רבי עקיבא איגר קפ

ומש"ה בע"מ שתתן לי ר' זוז שפיר כתב הבה"ג דחיישינן לאונס, כיון דבזה גם אונס דשכיח יבטל הגט, ולמלתא דשכיח חיישינן: אפס למה שכתב הרא"ש נדרים (סוף ד' ג') דמש"ה האומר לא אפטור מן העולם עד שאהיה נזיר עובר מיד משום בל תאח', אף דלמיתה ל"ח היינו משום דלזמן מועט ל"ח אבל דזמן מרובה חיישינן [ולדעתי לדברי הרא"ש מדוקדק היטב אמרם גיטין (דף פ"ד ע"א) וכ"ת אפשר דמנסבה היום ומגרשה למחר, והיינו כיון דאפשר לקיים התנאי מיד למחר מש"ה רשאה היא להתנסבא, דאלו לא היה אפשר לקיים התנאי כ"א לאחר זמן היתה אסורה מחשש שמא תמות ולא תקיים לתנאה] ולפ"ז מה דקרי להו צנועות אלמא דלית לן לחוש למיתה, צ"ל או דהוצרכה התקנה משום תנאי דזמן מועט, או משום דלשמא מת באמת גם בזמן מרובה לא חיישינן, אלא לשמא ימות, בזה יש חילוק בין זמן מועט למרובה ולפי"ז אכתי תיקשי למה בתנאי דשוא"ת תנשא מיד, והרי בע"מ של"ת לפלוני דכל ימי חיי פלוני התנאי תלוי הוא, הוי זמן מרובה, ניחוש למיתה דידה, ואז יהא האונס מבטל הגט: וי"ל דקושיא זו הכריחה להנהו רבנן שהביא בה"ג, ובה"ג לשיטתיה שהוא מרא דהאי סברא, דבשוא"ת רשאה להנשא מיד, והוכיחו זה מגמרא כמבואר בהרא"ש שם וע"כ חידשו זה הדין, דהתנאי הי' רק בעוד אגודם יחד קיים, לא לאחר מיתתו, וממילא ה"ה גם לאחר מיתתה דלא, דמה חילוק בין מיתתו למיתתה: ועיין תוס' ישינים יומא (דף י"ג) קדים ואזל לבה"כ שכתבו שאם ילך אחר מיתתה לביה"כ לא יועיל כיון דמקיים התנאי אחר מיתתה, ונראה דאזלי בשיטת הנהו רבנן, ומש"ה ניחא דלית לן לחוש למיתתה, כיון דמותה יקח הכל ולא ישאר התנאי, ואין זה קיום התנאי ע"י אונס דהא אין צריכים עוד לקיומו: אפס דברינו הלא יתכנו אם הדין דהיכא דאונס מבטל הגט כגון אונס דלא שכיח כלל, דינו של הגט להיות בטל לגמרי, ואף דאין מגיד לנו שאם לא הי' אירע האונס הי' עובר התנאי, ור"ל במתנה הר"ז גיטך אם לא אעשה דבר פלוני ונאנס ולא עשה, מי יעידנו שאלולי האונס הי' עושה, ויוקשה באמת למה נעשנו בטל ודאי ניחוש דלמא גם לולי האונס נמי היה מקיים התנאי ולא היה עושה, [ועי' פ"י בסוגי' דא"א בגיטין] וצ"ל דאומדין דעת המתנה שאלו היה מסיק האונס אדעתיה היה מפרש ומתנה דכל שיקויים הגט ע"י אונס אינו חפץ בו, ויהיה בטל לגמרי, וכיון שכן אמדינן, שפיר יוקשה מה שהקשינו למה בתנאי דשוא"ת מותרת להנשא מיד, ניחוש דלמא תמות, ויהיה מוכרח מכח הקושי' דהתנאי קאי רק עודם בחיים יחד, אבל הדין דאפילו היכא דהאונס מבטל הגט מ"מ אינו עושה אותו ודאי בטל כ"א ספק בטל, אז ע"כ נאמר דאף עתה שאירעו אונס מ"מ אלו היה ברור לנו שגם בלעדי האונס היה מקיים לתנאי היינו מכשירין הגט, ומש"ה אנו עושים אותו עתה רק ספק גט דאף דעכשיו נתקיים התנאי ע"י אונס מ"מ חוששין דלמא גם בלא אונס היה התנאי מתקיים, ואז יהיה הגט כשר, וא"כ לא תקשה קושייתנו כלל, דהא כל מה שאנו מתירים אותה להנשא בתנאי דשוא"ת, הוא משום חזקה דודאי לא תעבור על התנאי לקלקל עצמה כיון דבדידה קאי לקיומא, והרי ברור לן גם עתה שאירע האונס שבודאי גם בלעדו אלו לא יקרה המקרה ג"כ היתה מקיימת לתנאי כדי שלא תקלקל עצמה, וכיון שכן ממילא גם עכשיו שנתקיים ע"י אונס גיטה כשר ודאי, דהא מה דבנתקיים באונס אנו עושים אותו ספק גט הוא רק משום חשש דלמא לולי האונס לא היתה מקיימת, וכאן הרי ברירא מלתא שגם בלעדיו היתה מקיימת לתנאי: והרמב''ם לשיטתי' גבי אם לא אעמוד מחולי זה ואכלו ארי, דהגט רק ספק, וממילא כן הוא בכל טענת אונס המבטלים הגט, וכדאיתא בב"ש (סי' קמ"ה סק"י) מש"ה בדין הוא חולק על דינא דהני רבנן [לפי מה דדייק מיני' הה"מ] משום דלשיטתיה אין קושייתנו קושיא, וממילא אין לדינם הכרח דשפיר י"ל דהתנאי קיים גם אחר מיתתם, ומ"מ מותרת להנשא, ואין לחוש לדלמא תמות ויהי' קיים התנאי ע"י אונס, דאף אם ככה יהי' מ"מ הגט כשר ודאי, כיון דברור לן שגם בלעדי מקרה האונס היתה מקיימת, [ויתר הפוסקים דסוברים היכא דהאונס מבטל הוי הגט בטל ודאי, ומ"מ אין סוברים לדין דהני רבנן, הם יאמרו דגם למיתה דזמן מרובה לא חיישינן, וכדמשמע בהר"ן נדרים שם דלא תירץ כתירוץ הרא"ש שם]: הרי הראינו מקום לכל אחד מהדרכים בטעמא דידהו, להסיר תלונת הה"מ ולהראות מקום מוצא לדינם: וידע מר כי דבר טרחנו כל הטורח, להעמיד שני הדרכים, כי אפשר שדין שלפנינו יהיה נפיק מבינייהו, והוא דלכאורה סוגיא ערוכה מנגדת לדינם, והיינו מה דתנן פ' מ"ש (דף ע"ד) הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז ומת, נתנה אינה זקוקה ליבם, וע"כ לא פליגי אלא דמר סבר לי וליורשי ומ"ס לי ולא ליורשי, אבל לכ"ע אלו היו יורשים בכלל התנאי הוי גיטה גט מעליא והרי קיום התנאי אחר מיתתו: והיינו מוכרחים לומר דגם הני רבנן לא אמרי לדינייהו אלא בתנאי דשוא"ת אבל בקום ועשה מודי' דמתקיי' התנאי ואזיל ג אחרי המות, והרי הי' נפשטה דין שלפנינו: ואולם הכרח זה יהי' אפשר רק לדרך האחד, אבל לדרכינו השני אולי יש לדחות הראי', די"ל דמה דאומדין לדעתו שמקפיד רק על הנעשה בעוד אגודם קיים, זהו בתנאי בעלמא, תעשי ולא תעשי , אבל בתנאי ממון כיון שהוא רוצה בהדמים רוצה בקיומו בכל זמן שיתקיים התנאי, ומש"ה אלו היו היורשים בכלל התנאי שפיר הוי מועיל קיומו אף אחרי מיתתו, כיון דחפצו גם בבניו אחריו שיהי' להם הדמים, ולעולם אפשר דבתנאי שאינו של ממון אין הפרש בין שוא"ת לקום ועשה: אמנם כן לדרך זה השני יקשה לכאורה מסוגיא אחרת דבריש כתובות בעי להוכיח דאין אונס בגיטין מדתני מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת הרי זה גט, מת וה"ה נחלה, ודחי, דלמא מת שאני דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, ולדינא דידהו יקשה, הא גם בלאו הני טעמא ניחא, דכיון דמת לא שייך טענת אונס דהא המיתה מגבלת זמן התנאי, וכשמת עבר זמנו וכבר נתקיים בזמן המשך התנאי: והנראה בזה דיש להסתפק לדרך זה דאמדינן דעתיה שמקפיד רק על הנעשה בעוד אגודם קיים, מה דינו אם מת ונפלה קמי יבם, ויש בזה להימין ולהשמאיל, די"ל כיון דכבר הפריד המות בינותם ואינה אגודה ביה עוד, אינו מקפיד עוד, וי"ל כיון דאף דבו אינה אגודה מ"מ מחמתו עדיין היא אגודה מש"ה עדיין יש לקפידא מקום לחול, ומעתה לא תיקשי קושיא זו, די"ל כצד השני, דכל שאגודה מחמתו עדיין התנאי קיים ושפיר הוצרך הגמרא לחדש סברא זו דלא ניחא ליה וכו' ואומר עוד, שלא לבד שלא יהיה קושיא עליהם מסוגיא זו, אלא דיהיה עוד קצת ראיה, משום דדברי המקשן מוקשים לכאורה, דהא ע"כ או דאכתי לא אסיק אדעתי' סברא דלא ניחא, או דאסק' אדעתי' אלא שרצה לפרש המתני' בכל גווני, בין זקוקה בין באינה זקוקה, ולצד הראשון יקשה הלשון שאמר מת וה"ה לחלה, שהוא על דרך מאי לאו, ולמה לא הקשה בחזקה, מת וכ"ש חלה, דהא אין אונס גדול ממיתה, ולצד השני יקשה דיהי' עיקר התירוץ חסר, והכי הו"ל למימר דילמא במת ונפלה קמי יבם דוקא דלא ניחא וכו', ואולם לדינם דהני רבנן ולדרכינו בו ניחא, די"ל כצד הא' דהמקשן לא אסיק אדעתיה סברא דלא ניחא, וגם רצה לפרש בכל גווני בין בזקוקה בין באינה זקוקה, ולהיפוך בצד זה באינה זקוקה לא היה קשה לי' מידי, דבזה ודאי אין מקום לטענת אונס כיון דמיתתו מגבלת הזמן וקושייתו היא רק מצד השני בזקוקה, דבזה יש סברא דעדיין התנאי קיים, כיון דעדיין אגודה מחמתו ושייך טענת אונס, ואולם בחזקה לא הי' יוכל להקשות, דהא אפשר לדחות, דהקפדתו רק בעודה אגודה בי' ממש לא באגודה מחמתיה להיבם, ע"כ הקשה רק דרך מאי לאו מת וה"ה לחלה, דמסתבר יותר דכל דאגודה מחמתיה נמי יש עדיין קפידת התנאי, והי' מוכח דאין אונס, והתרצן יכול הי' לדחות לומר לא מת דוקא דעבר זמן התנאי, אלא דאמת קמשני, דכל דאגודה מחמתיה עדיין זמן התנאי לא עבר, ומכל מקום הוי גט משום לא ניחא ליה: ולפי הדברים גם לדרך זה השני איפשט בעיין, דבנ"ד כיון