רבי עקיבא איגר רלד

תמוה לי. דאם היה הקושיא מכח דחטאת כדידיה דמיא איך תלי הקושיא על ר"ה הא מה דאר"ה דאוסר בדידיה הוי החידוש רק דאף דבע"ח נעבד לא נאסר להדיוט. דמ"מ במעשה נאסר אבל לגבוה הא פשיטא דאפי' בלא נעשה כלל מעשה דבמשתחוה לבהמתו ג"כ נאסר' לגבוה. וא"כ בלאו ר"ה ג"כ קשה מכי שחט סי' א' נאסר מטעם נעבד לגבוה עכ"פ ואינו מתקבל בפנים. ולא לחייב משום שחוטי חוץ וזה תמיה רבתא לכאורה. מזה נראה כשיטת רש"י הנ''ל וא"כ אלו היה נאסר רק לגבוה ליכא קושיא דמ"מ חייב על סי' א' כיון דשם שחיטה עלה ולא נתקבלה חייב משום התחלת שחיטה, ורק לר"ה דנאסר להדיוט ג"כ בזה הקושיא דסופו לאו שחיטה כלל והוי כמחתך בעפר. ואך יקשה כנזכר לעיל הא שחיטת ע"ז שם שחיטה עלה וי"ל דמה דנראה באמת בסוגי' דבב"ק דפרכינן אידך לאו דמרא קטבח אבל מ"מ שם שחיטה עלה. וכן הוכחנו מההיא דשחט ראשון לע"ז. הא באמת נימא כיון דשחט בה פורתא נעשה תקרובות ע"ז ולשריפה עומד וכתותי מכתת שיעוריה. ולא הוי אח"כ שחיטה כלל. אבל באמת לק"מ. דבשחיטה ל"ש כתותי מכתת שיעוריה דאין לו שיעור בעוביו ולרחבו של הסימן אלא דצריך לשחוט רובו של הסימן אבל הסימן בעצמותו אין לו שיעור מוגבל [ועי' מהרש"א חולין (דף ק"מ בתוס' ד"ה למיעוטי) ודבריו צל"ע. דא"כ גם בבהמת עיר הנדחת לא הוי שחיטה מדין כתותי מכתת שיעוריה והרי איבעי' דלא אפשטא בשחט בהמת עיר הנדחת אי מהני שחיטה לטהרו מידי נבילה כיון דלפי חרב כתיב עיי"ש בסנהדרין (דף קי"ב) הרי דלא אתינן עלה מדין כתותי מכתת שיעוריה. והיינו כדכתיבנא כיון דהסימן עצמו אין לו שיעור קצוב]. ויעויין בהר"ן גיטין (דף קנ"א ע"א) דבגט ל''ש כתותי מכתת שעוריה כיון דאין שיעור לגט. אבל מ"מ לר"ש דס"ל דכל העומד לשרוף כשרוף דמי. והוי כמאן דליתנהו וכשרוף ממש דמי ושייך זה גם בגט עיי"ש. וכיון שכן פריך שפיר בסוגיא דרבוצה והיינו דהא דהשוחט בשבת ע"כ כר"ש אתי, דל"צ שיהא התיקון מיד בשעת הקלקול. ממילא לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי כיון דשחט בה סימן אחד נעשה תקרובות ע"ז וכשרוף דמי. וכי שחט הסי' השני הוי כחותך בעפר והוי נתקלקלה בשחיטה ומדוקדק לישנא דהש"ס מחתך בעפר. אבל בסוגיא דבב"ק דקאי לר"מ הוצרך למנקט הפרכא רק מכח לאו דמריה קטבח. דשפיר שם שחיטה עלה למאן דלא ס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי גם י"ל בלא דברי הר"ן הנ"ל דלר' שמעון דסבר שחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה וכיון דנאסר משום ע"ז בסי' א' שוב הוי סי' שני שחיטה שא"ר ול"ש שחיטה. וכיון דסוף לא הוי שחיטה אינו חייב על תחילתו אולם לכאורה זהו טעות. דהא ר"ש ס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדס"ל במתני' דכלאים במסכך גפנו. ולפי דברי תוס' יבמות (דף פ"ג ע"ב) משמע דהמסכך גפנו הוי כמו בעלמא דתליא בכללא אי אדם אוסר דש"ש או לא. וא"כ מוכח דר"ש סבר דאין אדם אוסר דש"ש. וכיון דהברייתא כר' שמעון ממילא ליכא קושיא מכי שחט סימן א' אסרה. דהא לר"ש לא אסרה דאא"א דבר ש"ש במעשה: אמנם דברינו עולים לנכון לשיטת הר"ש דכלאים דטעמא דר"י ור"ש מדכתיב לא תזרע כרמך כרם שלך דוקא, וא"כ מצו סברי דאדם א"ד ש"ש. ויעויין בב"ק (דף ע"א תוס' ד"ה בשלמא ע"ז) הך סוגיא אתי כמ"ד אדם אוסר דש"ש. וקשה לי לשיטתייהו בתוס' יבמות הנ"ל הא אמרינן התם מאן חכמים ר"ש והא ר"ש ס"ל להדיא דאין א"ד ש"ש אבל באמת דברי תוס' דשם חמוהים. דהא כתב שם דמיירי דהגנב נתן רשות לשלוחו לשחוט לע"ז. ולגבי הבעלים הא הגנב קנינהו בגמר שחיטה דהוי שינוי מעשה. מש"ה נאסר בגמר שחיטה מטעם תקרובת ע"ז, והארכתי בזה במק"א: ואזכיר מה דתמיה לי בסוגיא זו בחולין בתו' ד"ה א"ה וכו' ושמא מתחלה ניחא לי' וכו', אבל לבסוף מסתבר ליה וכו' למאי הוצרכו ליכנס בפרצה דחוקה כזה דמתחיל' לא היו חושבים זה לדקדוק דלא נקט עולה, ולבסוף מדקדקים בזה, הא י"ל ברווחא, והיינו דבתחלה דמקשים על ר"ה דס"ל דבמעשה כל דהו אוסר, אבל מ"מ י"ל דבמעשה רבה אוסר, א"כ ניחא דנקט חטאת ולא עולה', דבעולה משכחת רק בעולת בהמה דלא נאסר עד סוף שחיטה דהוא מעשה רבה אבל בעולת עוף לא משכחת לה, דהא משום חוץ לא מחייב רק בב' סימנים, ובזה כיון דשחט סי' א' נאסרה דהא סי' א' בעוף דהוי שחיטה מעליא הוא מעשה רבה מש"ה נקט חטאת דמשכחת גם בעוף דבגמר סי' א' דנאסר חייב ג"כ משום חוץ, אבל לר"נ ור"ע ורי"צ דס"ל דאפילו בגמר מעשה אא"א דבר שאינו שלו, שפיר ק' דליתני עולה, דגם בעולת עוף חייב כיון דלא נאסר כלל, והדרך סלולה מאד גם בעיקר קושיית רש"י ותוס' הא דא"ה מאי איריא חטאת אפי' זבה נמי, הא זהו ק' גם אי אמרינן דלא כר"ה דאא"א דשא"ש, לענ"ד י"ל למ"ש תוס' הא דנקט ג' חטאות דאתא לאשמעינן דחייב גם בשבת אף דלא תיקן אלא להוציא מידי אמ"ה, ולכאורה ק' דלר"נ דס"ל אא"א דשא"ש אפילו בגמר מעשה. א"כ הוי תיקון מעליא לטהרה מידי נבילה, וא"כ מאי קמ"ל בזה דחייב משום שבת, ואפשר לומר דלר"נ באמת ליכא תקון במה שהוציא מידי אמ"ה לב"נ, אלא דהתיקון באמת משום לטהרה מידי נבילה, ואשמעינן דאא"א דשא"ש אף בגמר שחיטה מדחייב