רבי עקיבא איגר קצא

גרשתני אינו נאמן, דבמקום קטט חיישינן לבדדמי, ומה דאמרינן א"ב דארגיל הוא ולא קאמר א"ב בקטטא דעלמא, היינו דזהו ממילא נכלל במה דא"ב דארגיל הוא, דמשכחת רק בלא שיקרה בגרשתני, דאלו בגרשתני גם לר"ח א"נ וכקושיית תוס', ונקיט לרבותא דארגיל הוא לאורויי דאפילו בכה"ג דליכא שנאה כל כך חיישינן לבדדמי, וס"ל למז"ה דאפילו קברתיו אינו נאמן לרשב"א, דבמקום שנאה חיישינן היכא דבדדמי לה שהוא מת אומרת קברתיו, מש"ה ס"ל למז"ה לדמות דגם בהמיר הכי הוא לדמות לקטטא דעלמא לרשב"א, ונכדו חלק עליו בזה, דלכ"ע לא מקרי קטט אלא בגרשתני, או דס"ל ג"כ דלרשב"א בכל קטט א"נ אלא דס"ל לפסוק כר"ח כיון דשמואל אמר דקטט רק בדרך גרשתני: ואולם לפ"ז אחרי דהרמב"ם מפרש דקטטא רק בגוונא דמשקרת, וגם דעת התוס' הוא כן, דלכ"ע אית להו לדשמואל דקטטא דוקא בגרשתני כמו שביארנו לעיל, וא"כ אף אם דעת מז"ה בפירוש הסוגיא דלרשב"א בכל קטטא א"נ, מהראוי לסמוך יותר ע"ד תוס' והרמב"ם וריא"ז נכדו, ויראה דיש ליישב פסקא דהרמ"א דפסק כדעת מז"ה ולאו מטעמיה, דנהי דא"א למילף מקטטא דמשקרת, מ"מ יש ללמוד מדין מת יבמי דא"נ לטעם דמיסני סניא ליה, כדאיתא ביבמות (דף צ"ד ע"א) ואמרינן דמחמת שנאתה ליבם משקרת לומר מת יבמי, א"כ ה"ה במומר, דהרי בסוף פ' האשה שלום, מבעי' במזכה גט לאשתו במקום יבם מהו, כיון דסניא זכות הוא לה, או דלמא דזימנין דמרחמה ליה וחוב הוא לה, ומסקינן דחולצת ולא מתיבמת דמשוינן ליה לספיקא אם זכות הוא לה או לא, ואילו במומר שמזכה גט לאשתו כתב הב"י (סי' ק"מ בשם רבינו ירוחם) שגדולי האחרונים כתבו דמגורשת ודאי דזכות הוא לה דסניא ליה, וכן בתשו' הר"ן בשם הר"פ דודאי זכות הוא לה, דלא תרצה לחזור לו וטוב לה המות ממנו עיי"ש, הרי להנך גדולי רבוואתא במומר יותר סניא ליה מלגבי יבם, א"כ כיון דא"נ לומר מת יבמי דכיון דסניא ליה משקרת, מכ"ש במומר דסניא ליה יותר דאינה נאמנת לומר שמת והריא"ז וזקנו דלא למדו מדין מת יבמי, י"ל דס"ל דשאני מת יבמי דקיל לה האיסור דהוא רק חייבי לאוין וכמ"ש הרמב"ם, או דס"ל כדעת הר"ן בתשובה דחולק על הר"פ דמומר שזיכה גט לאשתו מתיבמת דדמי לקטטא. וא"כ בפסקא דהרמ"א במומר דחושש לפסקא דגדולי רבוואתא הנ"ל דמומר המזכה גט לאשתו מגורשת ודאי, דדנין לזיכוי ודאי דסניא לי', ועדיף מן מזכה במקום יבם, א"כ ממילא הדין דבמומר א"נ כמו במת יבמי: עוד יש לדון דבמומר א"נ מת בעלי, דזה איזה שנים שבא לידי עובדא באשה שבעלה הרחיק ממנה זמן רב והיא זנתה תחתיו ואח"כ בא ע"א והעיד שמת בעלה, והי' אז