רבי עקיבא איגר רט

המרדכי דיכול להקדיש מלוה דאיתא בקנין בהדיוט במעמד שלשתן, דכיון דמעמד ג' הוי דרבנן מנ"ל דאמרינן לגביה אמירתו לגבוה כמסלה"ד עכ"ד, הא מדברי הרשב"א גבי מקדיש שט"ח משמע להדיא דבהקדש בד"ה אמרינן אמל"ג ככתובים וכמסורים להדיוט דמי, ואף דלהרבה פוסקים מכירות שטרות דרבנן, ואינו במשמע דדין מקדיש שטר חוב תליא במחלוקת הפוסקים, אם מכירת שטרות דאורייתא או דרבנן. ומ"ש ש"ב ני' מדברי תוס' ב"ב (דף ע"ז ד"ה קני וכו') שכתבו דלא תקנו רבנן שיקדיש שטרות ושעבוד קרקע משום דאין להקדש צורך כ"כ, לא מצאתי לשון זה בתוס' אלא שכתבו סתם, והא דלא תקנו שיכול להקדישן, ובאמת דברי תוס' בזה תמוהים, [כאשר כתבתי בסוף תשובתי לכבוד אביו א"ד הגאון ני', א"כ י"ל דהרשב"א ס"ל דהקדש מהני בשטרות: מ"ש ש"ב מעכ"ת ני' על דברי דכיון דאיתא בהדיוט להקנות מלוה אג"ק. אמרינן לגביה אמל"ג כמסהל"ד, דא"כ במקדיש פירות דקל נימא כיון דאיתא בהדיוט ע"י דקל לפירותיו: באמת בתוס' (דף קמ"ח) כתבו לדמות כן קנין דאג"ק לקנין דפירות דקל מכח דקל לפירותיו עיי"ש, אבל מ"מ אינו הכרת דיסביר כן הרז"ה, והחילוק י"ל דבדקל לפירותיו אין הקנין חל על הפירות אלא דמכח דקל שלו הוי כגדלו בדקל שלו, אבל עכ"פ לא משכחת התפסת קנין על הפירות, משא"כ בקנין אג"ק הקנין נתפס על המטלטלין בעצמ' י"ל דקנין הוי כמו שאר קניני' ומקרי איתא בהדיוט מ"ש ש''ב ני' בישוב קושיית השיטה מקובצת על הרשב"א דהירושלמי ס"ל דתכ"ד בהקדש א"י לחזור, וא"כ כיון דאמר מהיום שוב א"י לחזור, אבל לדידן דקיי"ל כסוגיא דב"ב דיכול לחזור שפיר קאמר הרשב"א דהוי ספק חזרה עכ"ד: אינו מספיק, דהרי בקדושין וגרושין דא"י לחזור תכ"ד ואפ"ה אמרינן דמעכשיו ולאחר ל' הוי ס' חזרה, וכבר הקשה כן הרשב"א בחידושיו לקדושין ותירץ דמיירי בענין דיכול לחזור, כגון דעדיין לא נתן הכסף קדושין לידה עד דאמר מעכשיו ולאחר ל' תהי' מקודשת לי, כיון דלא גמר דבוריה יכול לחזור עיי"ש, וכיון שכן כיון דהקדושין וגירושין משכחת רק ביכול לחזור, וזה גם בהקדש משכחת באומר מהיום ולאחר מיתה יהי' הקדש: מ"ש ש"ב מעכ"ת על דברי בתשו' הרשב"א דנ"מ דאם אמרי' לגבי' אמל"ג, ממילא היכא דהוא ברשות אחר א"י למתשיל עלה דכבא לגזבר דמי, וכ' ש"ב ני' דנ"מ כיון דהקנין רק מכח אמל"ג יכול למתשיל דדיבור ודיבור הוא וחילי' דידיה מדברי הש"כ (סי' רנ"ה) בכוונת הרשב"א: יפה כתב והדרנא בי מדברים ההם, ומ"ש ש"ב ני' להקשות על הרמ"א דהא מדפסק (סי' רנ"ח) דאיבעי' דיש יד לצדקה לחומרא, א"כ ס"ל ע"כ דספק צדקה לחומרא וכדעת הרשב"א נדרים דהא ליכא למימר משום דאת"ל הוי פשיטות כמו שכתב הר"ן שם דהא הרמ"א פסק (בסי' רל"ד) דהבעל א"י להפר בלא שמיעה, הרי דסבירא ליה דאם תמצא לומר לא הוי פשיטות ואם כן אמאי פסק (בסי' רנ"ז) דמהיום ולאחר מיתה אינו קדוש, הא טעמא דרשב"א דהוי ספק חזרה וס' הקדש לקולא, וכיון דהרמ"א פסק דספק הקדש לעניים לחומרא, ממילא הוי הקדש מכח ספק תנאי עד כאן דבריו: אי משום הא לא אריא, די"ל דהא דהרמ"א פסק דיש יד לצדקה, היינו כיון דקצת פוסקים ס"ל דאת"ל הוי פשיטות וגם קצת פוסקים סברי דספק הקדש לחומרא, ראה הרמ"א לצרף השיטות יחד להחמיר, אבל בספק הקדש דעלמא פסק להקל, וכן (בסי' רל"ד) פסק לחומרא דאת"ל לא הוי פשיטות, אולם באמת בלאו הכי דברי הרמ"א סתורים בענין זה דספק הקדש, דבחוה"מ (סי' ר"נ) באיבעי' דהקדיש כל נכסיו פסק האיבעי' לקולא וביו"ד (סי' רנ"ט) משמע דהסכים להמחבר בהגהת מרדכי דס' צדקה לחומרא, ובש"כ יו"ד (סי' רנ"ט) האריך בזה והקשה גם כן סתירת פסקי ש"ע אהדדי באיבעי' דיש יד לצדקה: ויכולני לומר דאם אמרינן דיש יד לצדקה דאתקיש לקרבנות, גם זה לזה אתקיש לומר בו דאמל"ג כמסירתו להד"ד.. כמ"ש להדיא הר"ן פ"ק דקדושין בסוגיא דרשות הגבוה בכסף וא"כ הרשב"א בתשובה (סי' תקס"ג) דס"ל דספק צדקה לקולא ממילא קיי"ל דאין יד לצדקה, מש"ה ס"ל שם בתחילת דבריו דבהקדש עניים לא אמרינן אמל"ג, אבל בחידושיו דפסק דהאיבעי' דיש יד לצדקה לחומרא משום הכי פסק גם כן דבהקדש עניים אמרי' אמל"ג והיינו מספק דשמא איתקש לקרבנות אלא דלפ"ז יקשה פסקי דהרמ"א דהא (בסי' רנ"ח) פסק דיש יד לצדקה ואעפ"כ פסק שם במקדיש שט"ח דצריך כתיב' ומסירה דבהקדש עניים לא אמרינן אמל"ג, וגם ביסוד הכלל אם הוי פשיטות איני יכול לעמוד על פסקי דהש"ע, ביו"ד (סי' רל"ד) פסק דיכול להפר בלא שמיעה, והיינו כהפוסקים דאת"ל (לא) הוי פשיטות, ובש"ע אה"ע (סימן קל"ז) פסק דאמר לראובן ושמעון הוי ספק מגורשת. והיינו כהפוסקים דאם תמצא לומר לא הוי פשיטות גם קשה לי על הטור דפסק דא"י להפר בלא שמיעה. וע"כ דס"ל דאת"ל לא הוי פשיטות. וכמ"ש הב"ש אה"ע (סי' קל"ז סק"ו) בדעת הרא"ש. והא הרא"ש (רפ"ד דחולין) כ' דאם הוציא' אבר והחזירה והוציאה והחזירה דמה שבפנים מותר. וכן פסק הטור יו"ד (סי' י"ד) וע"כ הטעם דאת"ל הוי פשיטות. וצ"ע: ואשר אני אחזה לי ביישוב קושיית השיטה מקובצת על הרשב"א דהא בירושלמי מפורש בהיפוך. דאיתא התם פ"ז דגיטין אף בהקדש כן כ"ע מודים דאמירתו לגזבר כמסירתו להד"ד. הרי דבהקדש לכ"ע חל ההקדש. נלענ"ד לפמ"ש לעיל דהרשב"א בתשו' ע"כ אזיל לאותו צד דס"ל בחידושיו דהסוגיא הכל אליבא דבר פדא. אבל לאביי ורבא ס"ל דקדושת דמים פקעה בכדי. מוקמי ברייתא כפשטיה. וקיימינן דבמקדיש לאחר ל' יום יכול לחזור קודם ל'. וכיון שכן דהירושלמי אזיל לבר פדא. מש"ה אמר בירושלמי דבהקדש כ"ע מודים דלו יהא דהוי חזרה. הא גם בהקדש לאחר ל' ג"כ לא מצי לחזור מקודם. והירושלמי נקט אמל"ג כמסירתו להדיוט אבל למאי דקיי"ל כאביי ורבא, שפיר אמרינן דהוי ספק תנאי ס' חזרה. ואם הוי חזרה מהני חזרתו קודם ל' יום. וספק הקדש לקולא ודוק שארו ידידו: הק' עקיבא גינז מא"ש בשולי המכתב מתקשה אני כעת בסוטה (דף ז' ע"א תוס' ד"ה נדה שהיא בכרת וכו') ויש לומר דוקא יחוד דעריות וכו'. תמוה לי. דא"כ איך למד ר"י סוטה דבעלה נאמן עלי' בק"ו מנדה (דף ק') הא נדה מנ"ל דשרי. ע"כ משום דלא הוי דומיא דבן לאמו כיון דיש היתר לאיסורו. אם כן איך נילף סוטה מנדה, הא עיקר טעם ההיתר בנדה משום דיש היתר לאיסורו. משא"כ בסוטה כמו שהשיבו חכמים באמת. אבל ר"י דלא היה סבירא לי' חילוק זה תקשי נדה גופא מנא ידעינן דשרי ביחוד. וצ"ע: גם יש לעיין. דהא מה דהקשו תוס' דמ"ש נדה מעריות היינו אף דבנדה גם כן בלא בעל אותה אסור ביחוד. מ"מ הא בעריות גם בבעל אותה כגון שגירש לאשתו ונשאת לאחר. דאסור הראשון להתייחד עמה, כיון שהיא אשת איש. או שבא על הפנויה ונשאת לאחר וכדומה שהיא עתה ערוה עליו דאסור לייחד אף דכבר בא עליה, וא"כ מה תירצו תוס' דעריות דאסרינן היינו דומיא דבן לאמו, דאין לו היתר לאיסורו, נימא נמי דומיא דבן לאמו דלא בעל אותה דהא מעולם אסורה לו. אבל בבעל כמו גווני הנ"ל תשתרי. ומנ"ל דבאין היתר לאיסורו אף בבעל אסור נימא דדומיא דבן לאמו דלא בעל הוא דאסור אבל בבעל מותר, וצ"ע: סימן קמו לכבוד ידידי הרב רבי הירש קרא ני' דיין בק"ק לעסלא ע"ד צוואת המנוח ר' אברהם יצחק ז"ל בנוסח שיהיה סך כך וכך