רבי עקיבא איגר רי

לדברים טובים אחר מותו אם הוי לשון מעליא והחוב על היורשים לקיים אי לא: הנה אם באנו לדון מדין הנדר בלשון הצוואה שיהיה לדודו וכו', דהוי אפשר כמו לשון אתן, מכל מקום הא כתב המרדכי פ' מי שמת (סי' תרכ"ד) בשם מהר"ם, דבאומר אתן לאחר מותי לא הוי נדר, כיון דבזמן שיחול הנדר הוא חפשי מהמצות, והרמ"א בשו"ת (סי' רמ"ח) הוסיף דאף באומר אתן לאחר ל' יום, ואף באמר אתן סתם ומת אין היורשים מחוייבים לקיים נדרו. כמ"ש הריב"ש בשו"ת (סי' ש"ה) לענין שבועה עיי"ש, ונראה לי דזהו כוונת הרמ"א בפסקיו בש"ע חוה"מ (סי' רנ"ב ס"ב) מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך ומת יורשין פטורים. ומשמע בפשוטו דנדר היינו נדר ליתן לעניים. ולכאורה קשה מ"ש מהאומר הרי עלי עולה דיביאו יורשים העולה. כדאיתא פ"ק דקדושין (דף י"ג) [ומהאי טעמא תמוהים לי דברי המרדכי פרק ד' דבב"ק (סי' מ"ד) דהוכיח דבהקדש לית ביה דין אסמכתא, דהא באומר סלע זו לכשיבא לידי אתננו לצדקה. דבהדיוט בדבר שלא בא לעולם אין בו צד קנין ואפילו הכי חל בהקדש, קל וחומר באסמכתא דמהני על כל פנים במעכשיו וב"ד חשוב, ותמוה לי. דבאתננו גם בהדיוט מהני במחייב עצמו בקנין ליתן הדבר שלא בא לעולם. כדאיתא בש"ע (סי' ס') דהקנין חל על גופו שהוא בעולם. והוא מחוייב ליתן הפירות דקל משום הכי מהני באתננו לצדקה. דאמירתו לגבוה ככתובים ומסורים דמי. וכקנין בהדיוט הוא וחל החיוב על גופו. מה שאין כן לענין אסמכתא דבמחייב עצמו בקנין לא מהני י"ל דגם בהקדש לא מהני וצ"ע] ונ"ל דהרמ"א אזיל לשיטתו דנראה מפסקיו בהגהותיו יו"ד (סי' רנ"ח ס"ז) דהמקדיש שט"ח צריך כתיבה ומסירה. והיינו כדעת הרשב"א. דבצדקה לא אמרינן אמל"ג כמסירתו להדיוט דמי. מש"ה בנודר אתן לעניים לא הוי כנתחייב בקנין. רק דעליו מוטל לשמור מוצא שפתיו. דבפיך זו צדקה. והוי רק כמו חיוב לקיים שבועתו. דאין היורשים מחוייבים לקיים נדרו ושבועתו אולם ממ"ש הרמ"א חוה"מ (סי' רי"ב) דבאומר פירות דקל כשיבאו לעולם אתננו לעניים ומת דאינו כלום. ומשמע דוקא במת קודם שבאו הפירות לעולם כמ"ש הסמ"ע (סי' קכ"א) ועי' בתשו' חכם צבי (סי' ע') וצ"ע. ואם כן אף באומר אתן סתם ספק עצום אם יורשים חייבים. ומכל שכן בנידן דידן דהוי כאומר אתן לאחר מותי: ובאם באנו לדון מדין הקדש שאמר יהיה לדודו הוי כאומר סלע זו לצדקה. והיינו אם היה לו מעות בעין לחול עליהם שם הקדש. והיינו דגם בצדקה אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. והוי כזכו בו המקבלים. מכל מקום נראה אף בבריא שאמר סלע זו לצדקה לאחר מותי הוי ספיקא דדינא. דמדברי הר"ן נדרים (דף כ"ט