רבי עקיבא איגר רלח

מניח תפילין ביום עובר בלאו. [והא דלא נקט ר"י כן. צ"ל דבזה לא לקי. דהוי לאו שאין בו מעשה] אם כן יקשה מסוגיא דערובין (דף צ"ו ע"א) דמוכחי מתנא דמיכל בת כושי דס"ל שבת זמן תפילין. דלמא ס"ל דלאו זמן תפילין ודרש ושמרת כריה"ג והוי הנחת תפילין בלאו. מש"ה אשה חייבת כמו כל לאוין שהז"ג. זה תורף קושיית בני ני': לענ''ד אין בזה כ"כ קושיא. דהא חזינן דסוגיא דעירובין שם קאי לר' אלעזר. כדאמרינן שם בסמוך מקודם. הא דתנן הפסח ומילה מ"ע אתי גם כרע"ק דהשמר דעשה עשה א"כ מה דוחק. אם גם הך הוכחה ממיכל קאי לר"א. ודחי לה הש"ס דאף לר"א ליכא ראיה. דדלמא סבר כרבי יוסי דנשים סומכות רשות: ואי דקושיית בני ני' יחול על הא דמסקינן שם אלא האי תנא הוא דתניא המוצא תפילין וכו'. ומאי ראיה יש. דלמא ר"מ ור"י סברי כריה"ג ונשים חייבות בתפילין מכח הלאו. והא דרשאי להכניס תפילין היינו דמצות צריכות כוונה ועכ"פ שלא בזמנו לא הוי כלום בלא כוונה. והוי כמניח רצועות בעלמא. והלאו רק במכוין לשם תפילין. ואי דגם זה אזלא לר"א. מ"מ ישאר הקושיא בש"ס לר' יוחנן מאן האי תנא דסבר שבת זמן תפילין: אבל באמת ג"ז לא קשיא. דהא תוס' שם ד"ה לא ס"ד. כתבו בסה"ד דלא מתרצא מלתא דר"מ זוג אין טפי לא. אע"כ דסבר שבת זמן תפילין. או דל"א מקום יש בראש להניח ב' תפילין. וא"כ הא דלא דייק כן הגמרא מהך דטפי לא. היינו משום דהיה אפשר לומר דל"א מקום יש בראש. מש"ה נקט ההוכחה יותר מהא דבאשה ל"פ. והיינו דקאי לר"א וכנ"ל. ולר"י באמת נימא הך ההוכחה ממה דטפי לא: ובלא"ה אמינא ולטעמך לאביי דסבר בשבת (דף ס"ב ע"א) דר"מ ור"י סברי באמת דנשים פטורות מתפילין. אלא דתכשיט לאיש הוי תכשיט לאשה א"כ יקשה מאן האי תנא דסבר שבת זמן תפילין. ומה דיתרץ אביי ה"נ יתרץ ר"י. ובאמת ליכא קושיא. דאם נימא דר"מ ור"י סברי שבת לאו זמן תפילין. ואפ"ה טפי לא. ממילא ליכא לפרכת הש"ס דמעיקרא על מתני' דמכניסן זוג זוג מאן האי תנא דסבר שבת ז"ת. דבאמת גם מתני' לא סבר ז"ת ואפ"ה זוג זוג דוקא כדס"ל לר"מ ור"י. ומתני' מני ר"מ ור"י דזוג אין טפי לא. יהיה מאיזה טעם שיהיה: וע"י דברי בני הגנ"י נתיישב לי היטב דברי הש"ס קדושין (דף ל"ה ע"א) הניחא למ"ד תפילין מ"ע שהז"ג וכו' מאן שמעת ליה דתפילין הוי מ"ע שלא הז"ג. ומעולם נתקשיתי. הא למ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג היינו דמוכח כן מהך דר"מ ור"י בעירובין דע"כ ס"ל דנשים חייבות בתפילין וכמ"ש רש"י שם להלן. א"כ למאי הוצרך הש"ס להאריך למ"ד תפילין הוי הז"ג או שלא הז"ג. לימא בפשוטו הניחא למ"ד נשים פטורות מתפילין