רבי עקיבא איגר רלט

דנשים חייבות בשמחה. ולדידן דקיי"ל כאביי דאשה בעלה משמחה הא קיי"ל כר"י דהשמר דעשה לאו, ושפיר מצרפים קדה"י וגם לר' יוחנן ממילא ליתא לפרכת הש"ס וכנזכר לעיל ודוק ובזה נתיישב לי היטב עוד דברי תוס' ר"ה שהתחלנו במה דהקשו שם הא ר"י בעצמו מוקי בריש כריתות מתני' דשם כרע"ק, ולכאורה אין קושיא כ"כ דהא מסקינן במכות (דף י"ג ע"ב) דקרבן לא בעי אזהרה. ובחינוך להרא"ה (מצוה מ"ח) כתב הרי כלל בעיני שכל שיש בו כרת או מיתה יש בה לאו. ותמוה. הא מסקינן בסוגיא דמכות דכרת לא בעי אזהרה] והא דקתני חוץ מפסח ומילה היינו דאתקיש כל התורה לע"ז דהוי בשוא"ת. אבל אלו הם קום ועשה. וא"כ י"ל דמה דקתני הפסח ומילה מ"ע. היינו שהמצוה בקום ועשה אבל לא לדייק דהוי רק עשה ולא לאו, ובסוגיא דקדושין (דף ל"ו) דפריך על הך מתני' דלא כרע"ק י"ל היינו לרבינא במכות שם דקרבן בעי אזהרה. ומתני' דכריתות היינו דפסח ומילה אין בהן אזהרה. אבל לר"י י"ל דסובר כרבא, מש"ה מוקי שפיר מתני' כרע"ק דמ"ע היינו שהן בקום ועשה. ובתוס' זבחים (דף ק"ו ע"א ד"ה אדרבא) הקשו כזה על פרכת רבא שם דנילף בק"ו ממותיר. ותירצו דמ"מ לישנא דמתני' דייק שהן מ"ע. משמע הלשון דאין בהם אזהרה. מ"מ הוי רק דקדוק בעלמא. ופשיטא דיש לומר דר"י לא חש לדקדוק זה וכמדומה ראיתי אחר כך כן בשער המלך בהל' תפילין: ולפי הנזכר לעיל ניחא. דלכאורה קשה על ר"י דסבירא ליה כריה"ג דושמרת קאי על תפילין משום הכי אמר כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו. אם כן ממילא במבטל מצות תפילין עובר בלאו ונשים חייבות, הא סתם משנה בברכות (דף כ"א) דנשים פטורות מתפילין. ובהכרח דמתני' סבר כרע"ק דושמרת קאי לפסח. והא ר"י ס"ל בכל מקום דהלכה כסתם משנה. וצ"ל דס"ל כסתם מתני' ריש כריתות דפסח ומילה מ"ע. והיינו עשה ממש. ומוכח דהך מתני' לא ס"ל דושמרת קאי אפסח וקאי אתפילין. ופסק ר"י כהך סתמא. ואי דמ"מ מאי אולמא האי סתמא מהאי סתמא. י"ל דבתרי סדרים יש סדר למשנה כמ"ש הכ"מ (פ"ט מהל' רוצח) ובכפות תמרים בתוס' סוכה (דף ל"ז) הוכיח דתוס' שם ס"ל כן. וא"כ סתם דכריתות הוי סתם בתרא. ולזה שפיר הקשו תוס' דהא ר"י בעצמו מוקי לה כרע"ק. ואי דס"ל דמה דקתני פסח ומילה מ"ע היינו בקום ועשה. ממילא ליכא ראיה ממתני' זו נגד מתני' דברכות. ויקשה לר"י ממתני' דברכות, אע"כ דס"ל דסתמא דכריתות פליג דמ"ע היינו עשה ממש בלא אזהרה ואתיא דלא כרע"ק ולזה שפיר הקשו דהא ר"י בעצמו מוקי לה כרע"ק. ובעיקר דברי. בני הגנ"י. דמפשט פשיטא ליה דלר"י דהשמר דעשה לאו. וקרא ושמרת קאי על תפילין נשים חייבות בתפילין. לענ"ד אינו מוכרח. די"ל דאזהרה דעשה היינו דהעיקר הוא העשה. והאזהרה לא על גוף המצוה רק אזהרה על קיום העשה. שאם לא תעשה כחיוב שלך לקיים העשה אתה עובר בלאו וזהו האזהרה מי שמחוייב בעשה ואינו מקיימה. אבל לנשים דעיקר העשה ליתנהו גבייהו. גם האזהרה ליכא עלייהו. והדבר צריך הכרע. כן נראה לעניית דעתי. אביך אוהבך אהבת נפש. עקיבא בשולי המכתב זבחים (דף ע' ע"א תוס' ד"ה יבא וכו') איסור מוסיף. תמיהני הא נבילה כולל הוי לא מוסיף. ואי כוונתם שנתוסף לגבוה. הא י"ל דאצטריך קרא לבהמה בעלת מום. דבל"ז אסורה לגבוה וצריך עיון גדול סימן קע על קושיא הנ"ל תשובת בני הגנ"י מתוך החומר שהחמיר אבא מארי ני' בסוף דבריו על התוס' (די"ל דאצטריך קרא לבע"מ) הקלתי לי בתחלה ליישב בדרך פלפול קצת. ואומר דלא מצאו התוס' די ספק בזה משום דאכתי תיקשי למאן דאית ליה בכולל אחע"א. והוא דניקום ונדון כך. בהמה זו בעלת מום אסורה לגבוה משום מום שבה. עכשיו כשנתנבלה נאסרה לגבוה גם משום נבילה. דאין לומר בזה אין איסור חע"א. דהא נבילה