רבי עקיבא איגר רלג

ס"ל לרב דקנסו אותו במעשה ניסוך דידיה שיהיה כאלו ניכר וממילא היה חייב דלא היה מהני קלב"מ. דאף אם הזיק אחר בהיזק אחר דהוי כמו שינוי חייב דאי"ל הש"ל. כמבואר בסוגיא שם. ושמואל ס"ל דמ"מ אילו הנסוך הזה עשאו אחר לא היינו דנין אותו להיזק ניכר לחייב לזה שהגביה. מש"ה גם בניסך הוא משום דקלב"מ הוי כאלו עשאו אחר ודוק: תו הקשה הרב הנ"ל לעולא דס"ל ממונא משלם מלקי לא לקי י"ל דאידי ואידי באחותו נערה. אלא דבהעראה ליכא חיוב ממונא חייב מלקות ובגמר דבעי חיוב ממון דחייבינן ממון. דאף דעדיין חיוב מלקות עליו גם על הגמר. הא אמרינן ממונא משלם מלקי כו' והניח בצ"ע ולענ"ד בפשיטות י"ל דעולא סבר כהך לישנא לעיל במעביר סכין וקרע שיראין ג"כ פטור. אף דמצי לאהדורי מ"מ כיון דא"א להנחה בלא עקירה פטור א"כ ה"נ כיון דא"א לגמר ביאה בלא העראה. החיוב ממון מתחיל מיד: גם נ"ל לומר ע"פ סברא הנ"ל דהכא א"א לחייבו מלקות על העראה, דהרי אם תחייבהו א"א תו לחייבו ממון על הגמר. כיון דנתחייב מלקות על העראה א"א שהעראה יגרום חיוב ממון. וכהעראה אחרת דמי דאינו חייב ממון על הגמר דהוי כבעולה. וכיון שכן דע"י מלקות דהעראה פטור מממון דהגמר. שוב הדרינן לכללא דמלקות אינו דוחה ממון. אלא בהיפוך דממונא משלם ודוחה למלקות והא דאצרכינן לעיל גבי זרק חץ לטעמא דא"א להנחה בלא עקירה. היינו דבלא"ה היה מחייב ממון על השיראים כיון דעדיין לא נתחייב מיתה. ומ"מ היה מחוייב מיתה על הגמר דהיינו ההנחה דהא לא מצינו בשום מקום דממון פוטר ממיתה. גם יש מקום לומר דמה בכך דכיון דע"י חיוב ממון דשיראים א"א דמעשה קריעת שיראים יגרום חיוב מיתה דעיקר חיוב מיתה על העקירה והנחה ומה בכך דבאמצע בין העקירה ובין ההנחה בשעת קריעת השיראים ליכא מעשה לענין חיוב מיתה. ואולי באמת אם קרע השיראים בשעת העקירה. בלא סברא דא"א להנחה וכו' ג"כ פטור משום דאלו תחייבהו ממון א"א דיגרום רגע זו חיוב מיתה. וכאלו עקר אחר. וכיון דאי אפשר לחייב שניהם ממון ומיתה. הדרא לדינא דקם ליה בדרבה מיניה דחייב במיתה ופטור מממון: ולכאורה עדיין יקשה מהא דפרכינן גבי גונב כיס בשבת נימא עקירה צורך הנחה. אבל בלא"ה היה ניחא. הרי דחיוב ממון דשעת עקירה לא פקע על ידי שהעקירה תגרום מיתה: אמנם י"ל דאין החיוב ממון רק על שעת עקירה. דגם אח"כ כ"ז שהוא מוגבה בידו או בחצירו קונה עתה ונעשה עליו חיוב גנב. ואף דחזינן דבהוקר אחר הגזילה ונאבד דמשלם כשעת