רבי עקיבא איגר רו

הרי"ף בזה. ואף בכל טורח דברי הש"מ להשוות כל דברי הרשב"א שיהיו לאחדים והרי ההיא דהרשב"א בכת"י. דבריו בנויים על דברי הרי"ף בב"ק. וצ"ל דודאי ביסוד דברי הרי"ף במקדיש דבר שאינו ברשותו. ס"ל להרשב"א כוותיה. אבל ביסוד זה דמלוה מקרי אינו ברשותו או מטעם גזילה. אע"ג דאינו מסרב. בזה לא ס"ל כהרי"ף אלא כדעת המאור וכנ"ל. כן נ"ל בדעת השיטה מקובצת] וא"י לשנותו כיון שהוא ביד הנחבל הו"ל כאלו בא ליד הגבאי, אלא ע"כ דבהקדש עניים לא אמרינן אמירתו לגבוה ולא קנה המלוה לעניים וכנ"ל. ומזה למד הרשב"א דכיון דבהקדש עניים לא אמרינן אמל"ג ממילא יכול לחזור בחרטה בלי פתח: באופן דיש לקיים דברי הש"מ, דמ"ש הרשב"א דיכול לחזור היינו בחרטה בלא פתח. אבל אינו מוכרח דמפרש להסוגיא דבב"ק ע"ד זה אלא דמפרש כהמאור וכדברי רה"ג שרצה לחזור ולא היו הב"ד יורדין לנכסיו בנדר אם לא בקנין מע"ג. או כדברי ר"ח דמיירי דרצה לשנות. ואף דבדברי הרשב"א במ"ש דיכול לחזור רחוק לפרש לענין זה. דיכול לחזור משמע דהיתר הוא לחזור וגם לחזור לגמרי משמע אף שלא לשנותו. מכל מקום בזה באמת היינו כהש"מ דיכול לחזור בחרטה בלא פתח: אולם אחר כל הטורח הזה. עדיין אין דעתי הענייה מתישבת בדברי הש"מ, דהרי הרשב"א (בסי' תרנ"ו) כתב להדיא שצריך פתח וחרטה. ואף דנראה דפתח הוא ל"ד. דהרי כתב בלשונו כשאר נדרים. והרי בנדר בעלמא ס"ל להרשב"א דל"צ פתח מ"מ אם היה זהו עיקר החילוק שבין הקדש בד"ה להקדש עניים לא הו"ל להרשב"א למנקט בלשונו פתח. וא"כ עדיין לא נתיישבו דברי הרשב"א: ולזה נראה לענ"ד דאין הכרח לדברי שיטה מקובצת הנ"ל. דמ"ש הרשב"א דיכול לחזור בו. היינו דהנ"מ אם היה החפץ ברשות אחרים. דבזה אלו היה בכלל אמירתו לגבוה. ומיד בדבורו נקנה להקדש. ממילא הנפקד נעשה כשומר להקדש וכגבאי דמי א"י לחזור אפי' ע"י שאלה. משא"כ אם לא אמרינן בזה אמל"ג ולא נקנה לעניים בלא קנין יכול לחזור ע"י שאלה. ואף דלפ"מ שכתב בדעת המאור, י"ל דמודה בפקדון שהוא בעין ביד אחרים כיון דגם להדיוט נקנה בדיבור בעלמא כה"ג. כדאיתא פ"ה דב"ב ברשות המופקדים כיון שקבל עליו קנה. והוי כמסרן ליד גזבר. ורק במלוה דלא נקנה להדיוט בלא אמירתו לגבוה בזה לא הוי כמסרן לגזבר. ודברי הרשב"א לא משמע דמיירי במלוה. מדכ' עליה ואם באו עדים עכשיו שקנו מידו של ראובן וכו' והא במלוה ל"ש קנו מידו מכל מקום יש לומר דגם בפקדון בעין נ"מ היכא דאינו בחצרו של נפקד דא"י זה לזכות בחצרו עבור המקבל מתנה. ואף היכא דהוא בחצרו היכא דלא אמר בפירוש זכה לו לא מהני, וכמ"ש תוס' שם. ה"נ בהקדש עניים דכהדיוט דמי לא נקנה ויכול לחזור