רבי עקיבא איגר רלב

עלה, אף דמלישנא דהרשב"א הנ"ל משמע דהך מלתא דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב זהו גופא רק מדרבנן, מ"מ הרמב"ם לא יסבור כן, ומה דהוכיחו תוס' והרשב"א כן מהא דס"ל לר"א דאינו מטמא במשא, יש לומר דסבירא ליה להרמב"ם דבזה באמת פליגי ר"א והברייתא, אי הוי דאורייתא או דרבנן: לפ"ז י"ל דס"ל להרי"ף דליכא סייעתא לרבא מברייתא די"ל דבאמת הברייתא דקתני ואפילו ישראל מומר. והיינו מומר לא"ד, ס"ל כר"א דבלא בדק הסימנים מדאורייתא שריא, מש"ה סמכינן דהמומר בדק הסימנים קודם שיעור שהייה, אבל לפ"מ דקיימא לן כהברייתא דמטמא במשא דהוא דאורייתא, לא סמכינן ע"ז, וכנזכר לעיל: ויש להוסיף תבלין דהי' לרי"ף הוכחה לזה, דלכאורה קשה הא ר"א בר' ינאי הוא רק אמורא. ואמאי לא מותבינן תיובתא מברייתא דקתני ומטמא במשא, ובתבואת שור (סי' כ"ה) כתב דהי' כח להמ"ד לחלוק על הברייתא, והוא דחוק] אע"כ דדינא דמומר תליא בזה וכנזכר לעיל, אם כן דלר"א ברבי ינאי יש לו תנא דמסייע, הך ברייתא דאפילו ישראל מומר, דמוכח דהוי רק דרבנן: ובזה מיושב ג"כ הא דדחה הרי"ף מימרא ערוכה דרבא, דבאמת אין ראיה מרבא, דרבא לשיטתיה אזיל דס"ל בבכורות דאמרינן רובא דתליא במעשה הוי רק דרבנן, אבל למאי דקיי"ל התם כרבינא דרובא דתליא במעשה לא אמרינן, והוי דארייתא לא סמכינן ע"ז במומר, ודוק: ואף דעדיין נ"מ במלתא דרבא לענין אם תיכף אחר שחיטת מומר בדקנו הסימנים אחריו ונמצא רובן שחוטים, דסמכינן דודאי לא שהה ודרס דלא שביק היתירא, מ"מ כיון דלכתחילה א"א ליתן לו לשחוט, דדלמא משתלי לבדוק אחריו, א"כ דינא דרבא כצורתא אינו להלכה, אין כאן קושי' כלל אם לא הביא הרי"ף דברי רבא להוציא ממנו נפקותא וק"ל]: סימן קסג להנ"ל ואשר שאל רו"מ על מה דמבואר ברמב"ם וש"ע דבמומר בעי דידעינן שהוא מומחה, דלכאורה זה דברי נביאות לומר דבמומר לא אמרינן ביה רוב מצוים מומחים הם, ואף אם מסתבר ליה להרמב"ם כן מסברא, מ"מ לא מצינו דהרמב"ם יכתוב דין חדש מה דאינו מבואר או מוכח מסוגיין: ביותר קשה דא"כ איך אמרינן כולהו כרבינא לא אמרי רוב מצוים. מ"מ ר"א דמוקי במומר ולישנא דכולן ששחטו קשיא, אמאי לא מוקמי באוקימתא רוויחא, והיינו דהכל שוחטים אפילו מומר דבודקין סכין ונותנין, בד"א שיודעים בו שהוא מומחה אבל א"י לא ישחוט, ואם שחט בודקין אותו אם הוא מומחה, ועלה קאי וכולן, דאם שחט וליתא קמן מהני אחרים רואין וכבר הקשו כן רבים מהאחרונים: והנ"ל דקשיתיה ליה להרמב"ם קושיית תוס' (דף ג' ע"ב ד"ה מ"ט לא אמר כשמעתי'), שתירוצם תמוה ואינו מובן כלל, והנה הרא"ש הקשה על כללא דרוב מצוין מומחין, מכל מקום נימא סמוך מיעוט' דאין מומחין לחזק' דאינו זבוח, ותירץ דהוי מיעוט' דמיעוט' עיי"ש, ולפ"ז י"ל דגם במומר הוי רוב, אלא דלא הוי מיעוטא דמיעוטא אלא כמו מיעוט דעלמא ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, והנה יסוד הדין דאמרינן גם לרבנן דר"מ סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא, יסודו מסוגיא דיבמות (דף קי"ט) רבא אמר רישא חזקה ליבום וכו', ופירושו דרבא אמר דרישא וסיפא אתיא בין לר"מ בין לרבנן, לא תנשא, דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה (וזהו דלא כתוס' שם] עיין שם היטב, אם כן לתירוצא דסתמא דש"ס שם אלא מחוורתא דמתני' ר"מ היא, סבירא ליה דלא אמרינן לרבנן סמוך מיעוטא לחזקה וכיון שכן מיושב קושיית האחרונים הנ"ל. דרב אשי שהוא סידר סתמא דגמרא וכמ"ש תוס' חולין (דף ג' ע"ב) דס"ל ביבמות דל"א סמוך מיעוטא לחזקה גם במומר סמכינן על רוב מומחין אלא לפי ההלכה דקיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה. ס"ל להרמב"ם דבמומר לע"ז שיודעין בו שהוא מומחה דלא הוי מיעוטא דמיעוטא (ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה. וק"ל: ומיושב בזה היטב להרמב"ם קושיית תוס'. דהכי אמרינן רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה. והיינו דלוקי מתני' דהכא במומר, ומרווחים ביה לישנא דוכולן ששחטו. והיינו לרבא לשיטתיה דס"ל דאמרינן לרבנן סמוך מיעוטא לחזקה. לוקי במומר בד"א שיודעים בו שהוא מומר וכנזכר לעיל. ועלה משני לדבריו דאביי קאמר. והיינו דאיהו לנפשיה מוקי באמת במומר וכפי הנזכר לעיל. דבד"א שיודעים בו שהוא מומחה: ולפ"ז מיושב ג"כ קושיית תוס' ריש מסכתין ד"ה שמא יקלקלו דלדברינו לרבא קאי וכולן על מומר שלא בדקו אם הוא וק"ל. וא"כ מפורש להדיא להלכה דינא דהרמב"ם דבמומר בעינן יודעים בו שהוא מומחה ודוק. ידידו: עקיבא גינז מא"ש סימן קסד לידידי הרב רבי יעקב בדאברין מומחה. מה דהוקשה לרומעכ"ת בסוגיא דכתובות ריש פרק ג' וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם עפ"י התוס' יבמות (דף ל"ט): כבר הקשה כן הגאון הגאון מה' בערוש זצ"ל בהקדמתו לספר פני יהושע ואעתיק לרומעכ"ת מה דכתבתי על זה בחידושי על כתובות וז"ל שם. מה דהקשה החכם מה' בערוש זצ"ל למ"ש תוס' בחד תירוץ ביבמות (דף נ"ט) דלא מחייב קנס על העראה, ואפי' למ"ד העראה זו הכנסת עטרה. א"כ לימא דהמלקות על העראה והממון על גמר הביאה ותירץ הוא דמ"מ על הגמר יש חיוב מלקות. ולא פקע מיניה המלקות עד גמר הביאה. וכדאיתא בירושלמי במדליק גדיש דעל כל מעט ומעט חייב מיתה עיי"ש: ולענ"ד אינו דומה. דבמדליק גדיש שפיר אמרינן דיש חיוב מיתה על כל שבולת ושבולת. ואף דאין הב"ד מחייבים אותו על שבולת שנייה שכבר נתחייב על שבולת הא'. מ"מ הוי כמו חייבי מיתות שוגגים דפטורים משא"כ לענין מלקות לר"י דס"ל חייבי מלקות שוגגים חייבים. למאי הוצרך לאוקמי מתני' בלא אתרו, הא אפילו אתרו כיון שהערה נתחייב מלקות על התראה זו,. ושוב הוי גמר ביאה כמו חיוב מלקות בלא התראה: אמנם נ"ל דאין התחלה לקושייתו. דהרי בסנהדרין גבי ניתן להצילו בנפשו פרכינן אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה מא"ל. אף דהתם ג"כ שייך לומר על העראה חייב מיתה דניתן להצילו בנפשו והקנס על גמר ביאתו. דהתם לא שייך סברת הירושלמי. וזהו באמת קושיית תוספות ביבמות שם והניחו בתימה, עכ"פ לא ידענא מה הוקשה להרב זצ"ל על סוגיין יותר ממה דקשה על סוגיא דסנהדרין: ובאמת נראה ליישב קושיית תוס' הנ"ל ביבמות ברווחא. דהרי הדבר ברור דאם אחד הערה בה בהכנסת עטרה. אח"כ בא אחר ובא עליה ליכא קנס. כיון דכבר הושרו הבתולים ע"י הא'. אלא דבאדם א' המערה והגומר חייבי' רחמנא על הגמר, כיון דהוא בעצמו השיר הבתולים. כמ"ש תוס' להדיא ביבמות שם. וא"כ שפיר פריך הש"ס בסנהדרין ובשמעתין. כיון דבשעת העראתו היה חייב מיתה אי אפשר שיהיה העראתו זו מביאתו לידי חיוב ממון. כאלו הוא לא עשה מעשה העראה זו וכאלו הושרו הבתולים מעצמם ע"י אחר. וממילא א"א לחייבו על הגמר. כיון דכבר נעשית בעולה מקודם. וכיון דאתה בא לחייבו ממון על הגמר מכח שההעראה היה ממנו. א"כ מעשה העראתו גורם החיוב ושפיר פרכינן דא"א מת ומשלם. וכסברא זו ממש כתבו תוס' גיטין (נ"ג ד"ה מנסך) בסוף דבריהם עיי"ש: ואף דקיי"ל כרב דאמר מנסך חייב מטעמא דבעידנא דאגבהה קניא. הרי אף דאילו נסכו אחר היה פטור. מ"מ מחייב על מעשה דידיה נלענ"ד דודאי סברת תוס' נכונה דמכח קלב"מ א"א דמעשה שלו דחייב עליה מיתה יגרום לו חיוב ממון. אלא דטעמא דרב כך הוא למ"ש תוס' גיטין שם דהא דס"ל לשמואל דמנסך קלב"מ ול"א דמ"מ חייב משום קנס דשלא יהא כל אחד כו' היינו משום קנס לא עשו רבנן יותר מאילו היה באמת ההיזק ניכר ולזה