רבי עקיבא איגר קצב

תהיה נאמנת לומר מת בעלי דל"ש בה לומר דמחמת שנאה אומרת כן להשמיט עצמה מבעלה, הא כבר היא משומטת ממנו משעה שאמרה גרשני, וראוי להאמינה מת בעלי משום חומר דבעל השני: ואף דמרא דשמעתא ביבמות הוא שמואל, והוא סבר בסוף גיטין דפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דמותרת לראשון, ובפשוטו משום דא"נ גרשתני לאפוקי עצמה מבעלה מחשש עיניה נתנה באחר, מכל מקום יש לומר דליכא מאן דפליג בזה על שמואל, דקטט דמתני' היינו בדרך אמירתה בגירושין וזה פרכינן אליבא דר"ה: ואף ללישנא ב' דכתובות, דבבא ואם משנשאת באו עדים קאי גם ארישא, דבנשאת בהיתר לא תצא, וא"כ לא יהי' חומר בסופה דאם יבא בעלה ל"ת מהשני ע"י אמירתה שאמרה גרשני ונשאת ברשות ב"ד דאף דחזינן דאמרה מת בעלי בשקר דאמירתה מ"ב הוי העזה כמו גרשני שלא בפניו, דמ"ש גרשני ומ"ש מת בעלי, דאף דהמהרש"א ביבמות (בתוס' ד"ה באותו שעה) כתב רק בדרך ואם נימא דמת בעלי הוי ג"כ העזה כמו גרשני, מ"מ באמת הסברא פשוטה הכי, ומוכח כן מכח קושיית המהרש"א שם ממה דהקשו התוס' דתהא נאמנת מת בעלי במגו דגרשני הא מת בעלי לא הוי העזה והוי מגו דהעזה ובאמת מה דנקט המהרש"א דמגו דהעזה לא אמרינן בפ"ק דבב"מ, לענ"ד ליתא, דהא תוס' ס"ל דרק התם דהוי מגו לאפטורי משבועה, אבל בעלמא אמרינן מגו דהעזה ע"כ לענ"ד כך ראוי להקשות כיון דהנאמנות דגרשתני הוא רק מחזקה דאינה מעיזה, הרי דדנין לסברא אלימתא דא"י להעיז לאפקועי עצמה מבעלה וא"כ ממילא ליכא מגו דגרשתני דהא אמרת דא"י להעיז לומר כן, ומה"ט כתבתי בגליון הש"כ חו"מ (סי' ס"ב ס"ק ד') ד"ה כ' בבעה"ת וכו' אמרינן מגו כה"ג אע"ג דאיכא העזה, וכתבתי דלענ"ד הכא דמה דמאמינין אותה מתנה נתת לי מכח החזקה דאינה מעיזה, וע"כ דמחזיקינן זה לחזקה גדולה, דאינה יכולה להעיז לומר כן בשקר א"כ ממילא ליכא מגו דהא אמרת דא"י להעיז לטעון כן] א"ו מוכח דס"ל לתוס' בפשיטות דאין חילוק בזה בהעזה בין גרשני למת בעלי, דבשניהם ההעזה בשוה ומה דהקשה המהרש"א שם דא"כ דס"ל לתוס' בפשיטות דבשניהם ההעזה בשוה, הו"ל לתוס' להקשות דכי היכי דנאמנת גרשני ה"נ תהא נאמנת דמ"ב, לענ"ד י"ל דמאמינים לה רק נגד חזקה אחת היינו חזקת א"א, אבל מת בעלי א"נ נגד שני חזקות חזקת א"א וחזקת חי ובדברי תוס' אלו לא יכולתי להבין ולעמוד על עומק כוונתם הא להדיא מפורש במתני' דכתובות, דבאם יש עדים שהיא א"א אינה נאמנת לומר גרושה אני, ומה בקשו בקושייתם ובתירוצם הראשון, וגם בתירוצם הב' כתבו רק בדרך אפשר הא מפורש כן במתני' וד' יאיר עיני] מ"מ י"ל דבמה שאמרה מת בעלי ובא בעלה, לא אתרע נאמנתה