רבי עקיבא איגר רה

דבר אחד הוי שיטה ולית הלכתא כשיטה. הא הרמב"ם פסק (פ"א מהל' כלי מקדש) דמדת יבש מקדש ובמנחות (דף נ"ז ע"ב) איתא אר"י ריה"ג ור' יאשי' אמרו דבר א'. דמדת יבש נתקדשה, וא"כ לית הלכתא כוותייהו וראיתי בבה"ז שם שכ' בטעמא דהרמב"ם דפסק דנתקדשה משום דלר"י הוי אותו ס"ד דלא נתקדשה שיטה. ושגגה היא מלפני השליט דנהפוך הוא. ועיין תשו' חוות יאיר. דלא כהש"כ. ובבאר יעקב האריך בזה ולא רמז מזה דבר. דברי דודו רחימו: יהודא ליב איגר סימן קמד לאדוני דודי הגאון רבי ליב איגר ני' בענין הנ"ל דברי כבוד א"ד רומעכ"ת הגאון ני' מוקשים מראשם לסופם מ"ש מתחילה בכוונת הרמ"א דלא קדיש כלל. היינו דיכול לחזור בחרטה בלי פתח. ומזה כתב בסוף ובר מן דין למה שאמרנו וכו'. הוא תמוה. דא"כ כל דברי הרמ"א הם למותר. כיון דאפילו במקדיש סתם בהקדש דידן מהני שאלה בחרטה בלי פתח. פשיטא דלא גרע מקדיש מהיום ולאחר ל', גם לישנא דהרמ"א דלא קדיש כלל הא אף בהקדש גמור מהני שאלה בחרטה. ואם דכוונת הרמ"א דלא קדיש כדין קדושת בד"ה, זהו לא תליא במהיום ולאחר ל'. דהא כל הקדש עניים כך הוא. והו"ל להרמ"א לכתוב כן בסתם בהקדש דידן מהני שאלה בחרטה, שזה תחילת דברי הרשב"א בתשו' שם דהקדש דידן לית ביה משום אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי ולא הו"ל להרמ"א להביא סוף דברי הרשב"א במהיום ולאחר ל' דמטעם ספק חזרה אתינן עלה, א"ו ברור דכוונת הרמ"א דלא קדיש כלל היינו דל"צ לשאלת חכם דדיינינן דחזר מדבריו שאמר מהיום וכאלו אמר רק לאחר ל' יום. דבזה נראה דלא בעי שאלה לחכם. כאשר באמת משמע מתשו' הרשב"א הלזו דעסיקנא בה דס"ל דיכול לחזור קודם ל'. והיינו משום דס"ל דמה דאמרינן בנדרים (דף כ"ט) ל"צ דהדר ביה, הניחא למ"ד א"ח וכו' הכא שאני דאמירתו לגבוה וכו' היינו רק לבר פדא, אבל לאביי ורבא קיימינן כסברת המקשן. דאין אמירה לגבוה קונה יותר ממסירה להדיוט, והאומר הרי זה עולה לאחר ל' יכול לחזור תוך ל', וכמ"ש שם הר"ן בשמו, והרי פשטות הסוגיא ל"צ דהדר ביה וכן כל הפלפולים של הר"ן ורשב"א לדינא בסלע זו לצדקה לאחר ל', משמע הכל דיכול לחזור בלא התרת חכם, דהא ע"י שאלה אפילו בהקדש סתם מהני, כדקיי"ל דיש שאלה בהקדש ודוחק גדול לומר דהא דאמרינן ל"צ דהדר ביה היינו בהתרת חכם בחרטה בלא פתח דלא מהני דבהקדש דבעי דוקא פתח חרטה, ועלה השקלא וטריא הניחא למ"ד א"ח דנתקיימו דבריו בקדושין, ה"נ קיימא ההתפסה בהמה להקדש ודינו כמקדיש סתם דצריכים פתח חרטה. אלא למ"ד חוזרת ה"נ ע"י חזרתו קודם עוקר