משום שבת, גם י"ל דהברייתא אתיא כר"מ דאמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה, וע' במהרש"א חולין (דף ל"ג ע"א) דלר"מ גם לב"נ אינו נוהג בעוף, ומדמחייב משום שבת מוכח דאא"א דשא"ש אפי' בגמר מעשה, ושפיר י"ל דאשמעינן הך מלתא דאא"א ד''ש שלו ואף דלר"נ מיירי הברייתא בחטאת בהמה היינו דדינא דהברייתא גם בחטאת בהמה, אבל מ"מ בכלל חטאת גם חטאת עוף, ואשמעי' דאא"א דשא"ש אפילו בגמר מעשה מדחייב משום שבת דליכא תיקון בעוף רק לטהרה מידי נבילה, ולפ"ז ניחא דבלאו ר"ה ליכא קושיא לתני זבח דנקט חטאת לרבותא, דאף דנכלל בזה חטאת עוף וליכא תיקון להוציא מידי אמ"ה. מ"מ חייב משום תיקון לטהר מידי נבילה ונשמע מזה דאא"א דשא"ש ודוק). ומה דהקשה מעכ"ת ני' בשבועות (דף כ"ב) בעי ר"א נזיר וכו' אהיתרא קמשתבע ופירש"י דבכזית אין שבועה חלה עליו והא חלה בכולל דנאסר בחרצן לאחר ימי הנזירות. ואי נימא דסוגיא אזלא למאן דלית ליה איסור כולל. או באוסר לזמן ל' יום במשך ימי נזירותו, מ"מ קשה על הרמב"ם וכו' לענ"ד לק"מ. דהא מבואר בהרמב"ם (פ"ד מהל' שבועות) דלא מקרי כולל משום חיילות דלאחר זמן, ופסקא דהרמ"א (בסי' רל"ח) הוא. ע"כ בשיטת הראב"ד בהשגתו להרמב"ם הנ"ל דג"ז מקרי ככולל. ולהראב"ד ליכא קושי' מסוגי' הנ"ל מלבד די"ל עמ"ש מעכ"ת דהסוגי' מיירי בגוונא דליכא כולל. י"ל הא דרש"י דנקט האיבעיא משום דעל כזית לא חלה השבועה. היינו רש"י לשיטתו (דף כ"ד ע"א) דלמסקנא אמרינן דסיפא ג"כ בסתם ואעפ"כ נאסר גם בנבילות דלא מקרי בכלל דברים שאינם ראוים. כיון דמידי דאכילה נינהו אלא ארי' הוא דרביע עלה. מש"ה הוצרך להסביר בהאיבעי' דחרצן דמה דאמרינן דאהיתירא אשתבע משום דעל איסור לא מצי לחול השבועה אבל לשיטת תוס' שם דקיימא אוקימתא כאן בסתם כאן במפרש. אבל בסתם אין הנבילות בכלל השבועה אף דמצי חייל בכולל דשחוטות, מ"מ כיון דבלא"ה אסורות לא מקרי אין ראויה דלא נשבע עליהם. א"כ האיבעיא ג"כ הכי הוא דאף דגם על כזית חל שבועתו בכולל דלאחר זמן נזירותו. מ"מ כיון דבלא"ה אסורים לו עתה עד תשלום זמן נזירותו, ראוי לומר דדעתו על המותר לו עכשיו דהיינו חצי שיעור דאינו מושבע ועומד כל כך וק"ל: ידידו: עקיבא סימן קסו לדידי הגאב"ד דק"ק צעמפילבורג הרב רבי טובי' נ"י מה דתמה רומפכ"ת על דברי הרשב"א חולין בסוגיא דזרוע בשלה ד"ה אמר רבא בסה"ד ואי קשה לך לדברי רש"י וכו'. דמב"מ גזירת הכתוב הוא. אם כן הדרא לדוכתי' קושית הרמב"ן דהביא הרשב"א בשמו. לענ''ד הא קושיית הרמב"ן דאפשר לקיים שניהם דמזרוע בשילה