רבי עקיבא איגר רב

במצוה מחמת מיתה קנה, אבל מ"מ מלישנא דרה"ג ומעשים בכל יום נפקא תפקידתא וכו', ומה ראיה מזה, הא האידנא ממילא סתמא קנה, א"ו משמע דרה"ג לא ס"ל לההוא דהרא"ש זולת דנימא דבאתרא דרה"ג לא היו רגילין כל הסופרים כן, או דלא רגילין לכתוב כן בצוואות, וכדדייקא לישנא דרה"ג דמעשים בכל יום, משמע דמצוי מאד שטרות כאלו שאין כתוב בהם כתבו בשוקא: אולם לכאורה אינו מספיק, דכ"ז לפי' א' של הב"י וכדס"ל להסמ"ע דסתמא דהרא"ש היינו שיכתוב בשטר סתמא, א"כ משמע מדברי רה"ג והרי"ף והרמב"ם הנ"ל דבעלמא חיישינן לסתמא, אבל לפ' הב' של הב"י דהחליט לעיקר דהרא"ש מיירי רק שלא אמר כן דמ"מ רשאי לכתוב כן, דהוי כאלו אמר שיכתבו כזה א"כ משמע דבכתב סתמא לא מהני, ואף דהב"י כתב דנראה דהרא"ש ס"ל דטעמא דרה"ג דהאידנא בסתמא ל"ח, והביא לו סיוע דנראה כן מהרא"ש, היה באמת מוכרח לומר בהרא"ש כדס"ל להטור בדעת הרא"ש, אבל לבתר דמסיק הב"י בטעמם דמתוך טרדתו א"י להאריך שפיר י"ל דהרא"ש מיירי רק בלא אמר, אבל השטר לא נכתב סתם, ומ"ש הרא"ש וכ"כ רה"ג, היינו דלמדין מדברי רה"ג דכל שיש אמתלא לדון דלא היה דעתו להסתיר, ומה דלא צוה היה מטעם מתוך טרדתו, ה"נ האידנא במתנה דעלמא בלא אמר אין חוששין למסותרת כיון דיש לתלות דסבר דדי בזה שמצוה לכתוב דמשמע כדרך שכותבים כתבוה בשוקא, וכעין זה כתב מהרי"ט (ח"ג סי' נ"ד), אבל מכל מקום בכתוב סתם י"ל דגם האידנא הוי ריעותא דמש"ה לא כתב כן, דידוע שמחמת טרדתו לא אמר, וליכא חשש מסותרת ואין צריך לכתבו אבל במתנה דעלמא דהאמתלא דאין צריך לאמרו דנכלל בדבורו שמצוה להם לכתוב בזה דהוי כמצוה לכתוב הו"ל לכתוב כן: גם בפשוטו יש לחלק, דבצוואות לא רגילין לכתוב כן כדמשמע לישנא דרה"ג וכמש"ל, אבל במתנה דעלמא דרגילין כולם לכתוב הוי ריעותא, ולפ"ז נסתרו דברי הנ"ל, דהא מהמחבר בשולחנו הטהור (ס"ה) משמע דסתמא היינו דלא אמר, כדחזינן דעתו בב"י וכדמשמע בש"ע (סי' ס"א ס"ה) א"כ לא מצינו דפליג בזה רה"ג ובזה נסתרו גם דברי מעכ"ת ני', דכיון דכתב בה אלא דלא אמר, שפיר יש לומר גם בטעמא דהרמב"ם סברת הרא"ש: אמנם מ"מ נראה דגם בסתמא דלא אמר פליג רה"ג, ממ"ש הב"י (סי' ע"א) וכתב רה"ג ז"ל בתשו' האי מאן דמקבל ליה לכתוב שטרא בכל לישנא דזכותא וכו'. אבל תנאי כגון נאמנות וביטול מודעה לא מחשבינן ליה עד דמפרשי' עכ"ל, א"כ כי היכי דביטל מודעה נהיגי לכתוב בכל שטרות אעפ"כ לא הוי כאלו מצוה בפירוש, ה"נ בכתבו בשוקא, (ומ"מ יש לחלק דנאמנות וביטול מודעה הוא ענין בפ"ע לומר שלוחן נאמנות ושביטל מודעה בזה לא דנין כאלו פירש אבל לענין טמירתא דענין כתבוה בשוקא, לא הוי ענין אחר רק שאין בו גרעון לדונו כמסותרת בזה י"ל כיון דיש ליתן טעם שהוא חשב שא"צ לאמרו במפורש כיון דנהיגי לכתוב הכל, אין כאן ריעותא וממילא המתנה בחזקתה]: ולדינא קשה להוציא הקרקע מחזקת יורשים, דאף להרא"ה הא לפי החלט' הב"י יש לומר דבכתוב סתמא ל"ק, וכן העלה לעיקר המהרי"ט בתשו' הנ"ל, ובתשו' משפטי שמואל (סי' כ"ה) וסיים ואף דהוי ספק ארעא היכא דקיימא תיקום, ולזה בודאי ראוי ונכון לפשר, והפשר יהיה נוטה יותר להיורשים: ומ"ש ידידי רומעכ"ת לענין השט"ח דלהסוברים טעמא דשבועת כתובה דשעת מיתה זמנו, ה"נ בנ"ד, וממילא הדרא לדינא דא"א מוריש שבועה לבניו הדברים נכונים לדינא, ודפח"ח: ומ"ש מעכ"ת ני' דהבע"ח צריכים לגבות ממקבלי מתנה למ"ש המהרש"א בב"ק (דף קכ"ח) בכוונת תוס' דנפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש מטלטלין בנ"ח, וכיון דמצו הבע"ח לגבות מהם. יכולים היתומים לדחותו, כיון דבמקום קרקעות אין גובין ממטלטלי דיתמי לענ"ד דברי המהרש"א הם יחידאי, ומדברי כל הפוסקים לא משמע כן, ואף במתנת שכ"מ משמע בש"ע (סי' רנ"ג) דכל שיש מקום לגבות מיורשים אפילו ממטלטלי, גובין מהם ולא מצי לגבות ממתנת שכ"מ: ואף להמהרש"א, מ"מ בנ"ד אין הבע"ח יכול לגבות ממקבל מתנה עתה, כיון דיורשי מקבל מתנה הם קטנים, וכי היכי דאין גובין מנכסי ית"ק ה"נ אין גובין מית"ק של מקבל מתנה, ובכי הא בודאי גובין ממטלטלי דיתמי, דאף להפוסקים לענין הנחתי די"ל הנחתי כיון דיכול לגבות כשיגדלו, מ"מ לגבי בנ"ח מטלטלי אין היתומים יכולין לדחותו שימתין עד שיגדלו (ומ"מ מה"ט עכ"פ השט"ח של המקבל מתנה שהיה ביד היורשים, י"ל שלא יגבה ממטלטלי רק ממתנת קרקע דבממנ"פ אם החוב אמת ולא היה התפסת צררי תוכלו לגבות ממתנת קרקע שבידכם]: ואף כתובות אשה דנגבית מית"ק אני מסופק, לאשר כבר נסתפקתי בכתובה ויש ית"ק וגם לקוחות להסוברים הלקוחות יכולין לומר הנחתי שיגבה לכשיגדלו, בזה אני מסופק אם הכתובה נגבית מית"ק די"ל דל"ש בזה חינא, דהא אם לא תהי' יכולה לגבות מית"ק תגבה ממשעבדי, ובמקום דל"ש חינא י"ל דאין גובין ולא אמרינן לא פלוג כדכתב הרמב"ם דאם נשאת דתו ליכא חן אינה גובית מית"ק, א"כ ה"נ בנ"ד. כיון דאף אם לא תגבה מית"ק היא תגב' ממטלטלי דיתמי י"ל בכי הא ל"ש חינא, ואין נזקקים לית"ק, וצ"ע לדינא, ידידו: עקיבא ברבי משה גינז זצ"ל מא"ש סימן קמ לידידי הרב אב"ד דק"ק אבערזיצק ני' על דבר ב' אנשים שיש להם בית אחד, ומוגבל חלק כל אחד ואחד, זה מימין וזה משמאל. ואך הדריסה בחצר הבית לשניהם בשוה. ולא' מהם יש לו מרתף בחלקו. ובו תנור האופים, וזה איזה שנים השכיר תנורו לאיש א'. ועתה ככלות זמן השכירות רוצה שותפו בבית הנ"ל לשכור המרתף. והמשכיר בא לשאול אחרי שאצלו שניהם שוים. ורוצה לידע עפ"י הדין למי הקדימה לשכור: הנה אין האחר יכול לזכות מדין שותף, כיון דבמרתף אין לו שותפות, ואף שדריסת הרגל בחצר לילך למרתף הוא של שניהם. מ"מ אין לו זכות במרתף, והכי מוכח מפסקא דהש"ע (סי' קע"ה סנ"א בהג"ה) דבבית והעליה של שנים ומכר הא' ביתו למצרן. אין בעל העליה יכול לסלקו. דלא מקרי שותפים זה לזה רק מצרנות, הרי אף דדריסת הרגל להבית גם לבעל העליה זכות בו מ"מ כיון דאין לו זכות בבית אין לו דין שותף, ואף למה שערער ע"ז הסמ"ע שם היינו מכח קושייתו. כיון דהקרקע שתחת הבית משועבד גם לעלייה הוי כמו שיש לו זכות בקרקע הבית ממש מה שאין כן הכא במרתף: וכיון דאין לו דין שותף רק דין מצרן. ממילא הדרן לדינא לדעת הסמ"ע (ססי' קע"ה) דשוכר עדיף ממצרן. אף דיעבד אם מכר להמצרן השוכר מוציאו ולהט"ז שם עכ"פ באותו מקום עצמו אם לא מכר לאחר רק השכיר, השוכר קודם להמצרן. ולדעת הרש"ל בשו"ת דבשכירות אין כלל דין מצרנות, הא ס"ל שם דגם לענין זה אם המצרן רוצה רק לשכור ולא לקנות יכול להשכירו לאיש אחר דלענין שכירות ליכא כלל דין מצרנות, וא"כ דלדעת הרש"ל אין שום זכות למצרן לשכור אף נגד אחר ולסמ"ע והט"ז השוכר עדיף ממצרן אם כן עכ"פ לכתחילה בבא לשאול בודאי השוכר עדיף. ידידו. עקיבא סימן קמא לכבוד חביבי הגאון רבי יעקב ני' אב"ד דק"ק ליסא מה שכתב ידידי רומפכ"ת הגאון ני' בעסק הצוואה ליתן משכירות הבתים שלשים ר"ט לשנה: לענ"ד יש לפקפק טובא, הא' דדמי שכירות מקרי דבר כמ"ש מהריב"ל בתשו' (ח"א סי' נ"ח ובחלק ב' שלב"ל סי' מ"ג)