רבי עקיבא איגר קצד

יוציא לאלתר ויתן כתובה, דאמרינן מסני סגי לה וכו', וליכא למימר דה"ט לר"י אתמר, אבל רבנן לא מודו, דהא תנן במתני' דבסמוך ע"ד שתאמרי לפלוני כו' דע"כ מיירי דתלתה בתשמיש וכו', דאל"כ אמאי יוציא ויתן כתובה הא אין בידו להפר, וש"מ דאמרינן מסני סני עכ"ל, ותמוה לי דהא בפשוטו י"ל דמיירי דתלתה בקישוט דיכול להפר לרבנן דקישוט הוי עינוי נפש, ובזה א"א לה להמתין דא"צ להיות בלא קישוט אף יום אחד, כדס"ל לרבנן במתני' בנדרה שלא תתקשט דיוציא לאלתר, ואי דהו"ל למתני דלר"י תמתין בעניות יב"ח ובעשירות ל' יום, וכעין שכתבו תוס' בסוגיא, דלא מוקי דתלתה בפירות, דהו"ל למתני דלר"י יום אחד יקיים, זה אינו, דהא לר"י דס"ל דקישוט לא הוי עינוי נפש, ואין הבעל יכול להפר, ליכא כלל הדין דיוציא, וכל עיקרא דמתני' רק לשיעורא לכמה תמתין, אבל מה דלר' יוסי אין הדין דיוציא ויתן כתובה, מזה לא מיירי מתני', ומש"ה לא תני דלר"י וכו', גם דלמא מיירי בתלתה בתשמיש וקישוט, דבזה לכ"ע יוציא מיד, דלרבנן משום קישוט, ולר' יוסי הא הבעל יכול להפר משום תשמיש, ולהמתין שבת א' לא אמרינן, דלר' יוסי הא אמרינן מסני סני, וצע"ג: ובעיקר מה דגמגם הר"ן לומר דדלמא רק לר' יוסי אתמר, אבל רבנן לא מודו, לכאורה הוא גמגום חלוש מאד, דמה"ת להמציא פלוגתא דתנאי במה דלא מצינו, ובפרט דנצטרך לומר דת"ק במדיר שלא תתקשט לא מיירי בתלתה, ור' יוסי מיירי בתלתה דזהו ודאי דוחק, וכנראה מפירש"י בפרכת הש"ס, ותתקשט ותאסר, ואמאי יוציא לאלתר וכו', הרי דנקט לפרכת הש"ס על הת"ק, ואף דאינו מוכרח דת"ק מיירי בתלתה מ"מ מיירי בחד גוונא עם ר' יוסי, [ומה דלא פי' רש"י בפשוטו דפרכת הש"ס על ר' יוסי, דאחר דכלה זמן קישוט תתקשט ותאסר שבת א', כתבנו בארוכה במק"א] ואך בדרך זה יש לגמגם לדינא, דדלמא דוקא למ"ד דקישוט לר' יוסי אפילו בינו לבינה לא הוי, מוכרחים לאוקימתא דמסני סני אבל לר"ה דס"ל אליבא דר"י דהוי בינו לבינה, וא"כ מתני' כפשטא ולא מיירי בתלתה, אין הכרח לדינא דמסני סני, ובזה לא שייך כדברינו דמה"ת להמציא פלוגתא, די"ל דהך מ"ד דס"ל דלא הוי אפילו בינו לבינה לא ס"ל לסברא דמסני סני, אלא דלדידיה מוכרח כן ממתני', אבל לר"ה כיון דליכא הכרח ממתני' מנ"ל להמציא סברא דמסני סני, ואולם ע"ז קיים שפיר ראיית הר"ן, דמ"מ מוכח כן מאידך מתני' דע"מ שתאמרי לפלוני, דמיירי ע"כ בתלתה בתשמיש או במזונות, וליתא לדחייתינו הנ"ל, דאימא דמיירי בתלתה בקישוט, דמ"מ יקשה דלתני דלרבי יוסי תמתין בעניות י"ב חודש ובעשירה ל' יום, כיון דגם לר' יוסי לא אמרינן מסני סני, אבל דברי