מוסיף הוא דנאסר גם להדיוט. נחזור ונדון דגם החלב של בהמה זו אשר עליו לא נתוסף מאיסור נבילה כלום. דהא בל"ז אסור להדיוט. מ"מ גם עליו חל איסורו של נבילה לגבוה מטעם כולל דמגו דנאסר הבשר והאימורין לגבוה נאסר גם החלב. נשוב ונדון אחר דחל נבילה על החלב לגבוה חל עליו גם להדיוט מטעם מוסיף. דאתוסף לגבוה אתוסף גם להדיוט ואינני זז מפשטות הפשט. דקושיית התוס' למאן דאית ליה איסור מוסיף אלא דקושייתם דרך וכי תימא. וכ"ת דאצטריך קרא לבע"מ. מ"מ אחרי שיש כאן מוסיף תיקשי עכ"פ למאן דא"ל כולל. ואין תימא כ"כ אם קצרו בלשונם לדחות מה דהי' אפשרי לתרץ אחר שבל"ז שנו לנו רבותינו כאן בדרך קצרה. כי לא הגידו לנו איזה מוסיף יש כאן. ואי תיקשי א"כ הו"ל להקשות בפשוטו דנבילה הוי כולל ולמה שבקו להקשות מקרוב. ואתו ומקשו מגבוה ממרחק, י"ל כיון דחזו דסברת הש"ס פרק ד' אחין (דף ל"ג ע"ב) דגם מאן דא"ל כולל היינו רק באיסורים שוים לא בקל על חמור [כמבואר בתוס' שם ד"ה א"ר יוסי]. מש"ה לא הי' קשיא להו בפשוטו. משום די"ל דנבילה על חלב הוי קל על חמור דחלב בכרת. ע"כ הקשו ממוסיף דגם בקל ע"ח חל. מיהו אחר שנוסד היסוד שיש כאן מוסיף שפיר קשיא מהאי כולל דכתיבנא דלגבי גבוה אין כאן חומר דחלב, ומה שאנו דנין דיחול נבילה לגבוה על מום לגבוה שפיר חל בכולל דהא איסורין שוין הן וא"ת הא לקושיא זו מכולל י"ל שפיר כתירץ הוכי תימא שכתבו בתוס', דמה שדחו דחלב הותר מכללו. הלא רצונם דחלב לא הוי חמור דאוקי נגד החומרא דכרת הקולא דהותר מכללא. ואכתי מוסיף בקל ע"ח מנא לך למילף. וא"כ על כולל זה דכתיבנא דהאיסורים שוים שפיר י"ל דילפינן מיניה. והיינו מדחל נבילה לגבוה על מום לגבוה דהא גם לכשתרצה לומר דטעמא דקרא כפשטיה. דנבילה להדיוט חל בכולל מגו דחל על הבשר להדיוט. מ"מ איכא למילף מיני' דבאיסורי' שוים חל בכולל ותו דתיהדר הקושיא לדוכתה. דהו"ל להקשות בפשוטו דנבילה הוי כולל. ואי דהוי קל ע"ח. הא כפי מה שדחו האי וכ"ת לא מקרי חלב חמור והוי איסור שוה עם נבילה אומר דזה לא קשה ולא מידי. והוא דבאמת גם בנבילה איכא חומר ואיכא קל. החומר דמטמא והקל דהותר מכללו אצל כהנים במליקה, אך האי קולא וחומרא דנבילה לא מוכרע לן וכנראה מסוף דברי התוס' פרק ד' אחין שם דסברות אלו רפיא בידייהו ואם כן בידינו לנטות בהן הנה והנה. ויש לפנינו בזה שלשה דרכים. דרך אחד דנבילה אינו לא קל ולא חמור. דאוקי הקולא שבו נגד החומר שבו. וזהו הדרך שדרכו בו התוס' פד"א שם. דמש"ה הוי איסור שוה עם איסור חלב. דאוקי קולא דידיה בהדי קולא דחלב וחומר דידיה בהדי חומר דחלב, דמאן לימא לן דחלב חמור שהוא בכרת. דלמא נבילה חמורה דמטמא. דרך שני דנבילה מקרי קל לגבי חלב משום דטומאה גבי איסור לא חשבינן לחומר. וא"כ חלב אית ליה חומר נגד הקל שבו. ובנבילה ליכא חומר נגד הקל שבו ומקרי חלב חמור נגד נבילה. הדרך השלישי דלא חשבינן לקל מאי דהותרה נבילה במליקה. דכהנים משלחן גבוה קזכו. וא"כ חלב אית ליה קולא נגד החמור שבו. ונבילה חומרא אית לה וקולא לית לה ומקרי נבילה חמור לגבי חלב: ולפ"ז אין במקרא זה לא מה שממנו. ולא מה שעליו, רצוני דאין להקשות עליו ואין ללמוד ממנו דאם נבוא להקשות בפשוטו קרא למה לי תיפוק ליה דנבילה הוי כולל. נשיב דנבילה הוי קל לגבי חלב. וכדרך השני, ואם נבא להקשות למה קל ע"ח אינו חל בכולל ואמאי נילף מנבילה דחל על חלב, נשיב. שאני נבילה דהוא איסור שוה עם חלב וכדרך ראשון. וכשנרצה ללמוד מיני' דבאיסורי' שוים חל בכולל. נשיב ונאמר שאני נבילה דהוי חמור על קל וכדרך השלישי ומעתה הרי זה נכון. דמש"ה לא הקשו התוס' בפשוטו דנבילה הוי כולל דהא י"ל דהוי קל ע"ח, וכשהקשו מכולל לגבוה