ע"ב) נראה דסבירא ליה דבצדקה שאמר סלע זו לצדקה אחר שלשים הוי כמסירתו להדיוט במעכשיו ולאחר ל' יום, וא"כ ה"נ הוי כמעכשיו ולאחר מיתה אלא דכתב שם הר"ן דהרשב"א מסתפק בזה. דאולי זהו רק לבר פדא. אבל לדינא י"ל דלא הוי כמעכשיו, וביותר נראה מדברי הרשב"א בחי' יבמות. דאף לבר פדא הטעם דא"י לחזור לא דהוי כמעכשיו. אלא דאלימא הקדש למיהוי כמעשה. דלא אתי דיבור ומבטל מעשה עיי"ש. וא"כ זהו באמר לצדקה אחר ל'. דשפיר חלה לאחר ל' כמו בנותן להדיוט ואמר תקנה לאחר ל' אלא דבהדיוט יכול לחזור תוך ל'. ובהקדש אלים דאין יכול לחזור. אבל באומר לאחר מותו דבהדיוט כהאי גוונא אף בלא חזרה לא חל כלל דאין קנין אחר מיתה גם בהקדש לא חלה: אח"כ מצאתי בתשובת הרשב"א (ח"ג סי' קכ"ב) וז"ל ועוד אני אומר דאפשר דבריא אפילו לא נתן לאחר קודם ההקדש אלא שאומר אם תצא חמה מנרתקה הרי זה הקדש. ומת קודם שתצא חמה מנרתקה פקע הקדש. לפי שלא חל ההקדש מעכשיו אלא לאותו זמן, ובאותו שעה כיון דמת אינו יכול לחול ההקדש. ואפילו למאן דפסק באיבעי' דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו לחומרא. ואם עמד אינו חוזר. התם בהקדש סתם משא"כ כאן דתל' באם תצא. ואע"ג דאמרי' פ"ד דנדרים לבר פדא הכא אינו חוזר דאמל"ג. התם הוא בעוד שהמקדיש קיים ובא לחזור בו דלא אתי דיבור ומבטל דיבור דהקדש. דאניס כמעשה וטפי מנתינת מעות ליד אשה דחוזרת. אבל במת תוך ל' פקע ההקדש עכ"ל. ושמחתי שכוונתי בעזה"י האמת בכוונת דברי הרשב"א. וא"כ הוי ספיקא דרבוואתא דמספק אין מוציאין מיורשים כמ"ש בהגהת ש"ע יו"ד (סי' רנ"ט ס"ה ועי' ש"כ שם) ועיין עוד מה שכתבתי בתשובותי וביותר דאף בהקדש סתם אם ליכא עדים בפנינו דהקדיש אלא דנמצא כתובים אצל המקדיש. תלי' באשלי רברבי, דבשטר קנין כה"ג שנמצא אצל הבעלים. דעת הרי"ף ור"ת דלא מהני. וס"ל דההיא דנמצא דייתקי קשורה על ירכו אף במתנת בריא בקנין מיירי. והר"ן בתשובה כ' דכן דעת הרמב"ם אלא דרובא דרבוואתא חולקים כמ"ש הה"מ (פח"י מה"ל גזילה) דדעת רש"י והר"י מיגש והרמב"ן והרשב"א סבירי להו דלא בעי מטא לידיה. וכנראה דכן הסכמת הה"מ וס"ל הכי בכוונת הרמב"ם כמ"ש (ספ"ט מהל' זכיי') וכן כתב הריטב"א בתשו' שהובא בבית יוסף (סי' רמ"ג) וכתב שם שכן נראה דעת הרא"ה. וכן כתב הנ"י פ"ק דמציעא והריב"ש (סי' קס"א) והרא"ש בתשו' (כלל ס"ו) דמוקי מתני' דקשורה על ירכו במתנת שכ"מ. וכן דעת הטור (סי' רמ"ג ובסי' ר"ן) וכן כתב הבית יוסף (סי' ל"ט וסי' ס"ה) דהכי נקטינן דהרי"ף ור"ח יחיד לגבי כל הנך רבוואתא (ומה שכתב הבית יוסף (סי' ל"ט) וכדבריהם סתם הטור סי' ס"ה'. לא ידעתי מקומו. דהא אדרבא