רבי עקיבא איגר רח

ונדמה. במה דנראה מפורש בדעת הרשב"א דאין לדמותן. דהרי בתשו' (סי' תקס"ג) הביא דברי הירושלמי דהיכא דא"א לפרש גופא מהיום הוי ספק חזרה ואוקי ממונא בחזקתו. ולמד מיניה דכמו כן בהקדש מעכשיו ולאחר ל'. ומכל מקום בעיקר היסוד דבהקדש לא שייך גופא מהיום לא למד משם רק מסברא דינקי מהקדש. ומביא ראיה מסוגיא דב"ב. ושנוי כן בדבריו בתשו' (ח"נ סי' קכ"ב) ומשולש בדבריו בחידושיו לנדרים. משמע להדיא דהיכא דלא שייך חששא דינקי מהקדש שפיר דיינינן גופא מהיום. וכ"כ להדיא בשיטה מקובצת שם (דף נ"ב ע"ב) וז"ל דאיברא ודאי דשני הקדש עניים מהקדש בד"ה, דשפיר מצינו למימר בהקדש עניים גופא מהיום עכ"ל ומה שתמה א"ד הגאון ני' בדברי הרמב"ם (פ"א מהל' כלי מקדש) לענ"ד אדרבא מכח זה הכלל דפסק דהיכא דאמרו אמרו דבר אחד' הוי שוטה, מכח זה מוכח דהלכה דמדת יבש נתקדשה, ואף דהוי שיטה. מ"מ היכא דמוכח שאני. כמו בכל כללי ההלכות דלפעמים מוכח נגד הכלל, והיינו מדפרכינן בשמעתין לקמן, נימא נמי רע"ק ור"י אמרו דבר אחד, ובזה יקשה דלמא מש"ה לא אמר הכא דלא להוי כשיטה וההלכה באמת כרע"ק דמי' לא נתקדש ולא רצה לאוקמי רע"ק בשיטה, ואף די"ל דפרכת הש"ס דלימא תרווייהו ריה"ג ור"י אמרו ד"א ורע"ק ור"י אמרו ד"א כעין דמצינו פ"ק דחגיגה (דף ו') אמר אביי ב"ש ור"י ור"י כולהו ס"ל וכו', וב"ה וריה"ג ורע"ק כולהו ס"ל וכו' ובכה"ג לא יהי' מקום למידק ההלכתא לכאן ולכאן, מ"מ יקשה דשמא רצה ר"י להשמיענו דהלכה כרע"ק, ומש"ה מחשב ריה"ג לשיטה לאורויי דההלכתא כרע"ק, אע"כ דקים להו לחז"ל דבאמת ההלכה כריהי"ג, כנלענ'"ד. בן אחותו דבוק באהבתו, מוכן לעבודתו בשולי המכתב קשיא לי כיום בדברי תוס' ב"ב (דף ע"ו ד"ה קני וכו') והא דלא תקנו רבנן דיכול להקדישן וכו', צ"ע היכן מצאו זה ראיה להקדיש שט"ח, אי מסוגיא דפסחים דהקדיש מלוה, הא שם איתא ג"כ דזבין מלוה, אע"כ דחז"ל תקנו רק דיכול למכור השט"ח אבל בלא מסירת השט"ח. רק שמוכר החוב ושעבוד הנכסים ל"ק, ובפסחים מיירי רק דזבין השעבוד נכסים בלא מסירת השטר, וזה פשוט, וא"כ גם אקדיש מלוה בכה"ג הוא, אבל מקדיש שט"ח י"ל דמהני, וכדקיי"ל בהגהת ש"ע יו"ד (סי' רנ"ח) וצ"ע: סימן קמה בענין הנ"ל לכבוד בן דודי הנ"ל הרב רבי זאבל איגר נרו' הגאב"ד דק"ק ברונשווייג הק'' עקיבא מ"ש ש"ב רומעכ"ת על דברי, וליישב דברי הירושלמי הא דבהפקר ל"ש גופא מהיום ופירי לאח"מ, היינו כיון דילפינן הפקר משמיטה דבעי שיהא מופקר לכל לעניים