רבי עקיבא איגר קעו

נהפך עליה בלהות, ומורא עלה על ראשה שמא יהיה העד משקר ויהיה לה החומר מהשני, הא חזינן דדעתה לישב עמו באיסור, אם כן אף אם אחרי הדיוק יבורר לה שלא מת לא תפרד מזה האיש לחבק בזרועותיו, ומה לה לדיוקא. ולזה גם מ"ש מעכ"ת ני' מדברי תוס' יבמות (דף צ"ג) בחד הורצא כיון דאיכא חומר דשאר נשים מדקדקות, גם זה אינו ראיה, דהתם אמרינן כיון דדרך נשים שלא לסמוך על העד לחוד ומדקדקות לידע ההיתר בבירור, גם זו מדקדקת לידע ההיתר בבירור, משא"כ בנ"ד דאינה חוששת להיתר אף אם יודע לה ששקר העיד תשאר תחתיו כדרכה הרע עד כה, ל"ש כלל דייקא. תו כתב רומעכ"ת לחזק דבריו הראשונים ולדחות דברי שנית לדון דבע"א אומר שמת סתם שאין ממיתין אותה מספק כמו בגט שאין בו זמן, דא"כ איך אפשר שקרובים וקטנים יכולים לפטור ממיתה, לענ"ד כל דנידון דבב' עדים שמעידין שמת סתם ולא ידעינן אימת דאין ממיתין מספק. ה"נ בע"א כיון דעל להבא מחזיקין לדבריו שאמת הם. ומתירין אותה להנשא ואף אם זינתה לא קטלינן לה, ממילא גם למפרע הוי ספק כמו שמענו סתם דמת כבר ואם הקושיא קושיא דל"ש לאשכוחי חיפוי ע"י קרובים וקטנים נימא באמת היכא דזינתה אין ע"א נאמן משום דליכא דייקא. דאדרבא רצונה להחזיק לדברי העד להציל נפשה ממיתה, ובכה"ג אפשר דאסורה לעלמא ובניה ממזרים וכעין זה אמרתי מה דקשה לכאורה. הא יכולה לחפות ולטעון גרשתני דנאמנת וראיתי אח"כ שהרגיש בזה הפ"י ואמרתי דבכה"ג לא שייך אין האשה מעיזה, דבודאי עושית כהנה וכהנה להציל נפשה ממיתה, גם בלא"ה לק"מ. די"ל דאין האשה מעיזה בפני בעלה היינו להפקיע עצמה מבעלה בשקר, אבל זינתה דבלא"ה מופקעת מבעלה ליכא חזקה. עכ"פ י"ל בזינתה אין ע"א נאמן דל"ש דייקא. זולת בזה יקשה באנס אותה א' והתרו בו. ועד אחד מעיד מת סתם דבזה שייך דייקא יהיו קרובים וקטנים מועיל לו להציל המאנס ממיתה. תו הוסיף מעכ''ת ני' דגם בב' עדים מעידים שמת סתם, י"ל דממיתין אותה דגם בגט שאין בו זמן מצריכים לחזקת צדקת. והכא הרי זינתה בחזקת א"א. זהו מספיק לאינה אומרת ברי לי שמת מקודם, אבל באומרת ברי לי לא אתרע חזקת צדקתה. דדייקת. משום דידעה דמת בעלה, גם הכא מסייע חזקת כשרות: תו כתב רומעכ"ת דגם לענין איסור א"נ למפרע דאף להסוברים ע"א נאמן נגד החזקה. היינו רק לומר דעכשיו פסקה החזקה. כגון עכשיו מת דאין זה נגד החזקה. דהא הב"ד לא החזיקו אותו שיחי' לעולם. והיו מסופקים תמיד שמא ימות, אבל להעיד נגד החזקה ממש מה שהב"ד דנו לודאי דלא מת. והעד יאמר דהחזקה דהב"ד בשקר אין ע"א נאמן. כמו בהוחזק שיש לו אחים. אנכי בעניי לא ירדתי לכוונת מעכ"ת ני' בזה, דמה לי שאומר דמת עכשיו הא אם לא בא העד היינו מחזיקים לודאי דעדיין חי. ואעפ"כ' נאמן משום דהב"ד היו מסופקים שמא ימות, ה"נ באומר שמת זה חודש ימים. דהא גם מקודם לזה היו הב"ד מסופקים שמא ימות. אלא דבכל רגע ורגע שעבר דנין דמסתמא עדיין חי בחזקתו. וזה ג"כ על רגע דעכשיו כשמעיד העיד שמת עתה דג"כ מעיד שכבר מת ואינו בכלל החילוק דשמא מת ושמא ימות, ואין זה דומה להוחזק שיש לו אחין והוחזק שב' דהתם החזקה בעצמותו מחמת רגלים ואומדנות המחזיקות אותו, גם בזה אמרינן דחזקה הוי כודאי ואין ע"א נאמן, אבל הכא דמה שהיינו מחזיקין אותו לחי ואותה לא"א לא מחמת חזקות ואומדנות דעכשיו. אלא דכך הדין דבספק אוקי אחזקתו הראשונה דעדיין חי. וכיון דהתורה האמינה לע"א דנשתנה החזקה. ממילא אזדא חזקת הב"ד. זולת דיאמר מעכ"ת ני' דעל העבר בעוד דלא שמעו בו שמת אמרינן מדלא נשמע ממיתתו, זהו בעצמו ראיה דהוא חי. והוי כמו חזקת שב'. וזה צריך ראיה גדולה. דבפשוטו הוא רק מחמת הדין דמעמידין בחזקתו הראשונה. וע"ז האמינה התורה לומר דנשתנה והגע עצמך לפי הצד דע"א נאמן נגד החזקה דמבואר ביבמות דנאמן בהקדש דאחרים לומר ידענא ביה במרא דאתשל עלי'. ומשמע דאין חילוק דאף אם הבעלים הרחיקו נדוד זה זמן רב, או שמת זמן רב. דע"כ מה דמעיד דאתשל, היינו דאתשל מכבר, הרי אף דעד כה היינו מחזיקין בחזקת הקדש. והנהנה מתחייב בקרבן מעילה, מ"מ ע"א נאמן. מ"ש מעכ"ת דאף להסוברים דא"נ נגד החזקה הכא א"נ אף הב' עדים שמעידים בו דמת. וע"א אומר שמת כבר א"נ להתירה לזה, כיון דאתמול כשבא עליה. והוחזקה ביאה זו באיסור א"א, ממילא הוחזקה באיסור על הבועל. עכ"ד: בודאי מידע ידענא דאפשר לומר כן. אבל מ"מ יש ג"כ פנים לומר כמ"ש כיון דלא מצינו א"נ נגד החזק' רק בהנך דיבמות. ובכל הנך הוא על אופן דאף לפי דברי העד הי' עד כה איסור. ועכשיו פקע האיסור. אבל בנידון דידן דהעד אומר מעולם לא היתה אסורה לזה מחמת סוטה, יש לומר בכה"ג ע"א נאמן: תו כתב מעכ"ת בענין עדות שבטלה מקצתה דהכא עדיף מההיא דהביא גיטו. כיון דלא בעי שיעיד בב"ד ל"ש בו דין נמצא א' קרוב א"פ ודין בטל מקצת. נכונים ומסתברים דבריו. תו כתב להמתיק דבריו לחלק בענין פלגינן דבורי'. בין מת ובין גירשתי דעיקר סברת בידו לאו מטעם מגו. וכמ"ש הרא"ש גיטין, או דהכא ג"כ כל שבידו לעשות כמו שאומר אפילו בממון ודבר שבערוה נאמן דהכי גמירי לה לענ"ד אם באנו לדמות לההיא דבידו גבי איסורא הא התם אף באין בידו עכשיו רק שהי' בידו מעולם', ואלו בגרשתי א"נ כה"ג, וכיון דבעי שיהי' בידו עתה, נראה יותר דמדין מגו אתינן: וביסוד דברי הרא"ש גיטין לא אבין כראוי. דאם סברת בידו מדין בעלים הוא. איך אמרינן ביבמות אי הקדש דידיה משום דבידו. וכן באינך סברת בידו משום דהוי בעלים ונימא פשוט אי הקדש דידיה משום דהוי בעלים ומה הוסיפו בסברת משום דבידו: תו כתב מעכ"ת בישוב קושייתי על סתירת הר"ן מגיטין לקדושין, ותוכן דברי רומ"פ דדברי הר"ן רק בע"א דמתיר במעשה דידיה וכו': לשון הר"ן לא משמע כן. דהא כתב לחלק. דהא דבמת בעלה בעי טעמא לעיגונא דהתם אתחזק איסורא משמע בלאו הכי היה נאמן בדבר שבערוה: מה דהקשה כבודו בהר"ן קדושין מהא דילפי' מהפה שאסר וכו' דלמא התם הטעם דלברר, ואין למדין להוציא מלברר. גם אנכי עמדתי בקושיא זו זה ימים רבים. ובפשיטות יותר דליכא ראיה כלל. כיון דע"א נאמן בלברר גם האב מדינא נאמן, דגם קרוב ואשה נאמנים. והארכתי בזה דאפשר לכוין כן בקושיית תוס' כתובות (דף כ"ב ע"א) דמה דפסיקא להו דנאמן אחר שעה לומר לפלוני י"ל דהיינו מסוגיא דקדושין דנאמן ליתן גט. אבל מ"מ נסתפקתי. דאפשר בזה ל"ש תירוצם, דדוקא אם נאמן מסברא כיון דמפרש דבריו הראשונים י"ל זהו דוקא במפרש דכוונתי היה מיד ע"ז אבל בעמד לפנינו מדלא אמר זה. בודאי שאז לא הכירו ולא היה כוונתו ע"ז. א"כ מה דאמר אח''כ לזה, הוי עדות אחרת, אבל אם נדמה אותו לההיא דקדושין דנאמן ליתן גט. מה בכך דלא הכירו אז. מכל מקום עכשיו מעיד דזהו, ונאמן כמו ע"א דעלמא דנאמן זולת דנימא דהוי קצת סתירה. דדוחק לומר דבתחילה לא הכירו ועכשיו הכירו. ועי' הה"מ (פ"ט הל' אישות ה"ו בד"ה ובסמוך יתבאר) דאפילו אחר נאמן להתירה וכ"ש האב, הרי להדיא דמדמין אב לאחר ונאמן בדיבור בעלמא, א"כ בודאי יקשה מנ"ל ראיה להפה שאסר, ובהכרח לדחוק כנ"ל: מה שכתב מעכ"ת להחליט דאיסור ממזרת לא מקרי דבר שבערוה מכח הראיה מלשון המרדכי כמו שכתבתי, נכונים דבריו: ומ"ש מעכ"ת על מה שכתבתי דהיא סוטה אינו רק לאו ומ"מ הוי דבר שבערוה, ע"ז כתב מעכ"ת בזה"ל, לענ"ד לא דמי דשם עיקר העדות על האשה שזינתה, והיינו דבר שבערוה ממש וכיון דא"נ עליה שזינתה ממילא מותרת לבעלה, וראיה לזה, דהא קשה על המרדכי שכתב דדבר שבערוה תליא בתפיסת קדושין, מהא דקדושין (דף ס"ו) באשתך זינתה דפליגי אביי ורבא בדבר