בין כסא לעשור, והרהרתי דאולי עיקר דייקא מן חומר היינו מה שתצא מן בעלה הראשון אבל בזינתה דאסורה לו, י"ל דמשום בעלה השני שרצונה להנשא לו, לא מקרי חמור, וכמ"ש המאור בההיא דע"א ביבמה, ומחמת טרדת הימים הקדושים הנחתי הדבר עד אחר ימי המועד, ובנתים בא בעלה ולא הוצרכתי לדקדק ביסוד זה ככל הצורך ואם כנים הדברים שהרהרתי אז, א"כ הכא במומר דממילא אינה יכולה להיות עמו כמ"ש רשב"א (סי' אלף קס"ב) והוי רק חומר משום בעלה השני, י"ל דלא מקרי חומר, אך אח"כ הי' לי ויכוח בזה היסוד עם הגאון אב"ד דליסא מ' יעקב זצ"ל בעל חוות דעת, והסכים דגם זה מקרי חומר, וכן הסכים חתני הגאון רבי משה ני' אב"ד דק"ק פרעשבורג, ואני בעניי הוכחתי זה בראיות ברורות: הא' ממה דפירש"י בסוגיא דקטטא בד"ה דמשקרא דברוב שנאה מתכוונה לאסור עליו, משמע דאומרת בשביל זה מת בעלי בכדי לאסרה עצמה עליו, וכן מבואר בלשון הרא"ם הנ"ל דאומרת מת בעלי דבזה הפעולה תשמט ממנו, ואמאי לא בפשוטו, כיון דשונאת לבעלה ואינה רוצה בו, ממילא ליכא להאמינה מכח חומר דבסופה, דהא אינה רוצה כלל בבעלה זה, דמכח ששיקרה לומר גירשתני חזינן דסניא ליה ואינה חפיצה בו, תו ליכא חומר דבעלה הראשון דלא אכפת לה בזה, דהא רוצה להשמט ממנו, ולמאי הוצרכו להוסיף דאומרת מת בעלי בכדי להשמט ממנו, אע"כ דמ"מ הוי חומר ודייקא שלא להנשא למי שתצטרך לצאת ממנו, מש"ה הוצרכו לומר דמ"מ מכח שנאתה לבעלה עושית פעולה בכדי להשמט ממנו, ואינה חוששת לחומר נגד הפעולה להשמט מבעלה, ובאמת במת יבמי דא"נ דסניא ליה דעושית פעולה להשמט מיבם ואינה חוששת לחומר שלה הב' מסוגיא זו דקטטא, דהנה לכאורה תמוה במה דאמרינן ואלא דאמרה גרשתני, הא אמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, הא בפשוטו י"ל דאמרה שלא בפניו גרשני בעלי, והנה לפמ"ש הב"ש (ס"ק ק"מ) דבאומרת גרשתני, אף דבזה א"נ מ"מ בלא הוכחשה נאמנת אח"כ לומר מת בעלי, דלא הוחזקה לשקרנית, וא"כ ניחא דבאמרה שלא בפניו גרשני לס"ד דמיירי בלא הוכחשה בעדים, אף דא"נ שגרשה מ"מ כיון דלא הוחזקה לשקרנית נאמנת לומר מת בעלי, ובאמת מכח קושיא זו הוציא הב"ש דינו, [ובאמת חידוש דינו אף לדינא דגמרא, ובאמרה שלא בפניו שגרשה] ואולם דברי הב"ש לכאורה מוקשים, דהא משמע, דבלאו מימרא דר"ה דגרשתני נאמנת הי' ניחא לאוקמי בגרשתני, והא מ"מ לא הוחזקה לשקרנית ונאמנת, וא"כ כיון דמוכח דהי' ס"ד לומר אף דלא הוכחשה בעדים מ"מ כיון דלא האמינו לה טענת גרשתני א"נ לומר מ"ב, א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלוקי באמרה שלא בפניו דגרשה, גם סברת הב"ש בעצמה מוקשת, כיון דאין מתירין אותה באמירתה גרשתני וחוששין לשקרא, למה תהא נאמנת לומר מת בעלי הא אם נידון דשיקרה במה דאמרה גרשתני ממילא תשקר לומר מת בעלי, כמו דאמרינן בהוכחשה בעדים, ומה בכך דלא הוכחשה בעדים דהא להצד דלא נתגרשה והיא רצתה להפקיע עצמה בשקר שוב א"נ במת בעלה ולזה הי' נראה בפשט הסוגיא, בהקדם איזה יסודות מוצקות בעזה"י: הא' דנראה באשת כהן דאמרה שלא בפניו שגירשה אסורה לו, אף למשנה אחרונה דתלינן דעיניה נתנה באחר, מ"מ כל דידע בה בעלה דמשקרה לא תלינן דאומרת בשביל דעיניה נתנה באחר, כדאיתא בסוגיא דסוף נדרים, אף דהתם איתא כן באומרת גרשתני היינו דוקא לענין היתר להנשא לאחר, אבל לאסור נפשה על בעלה כהן, גם בגרשני כיון דגם שלא בפניו הוי קצת חזקה דאינה מעיזה נאמנת לאסור עצמה על בעלה כהן, ודמיא לההיא דסוף גיטין דא"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר שלא בפניו, דמגרש ראשון ונושא שני, ואין במשמע לחלק בין אמרה שלא בפניו למעשה שלא בפניו הב' באומרת גרשתני ובאו עדים והכחישוה מותרת לבעלה כהן ולא אמרינן שויתה אנפשה חד"א כיון דידוע להב"ד דודאי שקר בפיה, בזה אנו דנין אותה לעיניה נתנה באחר, אף דידע בה בעלה דמשקרת, וביותר לפ"מ שכתב הר"ן בנדרים שם דל"ש שויה אנפשה חד"א לאסור עצמה על בעלה כיון דמשועבדת לו, אלא דלמשנה ראשונה נאמנת לומר טמאה אני דאמרינן דאי לאו דהאמת כן לא היתה מבזית עצמה לומר כן, וא"כ בגרשתני והוכחשה בעדים דודאי משקרא לאו כל כמינה למיסר עצמה על בעלה. ואף למ"ר אינה נאמנת: הג' דמבואר במתני' דכתובות (דף כ"ג) דאם יש עדים שהיא א"א אינה נאמנת לומר שלא בפניו שהיא גרושה. ואף בנשאת תצא. כדאמרינן שם דהך בבא דאם משנשאת באו עדים לא תצא קאי רק אסיפא דנשביתי אבל לא ארישא דא"א הייתי. ואף לאידך לישנא דקאי גם ארישא דלא תצא משום דשלא בפניו איכא ג"כ קצת חזקה דאינה מעיזה, מ"מ משמע דוקא בנשאת בהיתר ע"י הפה שאסר. אבל בעלמא שאמרה גרשני וידוע שהיתה א"א אף בנשאת תצא. מדקתני מתני' הדין רק באומרת א"א הייתי וגרושה אני, וגם הא אמרינן מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא הרי דלא קילא רישא מסיפא. וכיון דבידוע דנשבית ואמרה טהורה אני דא"נ אפילו נשאת תצא, ה"נ מכ"ש בא"א שאומרת שלא בפניו גרושה אני, דאם נשאת תצא, והכי דייק לישנא דהר"ן בכתובות שם שכתב כיון דנשאת בהיתר: וע''פ יסודות אלו מרווח הסוגיא, דליכא לאוקמי באמרה שלא בפניו גרשני, דהא סתמא קתני אף באשת כהן, דבזה