אלא לר"מ ור"י דס"ל נשים חייבות בתפילין מא"ל. יהיה מאיזה טעם. למה צריך למנקט טעמא דידהו. אב"ה עיין מ"ש מזה בהקדמה]: ולפי הנ"ל ניחא. והיינו דלר"מ ור"י יש ליתן ב' טעמים. דלר"י דהשמר דעשה לאו. יש לומר דעעמייהו דנשי' חייבות בתפילין דהוי לאו. ולר"א דהשמר דעשה עשה. ע"כ הטעם דהוי מ"ע שלא הז"ג, והנה לר"י דאמר דהשמר דעשה לאו. ואנשים שאין מניחים תפילין ביום עוברים בעשה וקשרתם לאות ועל לאו דהשמר אבל נשים י"ל דמקשינן תפילין לת"ת. דהיינו העשה וקשרתם דסמיך לעשה דת"ת לאגמורי דנשים פטירי מעשה זו. ואם אינן מניחין תפילין עוברים רק על הלאו דהשמר אבל לא על העשה. וממילא שפיר י"ל דגם ר"מ ור"י ס"ל העשה דהוקשה כל התורה לתפילין דיפטרו מכל עשיות שהז"ג. לזה נקט הקושיא אם טעמם דהוי שלא הז"ג. והיינו לר"א דהטעם משום הכי הוא. דלדידיה הקושיא הוא אבל לר"י באמת ליכא קושיא: ובזה נתיישב לי עוד מה דנתקשיתי בסוגיא דקדושין דמשנינן דהוי מצה שמחה והקהל ג' כתובים, אמאי שייר קידוש היום. וביותר למ"ש תוס' דלאביי דקאמר אשה בעלה משמחה. ע"כ הג' כתובים הם מכח קדושת היום. אם כן בודאי תמוה אמאי נקט הש"ס מה דאינו לכ"ע הוי ליה למנקט קידוש היום דהוא לכ"ע: ומכבר רציתי לומר. דבאמת לא זכיתי להבין קושיית תוס' הא לאביי ממילא ליתא לפירכת הש"ס. דהא אביי סבירא ליה בשבת (דף ס"ב ע"א) דר"מ ור"י סבירי להו נשים פטורות מתפילין. וצלע"ג: ועל הדקדוק הנ"ל דאמאי שייר קדושת היום. י"ל למה דנסתפקתי לר"י דס"ל דסומא פטור ממצות אם מ"מ מחוייב בכל לאוין רק מעשיות פטור. או דפטור גם מח"ל. ומצאתי בספר המכריע להריא"ז (סי' ע"ח בהגה"ה) דדיבר מזה. ונראה ראיה מתוס' דס"ל דחייב בלאוין. ממ"ש ר"ה (דף ל"ג) ובערובין (דף צ"ו) די"ל דסומא מברך משום דחייב במצות דרבנן ולהכי מברך והא מה דמברכין על מצות דרבנן אמרינן בשבת (דף כ"ג) היכן צונו מלא תסור. והא סומא גם מזה יפטור. אע"כ דחייב בלאוין. מש"ה חייב בלאו דלא תסור וכוונתי בזה להטורי אבן מגילה (דף ל"ד) וכיון שכן דהסוגיא דקדושין דפריך לר' יהודא. ולדידיה לא הוי מצי למנקט דשלשה כתובים הם על ידי קדושת היום. דנראה כי היכי דדרשינן דנשים חייבות במצה דכל שישנו בבל תאכל. וכן חייבות בקדושת היום דכל שישנו בשמירה. ה"נ בסומא חייב בב' מצות אלו מכח ההיקש ההוא. וא"כ מצה וקדושת היום לא אייתר דצריכים לחייב סומא ואייתר רק קרא דהקהל. והוי רק כמו כל ב' כתובים דמשום יתור חד קרא מ"מ ילפינן. לזה הוצרך למנקט שמחה דאייתר ב' כתובים שמחה והקהל, ונכון לכאורה. אולם מהדרנא בי, כי צריכים אנחנו למשכוני נפשינו ליישב כוונת