לקורה וס"ל הא דמכשיר ר"י בלחי רחב דס"ל לחי משום מחיצה וליכא טעמא למפסל בהרחיקו רק משום דאתיא אוירא מה"ג אבל רבא לנפשיה ס"ל כתנא דמכשיר בקורה אמלתרא גבוה מכ' אמה דס"ל קורה משום היכר, וה"נ לחי משום היכירא כדס"ל לרבא לשיטתיה להדיא (שם דף ט"ו ע"א) דלחי משום היכר, ובעי דוקא סמוך למבוי, דבענין אחר לא הוי היכרא כ"כ א"כ ממילא לדינא דקיי"ל לחי משום מחיצה כשר בלחי רחב שהרחיקו, אבל לומר לדינא דאף אי לחי משום מחיצה פסול דפליגי בזה ר"י ורבנן, זהו לא ניתן להאמר: ומ"ש התב"ש להוכיח פירושו בכוונת הרר"י, דאל"כ יסתרו דברי הרר"י אהדדי, דהר"י כתב כתוס' דבפס ג' בעי לחי או קורה, לענ"ד דטעמא דהרר"י דבעי תיקון לאו מטעם שכתבו תוס' דמדין הרחיקו הוא, אלא מטעמא כיון דהפס ההוא צריך למעט