ולעשירים, ה"נ ילפינן מהתם דבעי שיהי' מופקר לגמרי. ולא שיהי' קרקע משועבדת לבעלים ליניקת פירות לענ"ד קשה להמציא דבר חדש כזה, דבפשוטו מסתבר בודאי כל מה שיכול למכור וליתן יכול להפקיר, אלא דמה שמפקיר בעי שיהיו כל אדם שוים בו, וקטן וגדול שם הוא, דבלא"ה לא הוי הפקר, אבל שיהא צריך להפקיר בסילוק זכותו יותר ממה דסגי במכירה ובמתנה מנין לנו, וכבר מצינו הפקר כזה בנותן נכסיו לגר מהיום ולאח"מ ומת הגר בחיי נותן, דודאי כל מה שהי' לגר נעשה הפקר במיתתו, והזוכה בנכסים ההמה זוכה בגופן מהיום ופירותיהם לאח"מ הנותן, ובחיי הנותן הקרקעות הפקר, ומשועבדים להנותן לפירות ודוחק לחלק בין הפקר דממילא לבין הפקר במעשה הפקר גם אם איתא דילפינן גם לשאר דברים משמיטה, נימא ג"כ דבעי דומיא דשמיטה שיהי' הפקר לעולם, ולא לזמן, והרי אמרי' בנדרים פ"ד, אמר שדה מופקרת ליום אחד וכו' ובאמת מדברי הרא"ש בפירושו שם משמע דדוקא כ"ז שלא זכה אחר באותו יום הוא דאמרי' דאחר היום מעצמו חוזר השדה לבעליו, אבל בזכה בו אחר הוא שלו לעולם. וכן נראה לי לדייק מדברי הב"י א"ח (סי' רמ"ו) שכתב עלה דברי הר"ר פרץ דמפקיר הבהמה רק לשבת, דא"צ לחוש שיזכה בו אחכ בשבת מכיון שהוא ביד הנכרי לא יניח לאחר לזכות בה בשבת, ולאחר שבת ממילא תהיה הבהמה ברשות הבעלים, שלא הפקירה רק לשבת עיין שם, מבואר להדיא דאם היה אחר זוכה בשבת היתה שלו לעולם. א"כ לכאורה סייעתא לש"ב מעכ"ת ני' דילפינן הפקר דומיא דשמיטה גם לשארי דברים, ואף דיכול למכור לזמן מ"מ ל"א דההפקר רק לזמן, והאחר זוכה תוך זמן יהא זוכה רק על הזמן ההוא, דלא שייך בהפקר שיהיה לזמן: אמנם אינו מובן לי כל צרכו, דממנ"פ אם א"י להפקיר לזמן גם בלא זוכה אחר איך ההפקר לאותו זמן לחוד, ולאחר שבת יפקע ההפקר, הא אין שייכות ההפקר לזמן, ונצטרך לומר דהוי כמו תנאי דאם יזכה אחר בתוך הזמן יהי' הפקר, אבל אם לא יזכה אחר תוך הזמן, לא יהי' הפקר כלל, וא"כ איך מהני בשבת הפקר ליום שבת, הא באם לא יזכה בו אחר בשבת בטל ההפקר למפרע, ועבר על שביתת בהמתו, ובדברי הרא"ש הנ"ל י"ל דהוי כמו תנאי, אבל לענין שביתת בהמתו יקשה כנ"ל, וצל"ע תו כתב ש"ב מעכ"ת ני' ליישב קושייתו על השיטה מקובצת דאם בעי פתח לא הוי כ"כ מגו דמתשיל עלה, ושאני בההיא דמנה לפלוני בידי דהפתח פתוח לפניו, דאלו ידענא דלא אמצא מקום לפרוע לבע"ח לא נדרתי עכ"ד זה אינו מספיק, דהא סוגיא ערוכה ביבמות (דף פ"ח ע"א) דבקדושת הגוף נאמן לומר נשאלתי, משום דבידו