הר"ן עצמם צלע"ג: עוד ק"ל בהר"ן פרק מי שהי' נשוי (דף קי"ח ע"א) נ"ל דכי אמרינן לכתובה מפקינן מינה דוקא במטלטלין דמכ"מ מחסרא גוביינא, אבל במעות לא, דהרי כבר נפרעה, עכ"ל, ותמוה לי מההיא דכתובות (דף צ"ד) ראובן שמכר שדה לשמעון וכו' אנן מטלטלין שבק אבון גבך וכו', והא במעות מהני תפיסה לאחר מיתה, משום דכבר נפרעה, מכ"ש בתופס החוב שהוא חייב לאבי היתומים: ורציתי לומר, דאולי דברי הר"ן הנ"ל רק היכא דלא מחסרא שבועה, וההיא דרישא בב' תפיסות מיירי ביש להן נאמנות לי וליורשי, דבמטלטלין לא מהני דמכ"מ מחסרי גוביינא, ובמעות מהני, אבל בההיא דראובן שמכר וכו' דצריך לישבע כמ"ש תוס' בזה לא אמרינן כבר נפרעה, דהא מחוסר שבועה, אבל עדיין אין דעתי נוחה בזה, דהא דעת הרי"ף פ' הכותב גבי ההיא דאי פיקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא, דבנשבעים ונוטלים שמן הדין היו נוטלים בלא שבועה אם תפסו ואין רוצים לישבע לא נחתי' לנכסים ומשמע שם בהר"ן דס"ל הכי ג"כ להלכה, אלא דהביא בשם הרמב"ן דמסתברא דוקא בתפס מעות, אבל מטלטלין כיון דגופייהו לא קני מפקינן מיניה, והדר לא גבי בשבועה [ובאמת קשה לי דכתובה דאפילו מיניה רק ממקרקעי, א"כ גם בתפס מעות הא אינו יכול להחזיק במעות בפרעון, דיאמר אסלק לך כדינך בקרקע ומפקינן מיניה המעות] אם כן כיון דהלוקח תפיס במעותיו לא מחסרי שבועה, דהא בלא שבועה מחזיק בידו כיון דתפס ועי' סמ"ע (סי' פ"ז סכ"ב) דאפילו שמותי לא משמתינן, ונ"ל ראיה לזה, ממה דהשמיט הרי"ף האיבעי' דפוגמת פחות פחות משוה פרוטה, וכתב הר"ן הטעם דסמך לי' על סתם משנתינו, והיינו כיון דמכח ספק האיבעיא אינה גובית אלא בשבועה לא הוצרך הרי"ף להביאו, כיון דמביא סתמא דמתני' דמשמע ממילא דבכל פוגמת צריכה לישבע, ולכאורה קשה הא נ"מ בתפסה דיכולה לומר קים לי דפוחתת פחות מש"פ א"צ לישבע, דהא הוי תפיסת ברי שמגיע לה הממון, אבל באמת לק"מ דהרי"ף לשיטתיה דבתפסה גם בפוגמת מעליא לא נחתי לנכסים [ומזה משמע לכאורה דס"ל להרי"ף דאפילו תפסה מטלטלים לא נחתינן לנכסים] ועדיין קשה הא נ"מ לענין משמתינן, דאלו ודאי פוגמת ותפסה משמתינן לה, ובפוגמת פחות משוה פרוטה דהוי ספק לא משמתינן לה, אע"כ כסברת הסמ"ע, דבנוטל ותפס אפילו שמותי לא משמתינן ליה, וכיון שכן יקשה כנ"ל, למה לא מהני להלוקח תפיסת חובו דלא מחסרא כלל וצע"ג: סימן קלב לידידי חביבי הרב רבי יעקב בריג נ"י בק"ק ליסא על דבר שכ"מ שאמר נכסיו לאחד מבני אחיו, וחקר רו"מ לדינא דלדעת בעה"ת (שער מ"ח) דלא אמרינן מכח אבוה דאבא קאתינא בשאר יורשים א"כ בודאי אינו בכלל