תוספות בקושייתם להסיר תמיהתנו העצומה הנזכר לעיל דלאביי ממילא ליתא לפרכת הש"ס: גם הקשה לי חכם אחד על תירוצם דתוס' לאביי מצרפינן קידוש היום. הא אביי אמר בבכורות (דף כ') דנשים חייבות רק מדרבנן בקדושת היום ודוחק לומר דאביי חזר בו וקבלה מרבא. גם הא מ"מ גם לס"ד דאביי מה הי' מתרץ על פרכת הש"ס דקדושין דהא ליכא שלשה כתובים. ולזה אמרתי דאין כוונתם בקושייתם ביחוד לאביי אלא דכוונתם דלפי משמעות סתמא דקדושין (דף ל"ד) דקיי"ל כאביי וכדס"ל כן הראב"ד בהשגותיו ריש הל' חגיגה. וכן מפשט פשיטא ליה להכ"מ שם. עד דהוצרך לתרץ דברי הרמב"ם להצילו מהשגת הראב"ד. א"כ י"ל דגם תוס' ס"ל כן. ולזה קושייתם לפי ההלכה דקיי"ל כאביי דאשה בעלה משמחה. ולזה תירצו שפיר דמצרפים קדה"י. ולאביי דלא סבר דנשים חייבות בקדה"י ד"ת. דאביי לשיטתיה בשבת (דף ס"ב הנ"ל) ממילא לפרכת הש"ס הנ"ל ליתא כנ"ל. ולדידן דקיי"ל בשבת שם דנשים עם בפ"ע. וטעמייהו דר"מ ור"י ע"כ משום דס"ל נשים חייבות בתפילין. אף דקיי"ל כאביי דאשה בעלה משמחה הא אנן קיי"ל כרבא בברכות דנשים חייבות בקדה"י ד"ת. ונכון ולפ"ז הדרא דקדוק חזק הנ"ל למקומו. אמאי לא נקט הש"ס קדה"י שכן הוא לפי ההלכה. ולדברינו הנ"ל ניחא. והיינו די"ל ביסוד מלתא דרבא בברכות דנשים חייבות בקדה"י ד"ת. דכל שישנו בשמירה. היינו דס"ל כר"י דהשמר דעשה לאו ולתוס' ר"ה בודאי ניחא דכל השמר דעש' לאו. ואף לתוס' דערובין השמר דעש' היינו בתפילין דהוא ענין שלא להניח תפילין בזה אף דכתב בלשון עשה הוי לאי. ה"נ בשמור יום השבת לקדשו. דהיינו לקדשו לשבות ממלאכה שלא לעשות, אבל לר"א דס"ל דמ"מ גם כה"ג הוי רק עשה, ה"נ דשמור יום השבת דנכתב בלשון עשה. ועי' ברא"ם פ' משפטים בפסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. דהקשה להרמב"ן דהשמר דעשה עשה איך דרשינן כל שישנו בשמירה. הא שמור ג"כ עשה ונשים פטורות בו. וכ"כ הרא"ם פ' יתרו בפסוק זכור את יום השבת. א"כ עכ"פ לר"א לא שייך למדרש כל שישנו בשמירה. דהא השמר דעשה עשה והוי עשה שהז"ג דנשים פטירי. אלא דרבא ס"ל כר"י כאשר נראה דבודאי סובר כן. כיון דר"ל ביומא (דף פ"א) ס"ל דהשמר דעשה עשה. ממילא הדרינן לכללא דכייל רבא בכיילא רבה ביבמות (דף. ל"ו) דההלכה בכל מקום כר"י לגבי ר"ש בר מהני תלת. וכיון שכן למה דביארנו דפרכת הש"ס בקדושין למ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג דבדקדוק נקט כן הפרכא רק לר"א, מש"ה לא הו"מ למנקט בשינויא קדה"י, דהא לר"א באמת ליתא להיקישא זו דכל שישנו בשמירה כנ"ל והוצרך למנקט שמחה. והיינו דר"א יסבור כר' זירא בר"ה (דף ד')