למתשל עלה, הרי אף דצריך פתח, מ"מ מיקרי בידו, [ואנכי לא כתבתי על קושיית תוס' פסחים, רק די"ל דלענין הואיל למחשב מכח הואיל כדידיה, זהו רק היכא דבידו ממש, אבל לענין נאמנות ע"א באיסורים לא בעי כ"כ בידו, וכמו שצ"ל בדברי הר"ן פסחים פ"ב, בנכרי שהלוה לישראל על חמצו, שכתב הא דלא אמרינן הואיל ואי בעי פריק דמחוסר ממונא עיי"ש, אף דלענין נאמנות דע"א באיסורים אמרינן ביבמות שם הואיל ובידו לפדותו], וא"כ כמו דמהימן לומר נשאלתי משום דבידו למתשיל, ה"נ יהא נאמן לומר דלא הי' פיו ולבו שוים, כיון דבידו למתשיל עליה, דאין לחלק דדוקא באותו ענין עצמו דבידו לעשות היינו למתשיל נאמן דכבר עשה כן ואתשיל עלה, אבל מ"מ לא מהימן בעדות במלתא אחריתא, שלא הי' פיו ולבו שוים מכח דבידו למתשל, דהרי מצינו דנאמן לומר זה בני לפטרה מיבום משום דבידו לגרשה, וההיא דהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דכתבו תוס' ערכין (דף כ"ג) הא דאינו מהימן במגו דאי בעי מתשל עלה עיי"ש, דדיבורא קיל ליה יותר מלעשות מעשה למתשל עלה עיי"ש, ע"כ צ"ל דדוקא התם דנתקיים ההקדש ובא להעיד שמגיע לפלוני מנה הוי כמו עדות דממונא לגבות מההקדש, דלא מצינו דע"א נאמן בממון משום בידו, וצריכים לבא עלה מדין מגו, בזה אמרינן דלא הוי מגו כ"כ דקיל ליה דבורא יותר, משא"כ בדבר איסור דנאמן לומר נשאלתי או לא הי' פיו ולבו שוים, משום דבידו לעשות מעשה ולמתשיל עלה, אחר זמן רב בא לידי ס' קצות החושן וראיתי שכ"כ סי' רנ"ה] וא"כ אף בלא יצא לחוץ יהא נאמן דלא הי' פיו ולבו שוין מכח דבידו למתשיל ואף אם נדחוק לחלק דדוקא נשאלתי נאמן, אבל לא ענין אחר דלא היה פיו ולבו שוים, מ"מ עכ"פ ביצא לחוץ אם הי' צריך פתח דוקא, מ"מ יהא נאמן דלא היה פיו ולבו שוים, במגו דנשאלתי דהיה נאמן משום דבידו למתשיל עלה, ומצאתי בקצות החושן הנ"ל הקשה כזה על תוס' ערכין דמ"מ להימן מנה לפלוני במגו דנשאלתי דהוי דיבור ודיבור עיי"ש, וכן הקשה בתשו' בני אהרן (סי' ס"ב) ועיין בשער המלך (פ"ג מהל' יבום ה"ה ד"ה ועפ"י האמור וכו') וצ"ל דבאמת הא דצריך ר"ה לטעמא דא"א עושה קנוניא להקדש, היינו דאף אם מיד אחר שהקדיש אמר מנה לפלוני בידי, דידענו דעדיין לא נשאל עליו וליכא מגו דנשאלתי רק מגו דאי בעי מתשיל עלה דלא הוי מגו, דדיבור קיל ליה יותר, ואם כן עדיין דברי השיטה מקובצת אינם עולים יפה, דאף אם בעי פתח, ביצא לחוץ נאמן במגו דנשאלתי. מ"ש ש"ב רומעכ"ת הגנ"י על דברי בישוב הרז"ה על פי דברי