דינא דריב"ב, דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים, דהא אחיו בקבר הוא היורש ולא הבן הזה, אולם לסתימת הפוסקים דמשמע דס"ל דבכ"מ אמרינן הכי, בזה נסתפק מעכ"ת די"ל דמ"מ כיון דכולם כחד חשיבא ונוטלים חלק אחד א"י להפריד בין הדבקים, עכ"ד הנחמדים: נלע"ד לדייק מלישנא דהרמב"ם (פ"ט ה"ה מהל' זכיי') שכתב או לאחד מבני בניו, הרי דאף כה"ג דכחד חשיבא יכול להנחיל לאחד מהם, דודאי אינו במשמע לומר דהרמב"ם מיירי דוקא שאותו שמנחיל לו הוא יחיד לגבי אביו, אלא דיש לו עוד בני בנים משאר בניו, א"ו דכל שנוחל במקצתו יכול להנחילו בכולו: והנה מדברי הרמב"ם אלו נ"ל ללמוד דאף לבעה"ת הנ"ל יכול להנחילו כה"ג, דהרי לדעת הרש"ל בשו"ת (סי' מ"ט) דהחליט דעיקרא באבוה דאבא קאתינא הוא רק מטעם ראיי' למכור בראוי ואין הבכור נוטל בראוי, ואף הרמ"א בשו"ת (סי' ג') דפליג מודה דהרמב"ם ס"ל כן (ודברי מהרש"ל שם במה דהשיב להרמ"א דאף הטור ס"ל כן ונדחק בפירושו דהטור במכר מה שאירש מאבא היום עיי"ש, תמוהים לי, דמה יענה בדברי הטור (סי' רי"א ס"ג), כ' רבינו האי ראובן שלוה מיעקב אביו] וא"כ איך כ' הרמב"ם דיכול להנחיל לאחד מבני בניו, הא בנו היורש בקבר ולא הבן בנו, גם אף אם אמרינן לכל מילי מכח אבוה דאבא קאתינא מ"מ נ"ל היינו דיכולים היורשים לטעון לזכות גם בזכות אבוה דאבא, ולבא בטענה זו נגד הלוקח ובע"ח, אבל מ"מ יש להם הזכות לירש אביהם בקבר, וראיה לזה מסוגי' (דף קנ"ט) אלא אי קשי' הא קשיא בן בכור שמכר וכו', ולכאורה יקשה דלימא הש"ס בפשוטו, דהא קשיא איך אפשר לומר דמכח אבוה דאבא, א"כ בן בכור לא יטול פי שנים, היכא דגם הפשוטים מתו בחיי אביהם, דבני הפשוטים יאמרו לבן הבכור מכח אבוה דאבא אתינא, אע"כ דבזה א"י לגרע כח היורש הזה במה שבא לזכות לירש אביו בקבר, ובזה מיושב קושיית הרמ"א בשו"ת הנ"ל על סוגיא דבכורות דאמרינן ולא בראוי לאתויי נכסי דאבוה דאבא , הא בלא"ה יוכלו לומר מכח אבוה דאבא אתינא, ולפי הנ"ל ניחא, דבזה אין יכולים לגרוע כחו, דיאמר הוא מכח אבא בקבר אתינא, וא"כ איך כתב הרמב"ם דיכול להנחיל לאחד מבני בניו, הא אמור יאמרו האחרים, אנחנו באים בזכות לירש את אבינו בקבר, ומי הפקיע זכות אבינו, אע"כ דדעת הרמב"ם דאף אם באים מכח אביהם בקבר, מ"מ כיון דהנחלה בדרך משמוש באה להם, ועתה הם עומדים לנחול אותו, יכול להנחיל לאחד מהם א"כ גם לבעה"ת הכי הוא: ונ"ל עוד ראיה לזה מקושית תוס' ב"ב (דף ק"ח ע"ב) למ"ל קרא לירושת אח, הא בפשוטו דנוטל מדין משמוש, והא נ"מ באומר נכסי לפלוני אחי בין האחים דאי ירושת אח מדין משמוש,