דגרשני מחמת חזקה דאינה מעיזה דמהני בנשאת בהיתר דלא תצא, דמה שאומרת מת בעלי בשקר, בזה אינה מעיזה, דאם האמת אתה דגרשה אינו עוד בעלה ויכולה להעיד לומר מת בעלי, וא"כ לא יהא חומר בסופה דאם יבא בעלה לא תצא מהשני ע"י טענתה מכבר גרשני ונשאת בהיתר, מ"מ נלענ"ד דדוקא שנשאת בהיתר בטענת גרשני מכח הפה שאסר, אלא דאחר שניסת באו עדים ואיתרע המגו שלה מ"מ כיון דהאמינו אותה גרושה אני, וגם איכא קצת חזקה דאינה מעיזה, הניחו אותה חז"ל בהתירה הראשון דנתגרשה, אבל בנ"ד דלא האמינו לה לעולם בטענת גרשני כיון דמוחזקת לא"א אלא דניתרת באמירתה מת בעלי, בזה אם יבא בעלה הדין דתצא מהשני, כיון דליכא לקיימה אהיתרא הראשון משום מ"ב, וא"כ באמרה שלא בפניו גרשני דבאשת כהן נאמנת מת בעלי משום חומר דבעל השני, ולזה רצונו לאוקמי בגרשתני די"ל דבלאו דרב המנונא דאף דלכתחילה אין מתירין אותה, מ"מ אם ניסת לא תצא מכח חזקה אלימתא דידה דא"י להעיז בפני בעלה דמהני לענין דאם נישאת לא תצא, דאין בזה סתירה ממתני' דכתובות דהתם מיירי דאמרה שלא בפניו גרושה אני, וא"כ ליכא חומר בסופה דאם יבא בעלה לא תצא מבעלה השני ע"י שטענה מכבר גרשתני, מש"ה גם באשת כהן א"נ דליכא חומר בסופה ולא דייקא, ולזה פרכינן מדרה"מ דבגרשתני מתירין אותה לכתחילה, ולזה משניב דהוכחשה בעדים דבזה אף באשת כהן דאיכא חומר לגבי עלה הב' מ"מ א"נ, דמחמת שנאה רוצית להשמט מבעלה דהא מכח גרשתני אינה מופקעת ולא נאסרת לבעלה, כיון דהוכחשה לאו כל כמינה לשוי' אנפשה חד"א וכנזכר לעיל, משום הכי אומרת מת בעלי דבזה גומרת הפעולה להשמט ממנו והוא נכון מאד בעזה"י: עוד נ"ל ראיה ליסוד הנ"ל דחומר דתצא מבעלה הב' ג"כ ס להאמינה, דהנה בתוס' ב"ב (דף ל"ב ע"א ד"ה אין וכו') וא"ת כי איכא ב' עדים לא דייקא דליכא חומר כדאמרי' ביבמות (דף פ"ח) ניסת שלא ברשות ב"ד מותרת לחזור לו, ולכאורה תמוה, הא מבואר ביבמות (דף צ"א) דר"ש הוא דאמר הכי אבל ת"ק ס"ל דגם בזה תצא מזה ומזה, וא"כ דלמא הברייתא כת"ק, ובפרט דקיימא כן להלכה, ואי דקושייתם לרב ששת דאמר שם הלכה מכלל דפליגי וכו' וס"ל דליכא פלוגתא בזה, ולדידיה יקשה מהברייתא דב' אומרים מת, ג"ז אינה קושיא, דהא קושייתם בנויה רק על היסוד למאי דפסקינן דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקי אחזקת א"א והא דנאמנת בברי לי ע"כ משום דדייקא מגרעה לחזקת אשת איש, אם כן יש לומר דרב ששת ס"ל תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא וזהו תמיה גדולה לכאורה וצ"ל דקושייתם לרב דאמר לא שנו אלא דנשאת מבואר דס"ל לרב דבנשאת ואח"כ באו עדים דלא תצא דומיא דמתני' דמיירי בנשאת בהיתרא, אלא דלל"ק דשם אשמועינן רב דבבאו עדים לכ"ע ל"ת אפילו באו עדים ואח"כ נישאת, ולל"ב אשמועינן דדוקא בנישאת ואח"כ באו עדים לא תצא, ובזה הקושיא לרב לשיטתי' דפסק כר"ש דבנשאת שלא ברשות דמותרת לחזור לו, א"כ בנשאת ואח"כ באו עדים ליכא דייקא, ואי דרב סבר ג"כ דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא, א"כ מאי פרכינן מאי למימרא הא טובא אשמועינן, דלא נימא דהברייתא כת"ק ויש חומר ואיכא דייקא, אבל לר"ש אין הדין כן, לזה הוצרך רב לומר דאף לדידיה דפסק כר"ש מ"מ בנשאת ואח"כ באו עדים לא תצא דתרי ותרי ספיקא דאורייתא והוצרכו לתירוצם דמ"מ בזה דנשארת תחתיו אחר שבאו העדים המכחישים מקרי ג"כ דייקה: ובזה מיושבים לי דברי רש"י ביבמות שם ד"ה וקתני דפנו וקשיא לרב, וקשה לי, הא בלא"ה קשה הברייתא זו או אברייתא דלעיל, ואדרבא על רב ליכא קושיא כ"כ דהא יש לו תנא דמסייע, הברייתא דלעיל, ולא מצאתי למי שהעיר בזה, ולפי הנ"ל י"ל דס"ל לרש"י דעיקר רק בתחילת נשואין, אבל לא במה שנשארת תחתיו, ובאמת הברייתא רק כת"ק דבנשאת ובאו עדים ג"כ תצא מזה ומזה ואיכא חומר, ורב דפסק כר"ש ואעפ"כ ס"ל דלא תצא דס"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא, ומה שכתבנו דא"כ מאי פרכינן על רב מאי למימרא הא רב אצטריך לאשמועינן דתרי ותרי ספיקא דאורייתא יש לדחות בקל, דהו"ל לרב לאשמועינן בעלמא דתרי ותרי ספיקא דאורייתא וממילא נדע דהכי ל"ת כדקתני בברייתא וליכא למימר דמ"מ הוי ס"ד דאף תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא והוי ספק השקול, לא מהני אומרת ברי לי רק בצירוף דייקא, והיינו לת"ק אבל לא לדידיה דסבר כר"ש דליכא דייקא, דזה אינו, דאם תרי ותרי ספיקא דאורייתא דהעדים מסלקים לכל החזקות, ה"נ מסלקין לחזקה דדייקה והוי ספק השקול, ומוכח מהברייתא דבספק השקול מהני ברי דידה. דממנ"פ דאם תרי ותרי ספיקא דרבנן הוי דייקא נגד חזקת א"א והוי ספק השקול ואם תרי ותרי ס' דאורייתא מסלקין לחזקה דא"א ולחזקה דדייקא והוי ס' השקול, וכיון שכן ליכא למירמא הברייתות אהדדי. די"ל דהברייתא דדפנו דמיירי בפשוטו דנשאת ואח"כ באו עדים ס"ל כר"ש וליכא חומר וליכא חזקה דדייקא לגרע חזקת א"א, וברייתא דלעיל כת"ק דר"ש ואיכא דייקא, לזה פירש"י דהפרכא לרב דפסק כר"ש ואעפ"כ ס"ל דל"ת קשה מברייתא דדפנו ונכון בעזרת השי"ת: אולם תמוה לי מאד, למה דס"ל לתוס' דדייקא רק מכח דנשארת תחתיו, מאי פרכינן מברייתא דדפנו. הא התם דכת הב' ג"כ אומרים דמת. אלא דאמרו השתא הוא דמת, ובזה למה לה לדייק אם מת מקודם או לא. הא מ"מ אין בעלה קיים ולא ישוב