רבי עקיבא איגר קעט

עשוי מעכשיו וממילא כיון שלא הגביל זמן, אף אם ימות אותו פלוני יהי' מקויים רק בכח, ועולה לשונו שפיר מה שכתב דיהי' תלוי ועומד לעולם, דלעולם לא תהי' רשאה להנשא מחמת אותו גט, ויהי' הגט תלוי בספק, אם קיומו בכח והוי גט או לא, ואינו כריתות. אך בל"ת לאבא ולאביך כיון דאיכא איסור אין התחלה לחשש שמא תבעל להם מעיקרא מיד בחלות תגט, ובכגון זה חשבינן לי' כאלו נתקיים תנאו בפועל מש"ה הוי כריתות. ולא שזה שאין חוששין. גורם שיהי' כריתות אף אם התנאי לעולם. דזהו נגד הסברא, כיון דמ"מ יש מציאות שיתבטל. אלא דבמקום דבעצם הוי כריתות כגון זה דאם ימות האב יהי' כריתות, אלא דמה דקיומו לא יהי' בפועל זה יגרום דלא יהי' כריתות, ובזה כיון דמסלקין הגורם, ואומרי' דהוי כעשוי מעכשיו ומקויים בפועל מיקרי. ממילא הוי כריתות, אבל ע"מ שלא תאכלי בשר חזיר לעולם, נהי דחשבינן ליה ככבר נתקיים מ"מ לענין כריתות כיון דיש מציאות לבטל הקיום לא מקרי כריתות, דמה לי אם אפשר לבטל התנאי או אפשר לבטל קיומו. כיון דמ"מ אפשר להגט לעולם להתבטל, ובע"מ שלא תבעלי לפלוני לא תקשה מה דהקשינו, דהא אפשר שתנשא ויהיה כריתות, דזהו באמת אינו, דאף דמאז לא יהיה מיחוש עוד מ"מ אין זה עושה אותו כריתות כיון שעדיין במציאות שיבוטל, ובעת חלות הגירושין היה חשש שיבוטל התנאי, דהיינו שלא תנשא בחיי הבעל ותבעל אחרי מיתת המגרש, דאז לא יהיה אסור בבעילה. ומשום הכי לא חשבינן לי' כאלו נתקיים מעכשיו. ואולם לדעת הני רבנן עדיין אין מועיל בתירוץ של הראנ"ח, דהא לדידהו גם בע"מ שלא תבעלי לפלוני מיד בחלות הגט אין חשש שיבוטל התנאי, דהא בחיי המגרש אם יבעול אותו פלוני יהי' הגט בטל ואיכא איסור א"א, ולאחר מיתת המגרש אין זה ביטול התנאי עוד, אך י"ל דלהם לא יהי' קשה קושייתו כלל, דהם יפרשו כמו שפירש הר"ן, דטעמא דהאי תנא משום דסובר דע"מ נמי שיורא הוא, אלא דבאבא ואביך אין בו משום שיור. דבל"ז אסורה אלא מחשש שתעבור ע"כ אמר דאין חוששין, וה"ה דלפלוני אין חוששין אלא דמ"מ אסורה מטעם שיור: ובאמת תמהתי אז גם על הראנ"ח הנ"ל שהקשה על הר"ן, ולא נזכר שהר"ן בעצמו הקשה כן ותירץ בעצמו: וזהו לדרך האחד שנתנו אנן בטעמא דדינם דהני רבנן סבוראי: אולם לדרך השני נאמר דזה שאנו אומדין דעת המתנה שהקפיד רק על הנעשה עודם בחיים, הוא במתנה סתם, או גם במגביל זמן, אלא שמ"מ אפשר יהי' לעבור על התנאי בזמן זולת זמן, כגון ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני, דאפשר דתשתה אחרי מותו. ומש"ה הוצרך הזמן לאמרו למען ישמע ממנו דלאחר מות פלוני תהי' רשאה לשתות. בזה אמרינן דעוד זמן הי' בלבו מה שלא פירש, והיינו אם תשתה קודם מותו, וכאלו התנה ע"מ שלא תשתי כל ימי חיי פלוני כשאני חי, אבל באומר כל ימי חייכי, דאין מציאות לעבור על התנאי זולת הזמן דאין מעשה אחר המות, א"כ א"א לומר דדעתו הי' רק אם תשתה בעודו בחיים, דא"כ למה הזכיר כלל כל ימי חייה, ואם לומר אם תהיה אסורה לעולם, הא כל תנאי שהוא בשוא"ת גם בגט סתמא לעולם משמע כדאיתא בהה"מ ובלח"מ (פ"ז מאישות סוף הלכה א'). אלא ע"כ באמרו כל ימי חייכי רצונו לומר בזה, כל הימים אשר את חי אף לאחר שאמות אני: ובזה סרה תמיהת הה"מ מעליהם מהאי דע"מ שלא (תשתי יין כל ימי חייכי, גם לדרך הזה, ומסולקת גם קושייתי מהאי דע"מ שלא תבעלי לאחר, דהא דין זה לאו בפירוש אתמר בגמרא אלא מכללא, מדקתני ע"מ של"ת לאבא לאביך כו'. משמע דלאחר חוששין שתבעל להם וא"כ י"ל דאשמעינן לאבא ולאביך לעולם אין חשש, ותידוק מיני' דלאסור יש חשש במציאות שמא תבעל להם. והיינו באם יתנה בפירוש שלא תבעל לעולם או כל ימי חייכי, דבזה גם לאחר מיתתו איתא לתנאי': דאולם ליתן לדינם מקום מוצא, הנה לדרך השני י"ל משום דהוי קשיא להו האי דגיטין (דף פ"ג ע"ב) ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות, וקשה למה הוצרך למתני במפרש לעולם, הא בל"ז בשוא"ת סתמא לעולם משמע. ואולם אם נאמר שכל המתנה דעתו רק לכל אותן הימים אשר עודו חי. שפיר אין דין זה מתקיים אלא במפרש לעולם. דאל"כ שפיר היו כריתות כיון דאם ימות המגרש תהיה רשאה לילך, וכקושי' הה"מ עליהם מן ע"מ של"ת יין כל ימי חייכי, אך כיון דפירש לעולם, על כרחך כוונתו לעולם אף אחר מיתתו, וא"ת אם כן תקשה סיפא דהך ברייתא דקתני על מנת שלא תלכי לבית אביך עד ל' יום הר"ז כריתות, ולמה לי דיפרש שלשים יום, הא סתמא נמי הוי כריתות, ובתשובת בן לב הלא בספרתו (ס"א עלה ס"ה סוף עמוד ד') חקר על דין תנאי סתמא בשוא"ת אם הוא לעולם או כמפרש יום א' דמי [ולא הביא דברי הה"מ שהבאנו לעיל דלכעולם דמי] והקשה דיוקא דרישא דהך ברייתא אסיפא, דברישא משמע דיוקא לעולם הא סתמא הוי כריתות ובסיפא משמע איפכא. וטרח בזה הרבה ולא ישבו. והרי לדברינו ג"כ יקשו הדיוקים אהדדי. וכיון דקשיא רישא לסיפא לא דייקינן מיניה מידי. זה לק"מ. דבשלמא כשאנו מקשים על הרישא דליתני סתמא שפיר מקשינן דהרי יהיה זה בעצמותו מה ששונה התנא עתה, והוא דתנאי עולמיי אין זה כריתות דגם סתמא הוא תנאי עולמיי. אבל בסיפא אין זה קושיא, דנהי דהדין אחד דהוי כריתות גם בסתמא וגם עד ל' יום עוד במכ"ש משתמע מיניה דזמן ממילא קאתי, מ"מ אין זה ממש מה דקתני עכשיו דאלו במתנה עד ל' יום הזמן יביאו לידי כריתות, ואלו במתנה סתם, מיתת הבעל הוא שמביאו לידי כריתות ודרך התנא כששונה דין והפכו שישנה אותו גם בענין והפכו ושיהי' החתימה מעין הפתיחה וכשמתחיל כל ימי חייכי אין זה כריתות. והיינו אם חיי המתגרשת מגבילים התנאי. קתני בסיפא כל ימי חיי וחיי פלוני. היינו הפכו שחיי המגרש או חיי אחר זולתה מגבילים והכא דהתחיל לשנות לעולם. והיינו בהתלות התנאי בזמן בלתי קצוב נופל עליו לשנות הפכו אם תלה התנאי בזמן קצביי. אמנם הבן לב כשחקר אם סתמא הוי לעולם או ליום א' שפיר הקשה כיון דסתמא הוי או זמן עולמיי או קצביי. א"כ ליתני אותו או ברישא או בסיפא ויהי' זה עצמו מה דקתני עכשיו: זהו לדרך השני שדרכנו בטעם הדין דהני רבנן. אולם לדרך הראשון נאמר דהוציאו דינם עפ"י דברי הרא"ה בריש כתובות בסוגיא דאין אונס בגיטין, דעשה ג' מחלוקות בדבר. הא' בהתלות התנאי בו בהמגר' אז מדינא יש טענת אונס אלא תקנה התקינו דאין אונס בגיטין ובתול' באחרי' גם מדינא אין אונס, ואולם בתולה בדידה מדינא יש אונס וגם תקנה לא שייך ביה דהא היא יודעת ולא שייך טעם צניעות ופריצות, ולפ"ז במתנה ע"מ שלא תעשי ואירע לה אונס שלא היתה יכולה לעשות אף דלא עשתה שורת הדין שיהא הגט בטל, כיון דנתקיים באונס, וכמו באם לא באתי וחלה, דלולי התקנה הי' האונס מבטל הגט, ובדיד' ליתא לתקנה ונשאר הדין דאונס מבטלה ולפ"ז יש להתעורר במה שכתב הרא"ש פ' המגרש (סי' ב') בשם בה"ג דמה דבע"מ של"ת יין ולא תנשא לפלוני רשאה להנשא מיד לאחר, ול"ח שתעבור על תנאה משום דבדידה קאי לקיומי ובע"מ שתתן לי ר' זוז לא תנשא עד שיקוים. אף דג"כ בדידה תליא דלא נראה ליה טעם הר"ן שכתב דלאו בדידה קאי שאולי לא ירצה לקבלו], היינו דחיישינן שמא תאנס ולא תוכל לתתם, ולמ"ש כיון דחיישינן לאונס , תקשה גם בתנאי של''ת יין ושל"ת לפלוני ניחוש דלמא תאנס עד שלא תהי' יכולה לשתות ולהנשא ויהא האונס מבטל הגט ויראה דזה לא קשיא, דבל"ז צריך ביאור מ"ש בה"ג דחיישינן שתאנס, והרי התוס' ריש כתובות (דף ג' ריש ע"א הוכיח בטוב דל"ח לאונס, מדקרי להו צנועות. אלמא דמן הדין לא היה להם לחוש, וע"כ נראה דהפרש יש, דלאונס דלא שכיח שורת הדין שלא לחוש שמא יארע, אבל לאונס דשכיח. ודאי אית לן לחוש עליו, כיון דשכיח הוא שיארע, ומש"ה שפיר קרי להו צנועות, כיון דאונס דשכיח מדינא אינו מבטל הגט, וכדמשני שם בגמרא (סוף דף ב') ודלמא אונסא דשכיח שאני כו'. ולא נשאר חשש כ"א על אונסא דלא שכיח ולאונס כזה אין חוששין, אמנם זה דאונס דשכיח אינו מבטל יראה שהוא רק בתנאי דשוא"ת כיון דמ"מ אוקיים ליה תנאי אבל בתנאי דקום ועשה ודאי ל"א כיון דנאנס מלקיימו יהא גטו גט, דהא מ"מ לא איקיים תנאו, ועי' בזה במל"מ (פי"א ה"א ממכירה)