רבי עקיבא איגר רג

ואף דתוס' בגיטין (דף ס"ו ע"א) כתבו דדמי חמרא הוי כמו חמרא לדמיה. והרמ"א (סי' ר"ט ס"ד) האומר לחבירו שיקנה ממנו דמי היין לכשימכור היין מקרי דבר שלב"ל, ומקורו מהמרדכי דהביא ג"כ ב' תירוצים דתוס' הנ"ל, וא"כ הרמ"א סתם להלכה כתירוצם א' הנ"ל. דדוקא באומר לכשימכור, אבל בסתם דמי היין מפרשין יין לדמיו וידידנו הגאב"ד דפראגא כתב דדמי שכירות הוי דבר שלב"ל, כמ"ש הרמ"א (סי' ר"ט) ולעניית דעתי אדרבא משמע בהיפוך דדוקא באומר לכשימכור מ"מ נלענ"ד דהרי צריכים להבין מה הפרש יש בין דמי היין לפירות דקל דלא מפרשי' דדקל לפירותיו קאמר. ולזה נ"ל למ"ש הכ"מ (פכ"ג ה"ט מהל' מכירה) לחלק בין פירות דקל לפירות שובך. דכיון דהשובך טפל להפירות מפרשין שובך לפירות, אבל בפירות דקל דהפירות טפלים להדקל לא מפרשינן דקל לפירותיו. א"כ י"ל דדיוקא דסיפא עיקר. דדוקא בפירות דקל דפירות טפלין לעיקר, אבל בדמי חמרא וכן דמי בית. דהדמים חשובים כמו החמרא והבית, מפרשינן יין ובית לדמיו, וא"כ זהו רק בדמי הבית אבל בדמי שכירות בית דהוי טפל לבית הוי ממש כמו פירות דקל: גם לסברת סמ"ע (ר"ס רי"ג) וביאר יותר בדרישה. דלמה אמר פירות שובך הלא הפירות אין יוצאין מהשובך. והו"ל לומר פירות היונים, אע"כ דשובך לפירות קאמר, וזהו ל"ש בדמי שכירות הבית, אלא דלפ"ז גם בדמי חמרא ובית יקשה אמאי מפרשי חמרא ובית לדמיו, ולהב"י הנ"ל ניחא. עכ"פ בפשטא לא עדיף דמי שכירות מפירות דקל. הב' הא המעות הוי מטבע דאינו נקנה בק"ס. ואף דפסק בהגהה ש"ע (סי' רי"ב) דבנתן ביתו לדור וקנו ממנו אמרינן דמגופו של קרקע קנו מידו, וכבוד מעכ"ת ני' כתב דה"ה בדבר שלב"ל ממש: ולענ"ד יש לדון בזה טובא דהנה צריכים לעמוד בכוונת יסוד הדין דהרשב"א, הובא בלשונו בב"י (סי' קצ"ה) שכתב לחלק דבקנין בתחילה שאמר קנו ממני שאני נותן לדור בבית לא מהני אבל קנין בסוף שאמר הנני נותן לו לדור וקנו ממני אמרינן דמגופו של קרקע קנו מידו וכו', ולולי שאני סובר שאין העדים יודעים דין זה, הייתי אומר דאפילו אם חזרו בסוף השטר לכתוב וקנינא על כל מה דכתוב ומפורש לעיל, דאף זה יועיל וכו'. שלא כתבו הקנין ב' פעמים רק ליפות כחו וכו' ולכאורה קשה כיון דמפשט פשיטא ליה להרמב"ן בתחילה דקנין בסופו מהני. מה זה צידד בסופו שאף זה יועיל. ובא עלם מכח ב' קנינים, הא פשיטא דיועיל מכח קנין דבסופו. ומצאתי דהקשה כן בתשו' שי למורא (סי' כ"ט) וכ' לתרץ בזה"ל ומסתברא דלא חשיב קנין באחרונה, אלא כשבא תיכף ומיד אחר שאמר הריני נותן וכו', אבל וקנינן דכתיב בסוף לא חשיב