הגניבה. י"ל דכיון דבשעת גניבה קנה לכל חיובים ומיד קם ברשותיה ולא ניתוסף חיוב אח"כ. אבל הכא כיון דמכח קלב"מ לא חל עליו חיוב דגניבה. בזה אח"כ כשהוא בידו חלה אז משא"כ הכא במלקות דגם לר"ל מצינו דמלקות פוטר ממון דהרי אמרינן מלקי לקי ממונא לא משלם. אלא דבאונס ומפתה הדין דממונא משלם. אבל עכ"פ אם תחייבתו מלקות על העראה א"א ששעת העראה יחייבו ממון, וכיון דיודחה א' מהחיובים הדרינן לכללא דממונא משלם ודוק: אולם לדידי תמיה בהיפוך. למה דס"ל לתוס' בחד תירוצא דהחיוב קנס על העראה. א"כ ממילא לפום הך סברא החיוב רק על העראה ולא על הגמר. דהא בגמר היא בעולה. ומה"ת לומר גזה"כ. א"כ יקשה על עולא לוקי הכל באחותו נערה, אלא דבשעת העראה מתחייב ממון ולא מלקות דממונא משלם ואח"כ בשעת גמר ביאה דפקע חיוב ממון מתחיל חיוב מלקות. דבזה ליכא למימר. כיון דבשעת העראה נתחייב ממון. א"א דאותו רגע יגרום לו חיוב אחר. דהוי כהערה אחר דהא בהערה אחר ובא הוא וגמר מחייב מלקות על הגמר. וא"כ אין העראה גורם כלל לחיוב מלקות. וצע"ג. ע"כ בחידושי. ידידו: עקיבא קנין דחיוב גניבה. סימן קסה לכבוד ידידי הרב הגאב"ד דק"ק קאליש ני' על תמיהת רומעכ"ת ני' לדברי תוס' בשם ר"ת בשבת (דף ק"ו) דשוחט דלא הוי מקלקל. היינו כיון דבשעת הקלקול בא התיקון להוציא מידי אבר מן החי. א"כ יקשה בההיא דהשוחט חטאת בשבת לע"ז בחוץ דחייב עליה ג' חטאות. דהתיקון הוא רק להוציא מידי אמ"ה לב"נ. כדפירש"י פסחים והא בזה בשעת שחיטה לא בא התיקון. דגם אחר שחיטה בעודה מפרכסת אסור לב"נ דהא לב"נ במיתה תליא. וליכא בזה משום מי איכא מידי. דהא אסור לישראל מטעם ע"ז ושחוטי חוץ. וכמ"ש תוס' בחולין (דף ל"ג) דכיון דאסור לישראל משום טמאה ל"ש ביה מי איכא מידי ומפרכסת אסורה לב"נ מה דפשיטא לי' למעכ"ת ני' יסוד הדבר כיון דאסור לישראל מאיזה טעם שיהיה. מפרכסת אסור לב"נ זהו נגד מסקנת כל האחרונים. ה"ה הגאון בעל תורת חיים בחי' לחולין (דף כ' ד"ה אמר זעירא) שכתב דוקא היכא דאין שם שחיטה עליה דהיינו בטמאה דהוי נחירה בעלמא. בזה מפרכסת אסור לב"נ. דדוקא שחיטה מתיר מפרכסת ולא נחירה. אבל ישראל ששחט טריפה דשם שחיטה עלה דמטהרתו מידי נבילה. בזה מותר המפרכסת לב"נ וכן הסכים בתבואת שור (סי' כ"ז). והוציא כן לנכון מלישנא דהרשב"א. וכ"כ הפרי מגדים (שם ס"ק ב'). א"כ ה"נ בשחט לע"ז דשם שחיטה עלה. ואינו מטמא משום נבילה רק מדין תקרובת עכו"ם, ולענין או"ב שחט ראשון לע"ז חייב