על ידי שאלה וההיא דהרשב"א במקדיש שט"ח בלא"ה בפשוטו ניחא. דאם היה שייך ביה דין אמל"ג היה נקנה כדין כתיבה ומסירה להדיוט. וממילא כיון דמסרו לגזבר לא מהני שאלה. משא"כ בהקדש עניים דלא נקנה במסירה לחוד. ויש בו רק דין נדר מהני שאלה: ובלא''ה לא ידעתי מה הרעש הגדול הזה. הא נראה להדיא דדברי הרשב"א כמסופקים ביסוד זה. אי אמרינן בהקדש עניים אמירתו לגבוה. פעם כתב בכה ופעם בכה דהרי בחידושיו לנדרים שם כתב להדיא ומהכא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה א"י לחזור דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. הרי להדיא דס"ל דבהקדש עניים אמרינן אמל"ג. וגם הרי בחידושיו לבב"ק ס"ל להדיא כהרי"ף דמקרי דבר שלב"ל. וסותר לדבריו (בסי' תקס"ג) בראייתו מההיא דבב"ק. א"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה היא לומר דלפ"מ דס"ל להרשב"א בחידושי בב"ק כהרי"ף דמלוה היא בכלל דבר שלב"ל. וממילא אזדא לראייתו מבב"ק. קיימינן דהק"ע הוא בכלל אמירתו לגבוה. מש"ה ס"ל הכי בחידושיו לנדרים הנ"ל ובדרך זו הלך בתשו' (סי' תרנ"ו) אבל בסי' תקס"ג דס"ל דמלוה לא מקרי דבר שלב"ל. ונקט לה לראיה מבב"ק דבהקדש עניים לא אמרינן אמל"ג. והכי ס"ל בתשובתו במקדיש שט"ח או כמ"ש הראנ"ח בתשו' ח"א (סי' ק"ז) דדברי הרשב"א (סי' תרנ"ו) היינו מכח דמסר לאחרים בזה כתב דבעינן שאלה ופתח וחרטה. ואח"כ הוסיף הרשב"א דמכח זה דמסר אפילו שאלה לא מהני] וקצת נראה דדברי הר"ן ג"כ סתורים בזה, דבנדרים שם נקט בפשיטות דבצדקה אמרינן אמל"ג, והנ"י פ"ק דמציעא בסוגיא דתקפו כהן כתב בשם הר"ן דמקדיש מלוה בשטר אינו כלום, דאינו יכול להקדיש מה דאינו ברשותו, והרי אם הוי בכלל אמל"ג יהי' נקנה השטר, דאמל"ג הוי כמו כתיבה ומסירה כמו שכתב הריטב"א פ"ק דקדושין, וכדס"ל להרשב"א בתשובה בהקדש בד"ה: אולם דברי הנ"י בשם הר"ן הנ"ל לכאורה בעצמם תמוהים, דממה נפשך אי בהקדש עניים לא אמרינן אמל"ג, למה צריך לטעמא דמלוה אינו ברשותו הא בלא"ה במאי נקנה, ואי דהוי צריך התרה מדין נדר, א"כ עדיין יקשה כיון דמקדיש השטר לעניים, אף דמחוסר קנין מ"מ להוי כמו נדר ולבעי התרה, אע"כ צ"ל דמ"ש הר"ן מלוה בשטר לא שהקדיש השטר אלא שהקדיש המלוה, וקמ"ל רבותא אף דהמלוה הוא בשטר לא מקרי מוחזק כיון דמחוסר גוביינא, א"כ אין כאן סתירה בדברי הר"ן: ומעתה אין כאן הכרע לדינו דהשיטה מקובצת לחלק בין התרת הקדש להתרת נדרים לענין פתח, וקצת ראיה נ"ל דאין חילוק, ממה דהקשו תוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל וכו') דבהקדש גבוה נימא ג"כ הואיל ואי בעי אתשיל, ועיין