קנין באחרונה. ומש"ה אצטריך לדון מכח ב' קנינים. ולהכי דייק לישנא דהרמב"ן במ"ש דאפילו אם חזרו בסוף השטר וכו' כנראה דזהו דהוי קנין באחרונה. דהיינו תיכף ומיד פשיטא ליה טפי דמהני מהיכא דכתב ב' קנינים משום דהיכא דהוי קנין באחרונה ודאי דקאי על מה שאמר שהוא נותן לדור. והו"ל כקנו מידו גופא של קרקע אבל כשהוא בסוף השטר אי לאו דאיכא קנין אחר בתחילת השטר לא מהני. דהוי כאומר קנו ממני שאני נותן. או וקנינא ממנו שהוא נותן. אלא דכשיש ב' קנינים אמרינן דלטפויי קאתי וליפות כחו ולקיים הענין עכ"ל, לפ"ז בנ"ד דליכא ב' קנינים. לא מהני הקנין שבסוף השטר: אמנם לולי דברי הגאון שי למורא. הייתי נוטה מדבריו וליישב כך. דדוקא היכא דלא הוי קנין מעיקרא ולא הזכיר הקנין קודם אמירתו שנותן לו לדור. בזה מהני באחרונה. אבל באמר תחילה קנו ממני שאני נותן. דזהו הקנין שמורה על הדירה ולא על גופו דבית. בזה אף דנזכר קנין באחרונה ג"כ יש לומר דהכל חד. ומה שמורה קנין הראשון מורה גם השני. לזה הוצרך הרמב''ן לבא מכח שני קנינים דלטפויי אתי בין כך ובין כך קשה לי לישנא דהרמ"א דכתב וכ"ש אם החזירו וכו' הא הרמב"ן נקט לה בדרך יותר חידוש שאף זה יועיל ואולי י"ל דהרמ"א כתב רק באמר הנני נותן וכו' וקנו ממני וכו' וע"ז כתב דכ"ש אם בזה החזירו ג"כ הקנין. אבל באמת היכא דאמר קנו ממני שאני נותן וכו' דצריכין לדון רק מכח יתורא דב' קנינים. בזה לא קבע הרמ"א להלכה כהרמב"ן. כי באמת איני מבין. דהרמב"ן כתב בתחילה ראיה מסוגיא דיש נוחלין. דכשאין העדים יודעין אין דנין הזכרת ב' קנינים אלא דרך פירוש ומיד סיים ועכ"ז אני סובר שיועיל ובמה נתיישב אח"כ הסוגיא דפ' י"נ ומ"ש כלל הך וכ"ש דאם החזירו. היינו כדי לכתוב עלה. אבל אם לא כתב רק קנו ממני שאני נותן. ובא לרמז במ"ש שלא כ' רק וכו'. היינו דבזה נכלל דגם לא החזירו בסוף השטר. דזהו ודאי לא מהני. אבל בהחזירו יש צידוד דמהני. והורה הרמ"א בזה דבהחזירו הוי ב' קנינים הוי ספיקא דדינא: גם לא זכיתי להבין דהיסוד ב' קנינים דאמרינן בסוגיא הנ"ל היינו אקניה וקנינן. והתם מבואר דיש לחלק בין אקניה וקנינן לבין וקנינן ואקנייה. עכ"פ נ"ד לדברי שי למורא לא מהני. ולדברי מהני כיון דלא היה קנין תחלה רק קנין באחרונה מהני: גם ביסוד הדבר דמפשט פשיטא למעכ"ת ני' דגם בדבר שלב"ל כן. ולדידי בעניי מסתפקנא טובא. דהיסוד דברי הרמב"ן מסוגיא דר"פ הכותב. גבי דין ודברים דאמרינן מגופה של קרקע קנו מידו. אבל במקנה חפץ מסויים וכעין נ"ד דמי השכירות דשייך בו התפסת קנין. אלא דמצד הדין לא מהני