על השני משום או"ב הרי דשם שחיטה עלה. א"כ המפרכסת בזה מותר לב"נ: גם אף אם נניח כדעת מעכ"ת ני' דבזה מפרכסת אסור לב"נ מ"מ לית' לקושייתו. דהא דברי ר"ת הם לר' יהודה דס"ל דחובל וצריך לכלבו פטור. דס"ל דבשעת הקלקול צריך להיות התיקון ולא אח"כ. אבל לר"ש דבחבורה מחייב עכ"פ בחובל וצריך לכלבו הא ס"ל דלא צריך שיהיה התיקון מיד במלאכת חבורה. ויעויין בתוס' פסחים דכתבו דמה דפרכינן שם אלא למ' ד דמקלקל בחבורה פטור, היינו ר' יוחנן אליבא דר''ש. וא"כ ע"ז שפיר משני דהתיקון להוציא מידי אבמ"ה והיינו לב"נ דהא לר"ש ל"צ שיהא התיקון מיד. וי"ל דהברייתא באמת אתיא כר"ש. וע' בתוס' שבת (דף ע"ה ע"א ד"ה ולחייב וכו') דהיכא דאיכא תיקון קל חייב כדאמרינן בפסחים וכו'. נקטו לראיה מפסחים אליבא דר"י. אבל באמת לפי דברי תוס' פסחים הנ"ל אין ראיה. די"ל דהברייתא כר"ש. ופרכת הש"ס דלר"י אף לר"ש מקלקל גמור פטור. ואיך יתרץ הברייתא. וא"כ עכ"פ י"ל דלר"ת הכי הוא דקאי הכל לר"ש: ובזה יש לי ליישב מה דתמוה לי בחולין (דף מ') ואי אמרת כיון דשחט בה פורתא וכו' אשחוטי חוץ לא לחייב מחתך בעפר הוא. ועי' פירש"י ותוס' דאף דשחט סי' א' מבחוץ וא' מבפנים חייב, הכא שאני דנתקלקלה בשחיטה. וקשה לי לפירש"י לעיל (דף כ"ט ע"ב) בהא דאמרינן נתקלקלה בשחיטה שאני. היינו דוקא נתנבלה דסופו לאו שחיטה היא. והא הכא דמיירי בשחט לע"ז דסופו ג"כ שם שחיטה עלה וכמ"ש לעיל. וכן מפורש בתוס' בב"ק (דף ע"א ע"ב ד"ה איסורי הנאה וכו') שכתבו ומה דפרכינן בשמעתין מחתך בעפר. היינו דאינו ראוי להתקבל בפנים. ובזה כיון דהוי שחיטה לא מקרי נתקלקל בשחיטה לרש"י. וזה תמיה עצומה: ויהי' מסוגיין הוכחה לשיטת תוס' לעיל (דף כ"ט ע"ב) דהא דאמרי נתקלקלה שחיטה קאמרת לא דנתקלקלה דוקא אלא אף בנפסל' במלאכה. דהא דישנה לשחיט' מתו ע"ס היינו בשחט סי' א' בחוץ וסי' א' בפני' דכיון דסוף השחיט' שייך ביה חיוב שחיטת חוץ אלו שחטו בחוץ מש"ה גם בשחטו בפנים חייב על תחילת שחיטה שבחוץ. אבל בפרה כיון דסופו אין ראוי לטמא בגדים דנפסלה במלאכה גם תחילת השחיטה לא הוי שחיטה לדבר הזה לטמא בגדים דנפסל' עיי"ש היטב ולדבריהם ניחא הכא. כיון דסוף השחיטה אין בו שייכות חיוב שחוטי חוץ דאינו ראוי להתקבל בפנים אינו חייב על תחלת שחיטה, ואולם נראה דאדרבא מסוגיא מוכח כשיטת רש"י הנ"ל. מהא דאמרינן ואר"פ אי לאו דאר"ה בהמת חבירו וכ' מהו דתימא חטאת כיון דקנו ליה לכפרה כדידי' דמיא. ולכאורה