קצת משמע שם בהיפוך. מדכתב הטור המוצא שטר הקנאה וכו' שפירוש שהקנה לו מחיים. משמע דבסתם הקנאה לא. ואולם מדברי הטור (סי' רמ"ג וסימן ר"ן) הוי סייעתא]: מזה היה נראה להלכה פסוקה דלא בעי מטא לידיה. ואולם כ"ז אם היה עידי קנין והעידו שהקנה לו סתם. אבל באין עידי קנין לפנינו. אלא דנמצא השטר דהקנאה ברשות נותן. לענ"ד אין מוציאין מהיורשין. דהרי הטור (סי' ל"ט) כתב דבאומר קנו ממני וכתבו שטר ותנו לידי דלא זכה בו המלוה עד שיצא מתחת ידו. וכן סתם להלכה בהגהת ש"ע שם. וא"כ היכא דנמצא ברשות נותן יש לומר דחיישינן שמא אמר כתבו ותנו לידי. וכמו שכתב הטור להדיא (סי' נ"ו ס"ט ועי' ש"כ שם) דה"ה בשטר מתנה וההיא דתשו' הרא"ש הנ"ל כתב שם הש"כ דצריכים לדחוק דמיירי דאיכא עידי קנין בפנינו דמעידים דהקנה בסתם. ובאמת קשה לשמוע אפילו על צד הדוחק דהרי כתב הרא"ש שם ודאי שטרות דנמצא ביד הנותן וליכא עידי קנין לפנינו והיה טוען הנותן שהיה על תנאי אפשר דנאמן במגו דאי בעי קליי'. הרי דבלא מגו לא הי' בטל מצד דהוי כאומר כתבו ותנו לידי. גם מה דנדחק הש"כ בההיא דהמוצא שטר הקנאה קשה מאד. ועמד בזה האו"ת. ותירוצו אינו מובן, ולעניית דעתי יש לומר דמיירי בפירש שהקנה לו מיד. ומדוקדקים דברי הטור סימן ס"ה] ודעת הרמב"ן מבואר בבעה"ת (ססי' נ"ב) דאף באומר תנו לידי זכה המקבל. אולם מדברי הר"ר נתן שם נראה דמחלק בהכי. ולפי זה אפשר דגם הרמב"ם ס"ל הכי. די"ל דדברי הרמב"ם (ספ"ט מהל' זכיי') מיירי אף במקצת נכסיו ובקנין. וכדעלה על דעת הנ"י פ"ק דמציעא לפרש כן וכמו שכתב הר"ן בתשובה: ומה דהקשה הריב"ש והובא בכ"מ שם מדברי הרמב"ם שם (פ"ח הי"ח) או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואינו יכול לחזור לא קשה מידי דשאני התם דהעדים מעידים שקנו בסתם. אבל בנמצא קשורה על ירכו יש לומר דחיישינן דאמר תנו לידי. וכולם משום דחיישינן שמא הכין לו הכתב למסור לכשירצה וכמו בסמפון היוצא מת"י המלוה דאמרינן ספרא אתרמי ליה כדאיתא בבבא מציעא (דף כ') וא"כ אף דמדברי הראשונים נראה דס"ל דדעת הרי"ף דאף דקנו מידו בסתם בעי דמטא לידיה. וכדמוכח מתוך קושיית הריב"ש הנ"ל וכן מבואר בדברי הר"ר נתן שבבעה"ת אולם בער אנכי ולא אדע איך יעלה על דעת לומר כן. הא מבואר בכמה דוכתי דאין אחר קנין כלום. ואינו יכול לחזור רק כל זמן שעסוקין באותו ענין. וגם בשטר אם אמר זכו בשדה וכתבו לו שטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. ובאמת הרא"ש בתשובה הביא ראיה זו. אבל א"י איך אפשר שימצא חולק בזה. וד' יאיר עיני] ובזה הוי הרי"ף ור"ח יחיד לגבייהו. אבל בנמצא שטר קנין ברשות נותן. דגם