י"ל דל"א מגופה של קרקע קנו. ודוקא בדין ודברים דל"ש ענין קנין על דו"ד. וכן בדירת הבית דאין בו ממש. בזה אמרינן מגופה ש"ק קנו. אבל בדמי שכירות דשייך בו ענין קנין דמקני לו הדמי שכירות. אלא דהדין דלא מהני קנין בדבר שלב"ל. בזה מגופה ש"ק קנו. והרי הב"י (בסי' קצ"ה במחודשים) כתב דרה"ג חולק על הרמב"ן הנ"ל [ובאמת לא ידעתי מנ"ל זה להב"י. הא י"ל דרה"ג מיירי בקנין בתחילה] א"כ מה דאפשר למעט בפלוגתא עדיף. אח"כ מצאתי שכ"כ להדיא בשו"ת פני משה (ח"א סי' ס"ז עיי'ש): ובפרטות בנ"ד שאמר ג"כ. ומה שיש לי שבח כל שנה ק''כ ר"ט אצל ר"נ וכפי הנראה היה לו חוב אצל ר"נ שמעלה רווחים סך מסויים. דבזה גם על גופה של המלוה ל"ש קנין. הרי חזינן דלא הקנה באופן המועיל. וטעה בזה דסבר דמהני הקנין על זה. ה"נ י"ל לענין דמי השכירות. אבל א''י היטב הענין הזה שהיה לו אצל ר"נ איך ומה: גם אף בפירש בית לדמי שכירתו יש לדון ממה שכתב הרשב''א גיטין (דף מ"ב) באיבעיא דמוכר עבדו לקנס בשם הרמב"ן דהאיבעי' דאינו דומה לדקל לפירותיו דהתם הפירות יוצאין מגופו של דקל. והרשב''א כתב לחלק דהוי ב' מי יימר. ובתוס' שם נקטו דב' הסברות דנראה דספוקי מספקא להו איך הוא האיבעיא. ואפשר דבהא פליגי ב' תירוציהם בגיטין (דף ס"ו) שהבאנו לעיל. דלתירוצם בתרא דכאן גבי מוכר עבדו לא מהני גם חמרא לדמיו כיון דאינו יוצא מגופו ממש. ובאמת קשה לי מסוגיא דכתובות. יקדשו ידי לעושיהן, הא מעשה ידיה אינו יוצא מגופן דידים. ומצאתי בשיטה מקובצת כתובות שהקשה כן מסברא. דבאינו יוצא מגופו ראוי דלא מהני. ותירץ כיון דהמע"י בא מהנענוע ומלאכות הידים הוי כיוצא מגופו עיי"ש, וההוא דפירות שובך צ"ל כמ"ש התוי"ט דמיירי דלא באו לחזור. אם כן בדמי בית לכאורה להרמב"ן הוי בכל ספק האיבעיא בעבד לקנס: אולם מ"מ לדינא הא קיי"ל (בסי' רי"ג) דבפירות שובך א"י לחזור וכן קיי"ל שם (בסעי' י"ג) דדמי חמרא מהני. וכן בהרמ"א (סי' ר"ט ס"ד) דמבואר דבלא אמר לכשימכור מהני. הרי דקי"ל דחמרא ובית לדמיו מהני. ואולי גם להרמב"ן מהני. דדמי בית דהוי חליפין הוי כיוצא מגופו. וכמ"ש הרשב"א שם לתרץ ההיא דתוספתא באויר חורבא כיון דהוא חלק מחורבא הוי כיוצא מגופו. הכי נמי יש לומר בחליפיו. על כל פנים לדינא קיי"ל דבית לדמיו מהני. א"כ אלו פירש בתים לשכירות היה מהני. אבל בנידון דידן דלא פירש צ"ע לדינא: מ"ש ידידי מעכ"ת ני' ועוד דבסוף כתב לשון חיוב ובקנין ובמתנת בריא והחוב חל על נכסיו לעולם. לא ידעתי. דבנוסח הצוואה כתב רק והזוג הנ"ל התחייבו עצמם כל מי שיש לו כח ומושל