ההתפסה מגוף הבהמה וחל עליו רק חיוב נדר לתתו להקדש. ומהני התרה בחרטה בעלמא, ומשני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי. ועלה דנו הרשב"א והר"ן אם קיימינן הכי לדינא, או דלאביי ורבא קיימינן כסברת המקשן דחוזר מהתפסת ההקדש, והיינו הכל דלא בעי פתח רק חרטה בעלמא. וכעין שכתב השיטה מקובצת בכוונת הרשב"א: מלבד שהוא דבר חדש שהמציא הש"מ מתוך סתירתו בדברי הרשב"א בתשובה, דבסי' (תרנ"ו) כתב דבהקדש דידן אם רצה לחזור מנדרו צריך פתח חרטה כדין כל נדרים. וכ"כ בתשו' כתיבת יד ואנחנו זכינו לאורו בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רצ"ח] ואלו בתשו' (סי' תקס"ג) כתב דלא אמרינן אמירתו לגבוה בהקדש עניים ויכול לחזור בו עוד בתשו' במקדיש שט"ח ומסרו לגבאים דבהקדש דידן הוי הקדש עניים דלא קנה במסירה בלא כתיבה ויכול לחזור ומכח זה העלה הש"מ דהקדש דידן דין נדר יש לו וצריך התרה בחרטה. ומה דדן הרשב"א דל"א בזה אמירתו לגבוה ויכול לחזור היינו דלא בעי פתח בהקדש בד"ה עיי"ש. ולענ"ד הדברים תמוהים במ"ש הש"מ שם לפי דברים הנ"ל בכוונת הרשב"א (סי' תקס"ג) בראייתו מסוגיא דבב"ק, דמיירי שהנחבל הנודר יצא מלפני ר"י. ובהקדש עניים כיון דחרטה בעלמא סגי נאמן לומר שלא היה פיו ולבו שווין במגו דנשאל לחכם עיי"ש, והנה מה דלא כתב בפשוטו דבאמת היה טוען דהדר ביה ע"י שאלת חכם. ומש"ה אמר ר"י דאנן יד עניים אנן. וזכה במעמד ג' ולא מהני שאלה, היינו דא"כ מנ"ל להרשב"א להוכיח מזה דבהקדש עניים לא אמרינן אמירתו לגבוה ודלמא מיירי באמר דהדר ביה ע"י שאלה ופתח. אלא על כרחך דהרשב"א מפרש לה דמדין מגו אתינן עלה: אמנם היא גופא יקשה, דמנ"ל להרשב"א להוכיח. דלמא מיירי דאמר דהדר ביה ע"י שאלה בפתח. גם אף אם מפרשים דמדין מגו היא. עדיין יקשה על ראיית הרשב"א הא גם אם הוי כהקדש בד"ה דאמרינן אמירתו לגבוה ובעי התרה בפתח ג"כ נאמן במגו דנשאל על ידי פתח. כמבואר בדברי הרשב"א שהביא הש"מ עצמו שם מיד לראיה דאמרינן מגו דנשאלתי. ממ"ש הרשב"א בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו דמהימן לומר מנה לפלוני בידי כיון דבידו למתשל עלה עיי"ש. הרי מבואר דאפילו בהקדש בזמן הש"ס דמיירי הכל בהקדש בד"ה, אעפ"כ אמרינן דנאמן במגו: ונפלאתי על כבוד חכמתו דהש"מ איך בתוך כ"ד הביא ראייה שסותר את דבריו. גם למאי הלכתא נדחוק דמיירי דיצא הנודר ושהה בכדי שיכול לשאול נדרו, והתוס' והמפרשים דמהדרי לתרץ בענין אחר. משום דדחיקא להו לפרש דיצא הנודר לחוץ. הא אף בלא יצא לחוץ נאמן