רבי עקיבא איגר קפג

במסחר. מ"מ יש לומר שלא חשש הבעל לזה. מכיון שכבר עברה סיכי ומשכנה. וקבעה דירתה במקום אחר. לא תשוב עוד משם למקומה הראשון. כמ"ש הרמב"ן בחומש גבי בתי ערי חומה עיי"ש, ולפ"ז שפיר הוי כריתות. אבל אם לשון התנאי וכוונתו ע"מ שלא תדור בעיר בני משפחתו. וקיי"ל האומר סתם ע"מ שלא תכנס לבית אביך כוונתו לעולם, וה"נ כוונתו לעולם לא תדור. א"כ אין זה כריתות כלל. ולא נשאלה שאלה על זו. על כן אסתגר בקמייתא. והנראה לעניית דעתי כתבתי: ועתה אבא קצת להשתעשע בדברי מר גיסי ני', והנה במ"ש והאריך באין אונס בגיטין לא הזכיר כלל חילוק בין אונס רחמנא פטריה ובין אונס רחמנא חייביה. ובין אונסא כמאן דעבד. או אונסא דעבר. ויש לעיין בכל זה בש"כ חוה"מ (ססי' כ"א) ומשנה למלך (פ' י"א ממכירה) על כן לא אכניס עצמי בזה כעת. ומר גיסי ני' קיצר אעפ"י שהאריך: ומ"ש ורמי דברי רמב"ם אדברי רבנן קמאי. כיון דלא הוי קיום וביטול בפועל. כבר כתבתי לעיל דכיון דבמותו בטלו עשתנות תנאיו. תו לא שייך לא כח ולא פועל. ולדברי מר גיסי ני' עכ"פ האשה אסורה לבעלה משום ספק אסורה לבועל, ובנים ספק ממזרים וזה אינו במשמע: ומ"ש מדיוקא ויתורא דכל ימי חייכי מוכח אפילו אחר מיתתו קאמר, הי' דבר נאה והגון, אי לאו דקשיא עליו מה שהרגיש מר גיסי ני'. א"כ מ"ט נקט שלשים יום. והלא אפילו בסתמא נמי שריא, וזה הי' חידוש נפלא, ולא הו"ל להש"ס למישתק מיניה, ותירוצו אינו מספיק לרפאות שבר גדול, אבל האמת בישוב קושיית משנה למלך שם וקושיית מכתב אליהו, אנו אין לנו אלא תירוץ קמא דשער המלך שהם דברים נכונים וראויים למי שאמרן. תו פש גבן לברורי סברת הר"ן והה"מ, במ"ש בדעת הרמב"ם בע"מ שלא תבעלי לפלוני לעולם ושלא תכנס לבית אביך לעולם משום שלא הותר מה שאסר לה, פי' הענין כי אין זה כריתות, כיון שמחמת האגד שלו והתנאי נמנעה לכנס לבית אביה, או דהבעל לפלוני, שהרי בלא התנאי היתה יכולה, והמניעה הוא מחמת האגד, אע"פ שבסוף מיפסק האגודה במיתת פלוני או אביה, מ"מ נכנסה ממניעה למניעה, שהרי כשימות האב אין לה בית אב, וכשימות פליגי א"א שתבעל לו, אע"פ שמניעה השניה אינה מחמת אגד של הבעל, מ"מ כיון שתחילתו הי' מחמתו ונתגלגל ממניעה למניעה אין זה כריתות, משא"כ שלא תבעל לאבא ולאביך שתחילת המניעה לא הי' מחמת אגודתו, שהרי בלא"ה לא היו שומעים לה לבא עליה, וכיון שהמניעה הראשונה אינה מחמת התנאי הרי זה כריתות, משא"כ לפלוני שהדבר הי' תלוי ועומד אם תרצה תבעל לו, אלא שהתנאי מנעה הוי תחילת המניעה ע"י התנאי, ונכנסת ממניעה למניעה אין זה כריתות, ואין דומה אם יאמר שלא תאכלי בשר חזיר לעולם התם המניעה הראשונה מחמת התנאי כי תלוי ועומד אי בעית אכלה ולקיא. והיא נמנעת מחמת האגוד. ואין זה כריתות. ולדעתי הדברים פשוטי' לכל מבין, אך יען ראיתי מר גיסי בנה דיק על תשובת הראנ"ח (סי' ו'). ואני אומר אי דייקינן הכי. לא תנינן, ולפי הענ"ד האמת כנ"ל: אאב"ה לדעתי לא בנה מר אחי ני' דיק על תשובת הראנ"ח. כי אם הוא הוציא הדברים מדעתו עפ"י הקדמות והצעות ואמר שבהכי ניחין דברי הראנ"ח, אף שלא היה כוונתו לכך, והוא על דרך ניבא, ולא ידע מה ניבא. וכן משמעות לשונו עיי"ש] ומאן חכים כמר גיסי ני' לשדד עמקים. כל דילדה אימא כוותי' תלד, זולת זה דברי מר גיסי ני' מסולאים בפז, חריפים ושנונים. והדין דין אמת, והכל מתוקן לתעודה ולתורה, והיה זה שלום למר ולתורתו כנפשו היקרה ונפש אוהבו נאמנו גיסו הקטן משה סופר מפ"פ דמיין.. אאב"ה הואיל דחביבין לי שמעתתיה דרב האי גיסי האדון מופת הדור הגאון דפ"ב ני' כולי האי, אשעשע בהם עוד רגע. הנה היסוד שיסד בהיתר זה, דטעמא דרבנן סבוראי משום שכל תנאי שהוא לצעורי שבק ומחל בשעת מיתתו. טוב בסברא ונחמד להשכיל ולהבין על ידו הגרסא של הרמב"ם שהיה לפני הראב"ד דאם מת הרי זו מגורשת, ומה דצריך מחילה מקודם הוא משום ספק דלמא להרוחה קמכוון, וכוונת האדון במ"ש ספק לרווחה, הוא למ"ש רש"י ז"ל (דף ע"ד ע"ב) דכתב בד"ה דלצעורה אכוון בזה"ל, דסתם מגרש את אשתו משום איבה הוא מגרשה הלכך מספיקא אמרינן לצעורי איכוין, ומה מתוק הוא מדבש לפי מ"ש מר גיסי דזהו טעם האיבעיא, לאלתר התירוה או לאחר י"ב חדש התירוה דהיינו דמספקא אי אמרינן לצעורי איכוון או להרווחה, ובכך נ"ל ליישב מה שהמציא רש"י ז"ל דטעמא דרבנן באבדה אצטליתו משום ספק לצעורי כנ"ל ומה הכריחו לכך. ובפרט דבפשוטו מוכח להיפוך מדסגיא בהנקה יום אחד, אלמא דודאי לצעורי, ונצטרך לדחוק ולחלק, ולמה ליה לרש"י כולי האי, אבל לפי דברי מר גיסי הגאון ני' הרי זה נכון, דהא זה איבעיא ולא איפשטא והוי ספק, ואולם עכ"ז בל זכיתי לירד לסוף דעת גיסי ני'. ואיך אפשר להעמיס כן בכוונת הרמב"ם והראב"ד, דאם כן הם הדברים, מהראוי שבאבדה איצטליתו יהיה גט ספק, דלצד דלהרווחא בדמים סגיא ולמה כתב הרמב"ם אינו גט, דהיינו בטל ודאי כנודע כל לשון אינו גט שברמב"ם, והראב"ד גם הוא שתק לא ענה אותו ואודויי אודו ליה בזה, אלמא דהם לא סבירי להו כרש"י] סימן קכה זה ערך עשרים שנים בהיותי יושב בק"ק פרידלאנד נכתב לי מהרב דק"ק פילא וסיעת הרבנים שנקראו לשם (וכולם בעלמא דקשוט) ששם ערער אחד על אשתו שנטמאה, שמצא אותה במעשה שיש בה ממש, ונמצא שם עדים על כיעורים, והסכימו לדין שיגרש אותה, ושלחו אלי לחוות דעי אף אני, ואיך יהי' בדין כתובתה, והשבתי להם בארוכה על הכל בעזה"י, וסיימתי ועל הולד עוד חזון למועד. לראות באיזה זמן יהי' הלידה הבעל גירש אותה וילדה אח"כ בן, והי' סמוך על שולחנה, ולא נכתב לי מהרבנים הנ"ל שום דבר, וחשבתי למשפט שהרב פילא עמד על המשמר לרשום במכתבו כל פרטי הדברים, מן התרחקות הבעל מביתו ולאיזה זמן ילדה, ומה דינו של הולד להיות למשמרת לדורות, אבל באונס לא כך נעשה ולא נמצא במכתבי הרב זצ"ל שום דבר מזה, והאיש הנ"ל נשא אשה אחרת והוליד ממנה בנים והראשון ממנה מת. הגרושה תבעה אותו בערכאות לזון את בנו, והוא אמר במקום המשפט שמה שיברר שאינו בנו, ויצא חייב בדיניהם לדונו שהוא האב לבן הזה וחייב לזונו, וכעת הבן הוא בערך ך' שנים, וצועק למצוא לו תקנה לבא בקהל ד', כי את ד' הוא ירא ואינו רוצה להיות שרוי בלא אשה לזה בא ידידי הרב מהו' נטע ני' אב"ד דק"ק פילא והרב מהו' וואלף ני' אב"ד דק"ק עקצין הנה, ובקשו ממני להזדקק לזה. פסק יש לפנינו שלשה צדדי היתר, א', דעת בה"ג דנאמן לומר אינו בני רק ע"י הכרת בכור' שאומר על הקטן שהוא בכורו, וממילא הגדול ממזר, ב', דעת תוס' רי"ד דנאמן לומר אינו בני רק היכא דהיא אינה מכחישתו כגון שמתה ולא נבדקה, אבל במכחישתו אינו נאמן, ג', דעת הריא"ז הוא בש"ג וכ"ה בספר המכריע (סי' ס"ד) דנאמן רק באומר שהוא בנו והוא ממזר או ב"ג, דעל בנו האמינתו התורה לפסלו אבל לומר שאינו בנו והוא ממזר אינו נאמן, וככתוב בתשובת ר"א בן חיים (סי' מ"ה) ומדסתם הראנ"ח ולא חקר את השואל אם זה שאומר עליו שאינו בנו הוא הראשון לבניו האחרים ובפרט שמשמע שם שהמעשה הי' בפנוי, והיא אומרת שקדשה ונתעברה לו, והוא כיחש, וא"כ במה שאומר שא"ב הוי כאומר אין זה בכורי, דכל שאינו דרך הכרת בכורה לאחר א"נ, וכמו בנ"ד דליכא הכרת בכור לאחר, דהא הראשון שמאשתו השניה מת, ולא הוי רק סילוק בכורה מהבן הזה בזה אינו נאמן: