רבי עקיבא איגר קצ

סתם, א"כ כיון דמוכח דלכ"ע קטטה דמתני' רק באומרת גירשתני וכנ"ל, ממילא מוכח דבקטט דעלמא ל"ח כלל לבדדמי, ונאמנת לומר מת בעלי סתם, אבל לפי הצד הב' דאפילו קברתיו א"נ, נ"ל דבמת סתם אף בקטט דעלמא א"נ, דכל דאיכא ענין קטט חיישינן לבדדמי, והאי דבעינן הכא דאמר גרשתני, היינו דבזה א"נ לומר קברתיו, כיון דבחזקת משקרת היא, חיישינן דמכח אומדנא דזה דמת משקרת לומר קברתיו וכנ"ל: ואי דקשיא מנ"ל לרשב"א דמתני' מיירי בקטט דגרשתני לוקי מתני' במת סתם ובקטט בעלמא, י"ל דבאמת במלחמה א"נ לומר קברתיו כשיטת הרמב"ם דרגלים לדבר דמשקרת, דאין דרך לקבור במלחמה (עי' ב"ש) וכיון דמתני' כייל בחד בבא קטטא ומלחמה, משמע דגם בקטטא אינה נאמנת לומר קברתיו, מש"ה מוקי לה באמרה גרשתני, וזה ספק עצום לפי דעתי העניה: והנה בהרמב"ם (רפ"ג מהל' גירושין) האשה שאמרה לבעלה גרשתני וכו' א"נ, דהרי הוחזקה שקרנית ורוצית להשמט מתחתיו עכ"ל, מדלא מפליג הרמב"ם בין ארגיל הוא בין ארגלה היא, משמע דבכל ענין א"נ, ומדנקט לטעמא דמשקרת משמע דחיישינן למשקרת במזיד, א"כ ממילא גם במת וקברתיו א"נ, ובכ"מ הביא דברי הרא"ם דביאור כוונת הרמב"ם דס"ל בפירוש הסוגיא דלא כתוס' דמה דאמרינן א"ב דארגיל הוא, היינו דלר"ח א"נ דכיון ששיקרה לומר גירשתני, גלתה דעתה ששונאת ורוצית להשמט ממנו, חיישינן נמי למשקרת לומר מת בעלי כדי לאסור עליו, שבזאת הפעולה תשמט ממנו, ורשב"א ס"ל דאין לחוש שתשקר ג"כ לומר מת בעלי להנשא לאחר, דיראה שיבא בעלה ותצא מזה ומזה, אלא דחיישינן דאמרה בדדמי, שמרוב שנאתה לא שמה לבה לראות בשעת סכנה לדקדק אם ודאי מת, וזה רק בארגלה היא, ששונאת אותו שנאה טבעיית, אבל בארגיל הוא שאין שנאתה כל כך לא חיישינן לבדדמי, ור"ח לחומרא ורשב"א לקולא, מש"ה פסק הרמב"ם כר"ח לחומרא עיי"ש: ובאמת קשה לי טובא, דלמאי צריך הרא"ם לומר דלר"ח הטעם כיון דחזינן דשונאתו ומשקרת ורוצית להשמט ממנו, ואמאי לא בפשוטו, כיון דמשקרת לומר גירשתני חיישינן דמשקרת ג"כ לומר מת בעלי, דהא גם בגרשתני יהי' הדין דתצא מזה ומזה, וחזינן דמשקרת ואינה חוששת לכך, ה"נ משקרת לומר מת בעלי, דהא באמת מעט הפרש בינייהו, דכמו דמת בעלי מצוי להתגלות שיבא בעלה, ה"נ בגרשתני בפני פלוני ופלוני מצוי להתגלות ע"י שיבאו עדים ויכחישוה, ומה הפרש בין ביאת בעלה לביאת עדים, ודוחק לחלק דלביאה דחד דהיינו בעלה חוששת, אבל לביאת עדים א"ח, דאם יבא רק א' לא יהא נאמן להכחישה, או דסברתו דאף אם יבאו עדים אולי לא יודע להם שטענה שנתגרשה בפניהם, וכשרואים שיושבת תחת בעל אחר, יאמרו ויתלו שנתגרשה באמת בפני אחרים, מ"מ מי מכריחנו לדוחק הזה: אף דרש"י כתב ג"כ הכי דמשקרה שמרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו, י"ל דרש"י ס"ל בפירוש הסוגיא כתוס' דלר"ח בארגיל הוא נאמנת, ומוכרח לומר כתירוצא דתוס', דאינו דומה שקר דמת בעלי לשקר דגרשתני, דיותר חוששת שיבא בעלה, א"כ הא דבארגלה היא אינה נאמנת, ע"כ הטעם דאמרינן דלגודל השנאה עושית פעולה לאסור עצמה עליו, ואינה משגחת לשום דבר מענין חומר, לפי שיטת הרמב"ם בפירוש הסוגיא דלר"ח בכל ענין אינה נאמנת, י"ל בפשוטו דר"ח ס"ל כיון דמשקרת בהא משקרת נמי בהא, יהי' טעם דידה מאיזה טעם שיהי', ונהי דמ"מ מוכרחים לומר דסברת תוס' הנ"ל לרב שימא בר אשי דל"ח למשקרת לומר מת בעלי, דחוששת יותר לשמא יבא בעלה, מ"מ י"ל דבזה עצמו פליגי ר"ת ורשב"א דר"ח ס"ל כיון דמשקרת בהא לומר גירשתני משקרת ג"כ לומר מת בעלי ורשב"א סבירא ליה דמ"מ לא תשקר לאמר מת בעלי דיראה שמה יבא בעלה, אלא דחיישינן דמרוב שנאתה אומרת בדדמי, ובארגיל הוא דליכא שנאה כל כך לא חיישינן לבדדמי: ואף דמלשון הרמב"ם ורוצית להשמט מבעלה משמע ג"כ דחיישינן דעושית תחבולה להשמט ממנו, מ"מ היא גופא קשיא, דמנ"ל להרמב"ם זה, ואמאי לא בפשוטו, כיון דמשקרת לומר גרשתני יהי' מאיזה טעם שיהי', כן משקרת ג"כ לומר מת בעלי, ואדרבה דזה מרווח יותר, דאם אמרינן דלר"ח ג"כ טעמא דא"נ מכח סבת שנאה, דמשום זה רוצית להשמט ממנו, ואמרינן ג"כ בארגיל הוא דליכא שנאה כ"כ, ומ"מ חיישינן לכך, א"כ מנ"ל להש"ס דלרשב"א דסובר דמחמת שנאה חיישינן לבדדמי בעינן דוקא שנאה גדולה דארגלה היא, דלמא ג"כ דבשנאה מועטת חיישינן לכך, דכיון דלר"ח לא מחלקין בין שנאה לשנאה לחוש אפילו למשקרת במזיד, מכ"ש די"ל דלרשב"א לענין בדדמי דאין לחלק בין שנאה לשנאה, ואיך תלי' זה בין טעמא דר"ח לבין טעמא דרשב"א, אבל אם היינו אומרים דטעמא דר"ח כפשוטו כיון דמשקרת בהא משקרת נמי בהא הי' ניחא, די"ל דסבירא ליה להש"ס מסברא דבארגיל הוא לא נחשב לשנאה כלל, ואינה גורמת לשום דבר לא למשקרת ולא בדדמי, אלא דלר"ח לא' באנו למדת שנאה אלא בפשוטו, כיון דמשקרת בגרשתני משקרת נמי מת בעלי, א"כ ממילא גם בארגיל הוא ג"כ א"נ, אבל לרשב"א דס"ל דאין דמיון שקר דמת בעלי לשקר דגרשתני, אלא דהטעם דמחמת שנאה אומרת בדדמי, שפיר מחלקינן בין שנאה לשנאה, וצע"ג: ואולי יש לדחוק, דלישנא דקטטא בינו לבינה משמע דקטטא גורמת שא"נ, והיינו ענין שנאה, דאלו משום