רבי עקיבא איגר רלא

כניסה א"א מחמת דלא חזיא לביאה. י"ל כיון דמצינו בסוגיא פרק אע"פ דמבעי' בחופה דלא חזיא לביאה י"ל דהירושלמי ס"ל דמקרי חופה, ובגמרא דילן כיון דמספקא בזה, מש"ה לא רצה לשנויי דאם תמות תכנס האחרת, כדי דלא לפשוט דחופה דלא חזיא לביאה הוי חופה א"כ יש להסביר אופן המחלוקת בין סוגיא דידן לסוגיא דהירושלמי, אבל לומר דפליגי אם בעי ביאה ממש מה"ת לן להמציא מחלוקת במה דלא מצינו, וכיון שכן הדרינן להוכחתינו הנ"ל. דכיון דלא בעי ביאה ממש יכול לכנוס השניי' ע"מ שאכנס. אע"כ דגם זה הוי שבות ויהיו ב' שבותים קדושין וגירושין כנ"ל: ואי דא"כ יקשה דלכנוס, שיחול אחר שתמות האחרת צ"ל באמת כנ"ל. דא"א לחול החופה ביוה"כ כיון דלא חזיא לביאה. ומ"מ שפיר מוכח דגם בדין הראשון, באומר ותקנה לך בשבח דהוי שבות, היינו מהירושלמי הנ"ל כיון דס"ל דלא בעי חופה דחזיא לביאה, איך אמר בירושלמי דהתירו שבות במקדש. הא אפשר בלא שבות דיקדש שיחול לכשתמות. אלא על כרחך דלא מרויחים בזה. דהוי ג"כ קונה קנין בשבת. וא"כ תרווייהו נפשט. דבין בתנאי ובין באומר שיחול בשבת הוי שבות. ידידו ואוהבו אחיו: עקיבא סימן קס לכבוד ידידי מחותני הרב רבי זגוויל ני' אב"ד בק"ק וואלשטיין אשר ביקש רומעכ"ת לחתני הרב רבי וואלף שיף ני' לשאול לי בשמו בלכתו הנה ישוב על גודל התמיה שבתשו' נב"י על הרמב"ם (פ"ב מהל' בכורים) דמכר פטר חמור דמיו אסורים. הא מתני' מפורשת ספ"ב דקדושין, מכרן וקידש בדמיהן מקודשת: הנה עיינתי בתשובה הנ"ל וראיתי שהאריך בדחוקים ועכ"ז דבריו אינם מספיקים. דמ"מ הא משמע בקידושין דאם מתני' כר"י מיירי ג"כ במחיים ובזה יקשה הא תופס את דמיו: ולגודל התמיה נראה לענ"ד. דלכאורה קשה על פסקא דהרמב"ם הנ"ל הא קיי"ל דפודין פ"ח בשה כ"ש ובכל מילי בשוויא, ולכאורה אין חילוק אם מזכיר שם פדיון או שם מכר כמו קודש דבין דרך פדיון בין דרך מקח מתחלל, עיין סוכה (דף מ' ע"ב), א"כ במכר פ"ח הדמים דנתן הלוקח בעד הפ"ח ליהוי פדיון, והפ"ח עצמו ודמיו מותרין: וצ"ל דהרמב"ם מיירי היכא דליכא למיתי עלה מדין פדיון, כגון בפחות מדמי שווין. גם י"ל דבהקדש ג"כ מהני רק היכא דהלוקח ידע שהוא הקדש, ונתן זה בעד הקדש הוי ענין חילול, אבל בלא ידע לא, וא"כ י"ל דמתני' בקידושין מיירי במכרן בשווין, ומדין פדיון הותר החמור ודמיו: אולם עדיין לא יספיק למסקנא דמוקמינן למתני' בלאחר עריפה, ובזה דאין לו פדיון יקשה הא דמיו אסורים: ונלע"ד דהא באמת גדלה תמיהת הראב"ד וכי זה מאיסורי הנאה דתופסין דמיו, דלא משכחת רק בע"ז ושביעית, ולזה צ"ל דוקא היכא דא"א לאפקועי איסורא בפדיון ולא אלים למתפס פדיונו לאפקועי איסורא בזה לא אלים ג"כ למתפס פדיונו לאסור דמיו, אבל בפטר חמור דאלים למתפס פדיונו לאפקועי איסורא ה"נ אלים למתפס פדיונו [היכא דא"א לבא עליה מדין פדיון בהיתירא וכגוונא הנ"ל] לאסור דמיו, (ויש קצת סמך לזה, דהא כתבו הראשונים, דהיתירא דיוליך הנאה לים המלח הוא רק בע"ז דתופס דמיו, והא בע"ז לא פקע איסוריה ע"י דמיו, וא"כ מה הפרש יש בין ע"ז ובין שאר איסורי הנאה לענין היתירא דיוליך הנאה. ואעפ"כ אמרינן כיון דאלים למתפס פדיונו לאסור דמיו, משום הכי בנתערב הקילו דמהני יוליך הנאה דלהוי כמו פדיון, דיש שייכות יותר שם פדיון בע"ז, כיון דאלים שמתפס פדיונו לאסור דמיו, הכי נמי יש לומר בהיפוך כיון דאלים למתפס פדיונו לאפקועי איסורא מגופו, אלים גם כן למתפס פדיונו לאסור דמיו] וא"כ אחר עריפה דלא אלים למתפס פדיונו לאפקועי איסורא, ה"נ לא אלים למתפס פדיונו לאסור דמיו, והוי כמו כל שארי איסורי הנאה