במגו דיכול לשאול עליו כמ"ש הרשב"א בההיא דשכ"מ שהקדיש נכסיו: אולם נ"ל לקיים דבריו בכוונת הרשב"א ובאופן אחר, ויעויין בדברי המאור והרמב"ן פ"ד דבב"ק היטב, ולענ"ד מה דהקשה הרמב"ן על המאור היאך יכול להקדיש מלוה שאינו ברשותו וכו' י"ל לומר דס"ל להמאור דיכול להקדיש מלוה וכדס"ל להמרדכי פ' הספינה כיון דאיתא בקנין במעמד ג' עיי"ש. והיינו דמשמע דיפה כח הקדש באמירתו כמו כל קנינים שאפשר בהדיוט. וכמ"ש הריטב"א קדושין (דף כ"ח) דהא דאמרינן כמסורין להדיוט דמי פי' כהקנאתו דכל חד וחד בהקנאה דיליה וכיון דמלוה איתא בקנין בהדיוט במע"ג. ה"נ איתא באמירתו לגבוה. או אפשר דס"ל להמאור דנקנה להדיוט אפילו בקנין אגב כמ"ש תוספות ב"ב (דף קמ"ח) ורק בגזל דלא מהני שום קנין בהדיוט בזה לא חל ההקדש. וכמו דסבירא ליה גם כן להמרדכי שם. מש"ה כתב המאור בהכי דלא מקרי גזל כיון דאינו מסרב: ומה שהקשה עוד הרמב"ן שם דע"כ גם ר"ח ס"ל כהרי"ף דא"י להקדיש מלוה. כיון דאינו ברשותו. דאם היה נתפס כיון דאמר לחובל תנהו לעניים שוב א"י לשנותה שהר"ז נעשה גבאי להקדש וכו' עיי"ש, לענ"ד י"ל דגם המאור ס"ל הכי דנקנה להקדש הוי ביד זה כמו שומר. דא"י לשנותו. אלא דס"ל להמאור דהתינח בהקדש בד"ה. דאמרינן בי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וממילא גם במלוה נתפס ההקדש כיון דאינו מסרב וכנ"ל. בזה אינו יכול לשנותו. מה שאין כן בהקדש עניים דל"א אמירתו לגבוה בזה אף במסר ליד גבאי אינו יכול לשנותו. היינו משום דבזה נגמר הקנין דזכה בהן לעניים. מה שאין כן הכא כיון דביד החובל הוי המלוה. ובהקדש עניים דהוא כהדיוט לא נקנה המלוה בלא מעמד ג'. ממילא לא דמי למסרו לגזבר ויוכל לשנותו ולקיים נדרו בדבר אחר. כן נראה לענ"ד ברור: ומעתה י"ל דגם הרשב"א לא מפרש כלל הסוגיא. דחזר הנודר באיזה טענה ובמגו דנשאלתי, אלא דמפרש הסוגיא ממש כפי' ר"ח דרצה לשנותו. והוכיח מזה דבהקדש עניים לא אמרינן אמירתו לגבוה, והיינו כדברינו בשיטת המאור הנ"ל, משום דאל"כ אלא דשייך ביה אמירתו לגבוה, מיד שהקדיש נקנה להקדש דס"ל דמלוה נקנה להקדש. ואינו בכלל דבר שלב"ל. דהרי יסוד זה צ"ל ג"כ לדברי השיטה מקובצת דמפרש בכוונת הרשב"א דהיה לו מגו דנשאלתי. והרי מ"מ מאי ראיה מייתי דלא אמרינן ביה אמירתו לגבוה. הא כיון דא"א מקדיש דבר שלב"ל פשיטא דל"ש ביה אמירתו לגבוה. ובודאי אין בו כח יותר מנדר דמהני שאלה בחרטה. וביותר דאפילו נדר לא הוי כמ"ש בשם הרשב"א כת"י היכא דלא אמר בלשון אתננו. אע"כ ברור דהרשב"א בתשו' זו לא הלך בשיטת