משקרת לחוד אין זה ענין קטטא, והו"ל למתני' למנקט דמשקרת א"נ: והנה בש"ע (סי' י"ז סמ"ח) סתם המחבר כהרמב"ם, דקטטא בינו לבינה כגון דאמר' גרשתני ב"פ ופלוני והכחישוה ואח"כ אמרה מת בעלי א"נ, ומשמע בסתם אף בארגיל הוא ואפילו באומרת קברתיו, וכמ"ש בהג"ה שם, והרמ"א הכניס בין הדבקים, או שהמיר בעלה", משמע דבהמיר לחוד אף בלא אמרה גרשתני אינה נאמנת, דאל"כ מאי ארי' שהמיר הא בלא"ה א"נ, ודוחק לומר דהרמ"א נקט לרבותא דאף שאמרה גרשתני מכח זה שהמיר דהוי כמו ארגיל הוא קטטה דאפ"ה א"נ, דא"כ הו"ל לרמ"א לומר אפילו המיר, אלא ודאי דכוונת הרמ"א דבהמיר לחוד א"נ, ומשמע אף בקברתיו, דהא כלל דין מומר עם דין דגרשתני דסיים הרמ"א עלה אפילו קברתיו ומשמע דקאי על המיר, ומקור דין זה בש"ג, דהריא"ז הוא רבינו ישעיה האחרון] שכתב בשם מז"ה היינו מורו זקינו הרב רבינו ישעיה הראשון], דאם בעלה הניחה עגונה והמיר, קטטא בינו לבינה הוא ואינו נאמן, והריא"ז נכדו חלק עליו, שלא אמרו א"נ בקטטא אלא כשהרגילה היא קטטא ע"י הגרושין שגילתה דעתה שאינה חפיצה בו, אבל המיר דתו ומרד בה נאמנת ואין מחזיקים אותה למשקרת, עכ"ל, משמע להדיא דדעת מז"ה הוא דאף דלא ע"י גרשתני אמרינן דהמיר הוי קטטא וחיישינן למשקרא דגם קברתיו א"נ, וחשש הרמ"א להחמיר כדעת מז"ה, אבל באמת תמוה על המז"ה איך מדמה המרה לקטטא, הא משמע דקטטא הוא היכא דחזינן דמשקרת, והב"ש כתב דתליא בב' שיטות, דמאן דס"ל דגם בארגיל הוא א"נ ה"נ בהמיר, אבל לתוס' דבארגיל הוא לא אמרינן דמשקרת ה"נ בהמיר עיי"ש, ואף דהא מ"מ לתוס' ולרשב"א א"נ בארגיל הוא משום בדדמי, וראוי להחמיר כרשב"א, וצ"ל דכוונת הב"ש הוא דנאמנת בקברתיו כיון דלא חיישינן למשקרת רק לבדדמי ומ"מ תמוה דגם להרמב"ם מה ענין המיר לקטטא דגרשתני, דבגרשתני חזינן דמשקרת משא"כ בהמיר, וביותר דממנ"פ דהא י"ל דהרמ"א ס"ל דאף לתוס' גם קברתיו א"נ וכמ"ש הרא"ם, ונהי דהריא"ז שחולק על זקינו יסבור דל"ח לבדדמי בקברתיו, מ"מ י"ל הריא"ז חולק עם זקינו, דדעת זקינו דמכח בדדמי א"נ לומר קברתיו שחשש הרמ"א לדעתו ואין מהצורך להב"ש לתלות בפלוגתא דהרמב"ם ותוספות, אלא דפליגי בשיטת תוס' אם נאמנת בקברתיו ואם נימא דסברת הרא"ם ל"ש רק היכא דמשקרת אמרינן דתשקר פורתא, דהיכא דבאומדנא דידה הוא מת משקרת לומר קברתיו, מה שאין כן במומר, א"כ ממילא גם להרמב"ם יש חילוק בין מומר לקטטא דגרשתני, ודברי הב"ש צ"ע: ולכאורה היה נראה דטעמא דמז"ה דס"ל בפירושא דסוגיא, דרשב"א פליג על שמואל דקטטא בעלמא אף בלא