כנלענ"ד. ידידו: עקיבא גינז מא"ש סימן קסא לבני יקירי הרב רבי אברהם ני' בק"ק ראוויטש מה שעמדת בדברי תוס' פסחים (דף י"א ד"ה על ובדק) דכתבו בתירוצם, אבל הכא דבדיקת חמץ דרבנן שרי. למה לא אתי עלה דבלא"ה א"צ לבדוק כיון דכבר בדק ולא מצא: בודאי דברי התוספות תמוהים. וכפי הנראה דהמהרש"א רצה לתקן עיי"ש, ודבריו תמוהים כמו שכתבתי בגליון המהרש"א, וז"ל אינו מובן וכי בשביל דלא מצי לתקן האיסור דבל ימצא דדבריהם.. לא יתקן מה דאפשר לו לתקן הלאו דאורייתא: ומה דהקשית על קושיית תוס'. די"ל דנ"מ ביש לו בית בדוק ואתו ב' עכברים ושקל אחד חמץ וא' מצה ועיילו לב' הבתים אלו, דאם מחזיקים להאי בית דבדק ולא מצא בחזקת בדוק, א"כ הדין דשתיהן צריכין בדיקה, אבל אם מחזיקין הבית לאינו בדוק, ממילא הדין כמו דאמרינן בסוגיא שם. היו ב' צבורים וכו' היינו ב' קופות: טובים דבריך ונכוחים, אבל לקושטא דמלתא, נראה לענ"ד דמה דאמרינן בב' קופות שאני אומר, היינו כיון דעל הקופה של תרומה ליכא שאלה, א"כ הספק רק על קופה של חולין, ואמרינן ביה ספק דרבנן לקולא, וה"נ מדמינן לזה ההיא דב' צבורין דהבית שאינו בדוק כיון דממילא צריך לבדוק אינו נכלל בכלל הספק, והוי הספק רק על הבדוק ואמרינן ביה ספק דרבנן לקולא, ותולין דבזה מצה עייל, אבל בההיא דבדק ולא מצי נהי דמחזיקין אותו בחזקת אינו בדוק מ"מ כיון דנפטרו הבעלים לבדוק עוד הבית, ממילא השאלה ג"כ על הבית זה ואמרינן בי' מאי חזית דדלמא לזה עייל המצה וא"צ לבדוק עוד. והוי לענין זה כמו ב'בד וקים ממש, אביך רחימך: עקיבא סימן קסב לידידי המופלג מוה' משה כ"ץ ני' בק"ק שאנלאנק: מה דהקש' מעכ"ת על השמטת הרי"ף מימרא ערוכה הא דאמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו כיון דלא מצינו חולק על זה אלא במה דאמרינן אביי לא אמר כר"א לא ס"ל הא דרבא. וממילא קיימא הכלל דאביי ורבא הלכה כרבא: ביותר הי' לו להקשות דהא כפי מה דמסקינן תיובתא דרב ענן, ממילא נשאר הסייעתא לרבא מברייתא ואפילו ישראל מומר, דלית לן אוקימתא אחרת רק לרבות מומר לאותו דבר, וראיה זו כתבוה כל הראשוני' א"כ תגדל התמיה על הרי"ף שלא הביא ההיא דרבא: והנראה לענ"ד ליישב, ע"פ מה דהקשה הרשב"א אהאי דינא דבודק סכין, הא קיי"ל דהטבח צריך שיבדוק בסימנים אם שחט רובו. ואם לא בדק אסור, א"כ ניחוש דלמא לא נשחטו הסימנים, ותירץ דאמרינן דמסתמא בודק מיד, וכשרואה דלא נשחטו רובן גומר. השחיטה קודם שיעור שהייה עיי"ש, ובסוגי' דחולין (דף ט' ע"א) לא בדק מאי, ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א בר' ינאי טריפה ואסורה באכילה, במתניתא תנא וכו' ובתוספות שם משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבילה, וכ"כ בחידושי הרשב"א שם, וז"ל דרוב פעמים רובן של סימנים נשחטו אבל באיסור דרובא דתלי במעשה ומיעוטא דלא תלי במעשה הוא, ובכי הא לא אזלינן בתר רובא כדאיתא בבכורות, מש"ה אוקמי רבנן בחזקת איסור הראשון, אבל בחזקת טומאה דלא הוי מעיקרא לא אוקמינן לה עיי"ש: הרי דתוס' והרשב"א ס"ל דמדאורייתא אף בלא בדיקה שריא, א"כ י"ל הא דסומכין על סברא זו דמומר בודק תיכף וגומר הרוב קודם שעור שהייה, באמת אילו הי' מדאורייתא אסור בלא בדיקת סימניה לא היינו סומכים על זה, דאפשר דיש בו טורח ליזהר לבדוק תיכף ולגמור השחיטה, אלא כיון דמדאורייתא ממילא שריא כיון דרוב פעמים נשחטו רובן ולגבי דרבנן סמכינן ע"ז: והנה אף דתוס' והרשב"א סוברים דהוי רק דרבנן, מ"מ מצינו דהרמב"ם כתב דהוי ספק נבילה דאורייתא, וי"ל הטעם דבאמת הוי רוב, אלא כיון דהוי רובא דתליא במעשה לא סמכינן