תוי"ט שם דהקשה, הא ר"א ס"ל דאין שאלה בהקדש, ובאמת לא קשיא מידי, דמ"מ קושיית תוס' על ההלכתא דקיי"ל כר"א דאמרינן הואיל דאי בעי מתשיל, וכדפסקינן בש"ע (סי' תנ"ז) וגם קיי"ל דיש שאלה בהקדש, עכ"פ נקטינן מזה כיון דר"א ס"ל הקדש בטעות שמיה הקדש ואין שאלה בהקדש, ואעפ"כ ס"ל דמהני שאלה בחלה, ע"כ דתרומה לא דמי להקדש רק לנדר בעלמא, וא"כ עדיין יקשה מה הקשו תוס', הא י"ל דמה דקיי"ל הואיל ואי בעי מתשיל היינו רק בחלה, דלאו מדין הקדש טעות אתינן עלה, רק כדין התרת נדר ומהני חרטה, וזהו בידו, משא"כ בהקדש דצריך פתח ולא הוי בידו כ"כ לא אמרינן ביה הואיל ואי בעי מתשיל, א"ו משמע דלא ס"ל לחלק בין התרת נדר להתרת הקדש, וכדמשמע בסוגיא דב"ב (דף ק"כ) דילפינן שחוטי חוץ מנדרים לומר דיש שאלה בהקדש, ומשמע דדיניהם שוים וכלישנא דהרשב"ם שם והיינו דבאמת ככל נדרים ע"י התרת חכם אף בחרטה לחוד, כיון דמתחרט מעיקרו משוי ליה לטעות דמעיקרא, ומ"ש הש"מ בשם הר"ן לחלק בין פתח לחרטה היינו דבודאי ע"י פתח מקרי יותר טעות מעיקרא ומש"ה ס"ל לחד מאן דאמר דאין נדרים נתרים אלא בפתח, אבל באמת אידך מ"ד דקיי"ל כוותיה, ס"ל דגם ע"י חרטה דמעיקרא מקרי טעות בעיקר הנדר דעוקרו למפרע, וה"נ מהני בהקדש ולא מצינו חילוק ביניהם, זולת מלישנא דהטור דס"ל (בסי' רכ"ח) דנדרים נתרים בחרטה בלי פתח, ואלו (בסי' רכ"ח) כתב גבי הקדש, אבל אם מתחרט ומצא פתח לנדרו, מלשון זה משמע דבהקדש בעי דוקא פתח, וכמ"ש הש"מ שם, וג"ז יש לדחות, כיון דמצינו בכל נדרים ב' ענינו חרטה, א' שמתחרט מעיקרא הב' דאינו מתחרט מעיקרא וצריך למצוא לו פתח לנדרו, וכלישנא דהרשב"א בתשובה (סי' תרנ"ו) דצריך שאלה ופתח וחרטה כשאר נדרי' עכ''פ בין כך ובין כך, בודאי רחוק לומר דכל דברי הש"ס נדרים והרשב"א והר"ן בנויים הכל אי בעי פתח או לא, ובפרט להפוסקים דבנדרים ג"כ בעי פתח א"א לפרש כך, ואף די"ל דמאי דאמרינן בסוגיא ל"צ דהדר ביה, היינו באמת בדיבור בעלמא, וקמ"ל דלא מהני חזרתו קודם ל' שלא יהי' גוף הבהמה קדושה, ועלה אמרי' הניחא למ"ד אינה חוזרת וכו', היינו דה"נ יהי' מהני חזרתו, להפקיע התפסת הקדושה מהבהמה, ואף דעליו חיוב נדר לתתו להקדש, מ"מ עכ"פ פקע עצמות הקדושה מן הבהמה, ופלפולו דהר"ן והרשב"א בסלע זו לצדקה לאחר ל', באמת לענין אם סגי בחרטה או דצריך פתח למה דס"ל להלכה דבנדרים דעלמא סגי בחרטה לחוד, מ"מ לענ"ד דחוק הוא למאד, כיון דעכ"פ בעי חזרה ע"י התרת חכם, אלא דהחילוק הוא באיכות ההתרה אם צריך פתח או לא, א"ו ברור שכוונת הרשב"א והר"ן אם יכול לחזור בדיבור בעלמא דס"ל להרשב"א שקודם ל' יכול לחזור בלי התרת חכם: