רבי עקיבא איגר קעא

ימין ולא שמאל ואפ"ה בכדי שלא יתבטל ממצות תפילין לגמרי אזלינן בתר מיניה, ה"נ אפשר דניזל בתר מיניה דבהמה, או דומיא דיעקב בעי, מכל הלין מוכח כהטור ולא כיש"ש הנזכר לעיל וראיתי בנב"י מהדורא תנינא (סי' קנ"ו הנ"ל) שכתב כי היכי דפי' רש"י ס"פ אלו מומין בעבודה פסול באיטר רגל משום דכתיב לעמוד לשרת, ובעינן עמידה כדעמדו אינשי על רגל ימין לעיקר, ה"נ בחליצה עיי"ש ואם כדבריו כן הוא אע"ג דנימא דלכתחילה הוא דבעינן ועמד ואמר, אבל בדיעבד אין עמידה מעכב מ"מ מיירי קרא מרגלו ימנית דביה שייך ועמד ואמר, ועלה קאי וחלצה נעלו מעל רגלו היינו רגל ימין דנזכר לעיל ועמד ואמר, ואפשר דממילא פסול רגל שמאל נהי דועמד ואמר אין קפידא בדיעבד מ"מ רגלו הוי עיכובא ולא הו"ל להש"ס לומר דפליגי בגז"ש דרגל רגל, אע"כ דאין זה דומה לקרא דלעמוד לשרת דהתם העמידה מן השירות וכשם דהשירות ביד מה דצריך למיעבד ביד ה"נ השירות בהרגל בעמידה כדכתיב לעמוד לשרת, ובעי עמידה כדעמדי אנשי מה שאין כן הכא בועמד ואמר אין הקפידא על העמידה אלא שלא ישב ולאפוקי ישיבה קאמר ועמד ואמר משום דחליצה כגמר דין בעי עמידה לפני הדיינים, והיינו לאפוקי ישיבה ואין העמידה מן המצוה דנימא שיעמוד ויסמוך על ימינו: וע"ד צחות יש להעמיס זה בלשון הראב"ן מ"ש אם חלצה בשמאל כשר בדיעבד וכן בלילה, ולשון זה מגומגם טובא דתליא לילה בשמאל וכתב וכן בלילה הא כשרות דלילה פשיטא טפי מכשרות דשמאל ולהנ"ל י"ל בלילה כשר משום דדומה לגמ"ד ובעינן ועמד ואמר לאפוקי ישיבה כגמ"ד, וממילא אין לפסול חליצה בשמאל מדכתיב רגל שהוא בימין, דז"א, דועמד ואמר אינו אלא שלילות הישיבה, וכנ"ל. והנה מה שנתלבט הרב מוהר"ז הנ"ל ני' בדברי ר"א פ"ג דגיטין דחליצה בשמאל פסולה ופוסלת דתיקשי להראב"ן, לענ"ד לק"מ דר"א אליבא דמאן דס"ל הכי קאמר, אבל לדינא אפשר כהראב"ן וכ"כ תוס' להדיא שם בגיטין, דשמואל הקטן אליבא דר"מ קאי וליה לא סבירא ליה, הכא נמי ר"א אליבא דמאן דאמר דפסול קאי ולי' לא ס"ל. הנה כתבתי לאשר ולקיים דברי הראב"ן. אמנם לא מצינו לו שום חבר בפוסקים כאשר ביררנו בעזה"י ומ"ש הגאון מוהר"ז ני' וז"ל בנדה (דף ו) אמרינן מעשה ועשה כר"א ולאחר שנזכר אמר כדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק והש"כ יו"ר (סי' רמ"ב) הביא דברי הב"ח דס"ל דהרשב"א מתיר אפילו באיסור דאורייתא, והש"כ השיג עליו דדוקא בדרבנן עיי"ש, ונראה דהיכא דאיכא רבים נגד רבים גם הש"כ מודה דאמרינן כדאי המתירין לסמוך בשעת הדחק אף בדאורייתא, ואשכחן כה"ג בדוכתא טובא, ולפ"ז נראה דגם הראב"ן שכתב להתיר בדיעבד אין הכוונה שכבר חלץ ובלי דוחק כלל, אלא כוונתו בדיעבד שא"א בענין אחר שפיר דמי לסמוך על חליצת שמאל, דבכה"ג אמרינן שפיר כדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק כיון דאיכא רבנן דמס' נדה דמסייע ליה לר"י, וגם שיל"מ שרבנן יבמות ס"ל כן וכר"י שאמר מוחלפת השיטה שפיר יש לסמוך על חליצת שמאל להתיר בדיעבד עכ"ל: והנה מ"ש לר"י דאמר מוחלפת רבנן היינו ר"א, כבר כתבתי לעיל דליתא, גם מ"ש דלרבא דרבנן דנדה מסייע לר"א דס"ל למדין ומשיבין, כבר כתבתי לעיל דלרבנן אין תשובה ופירכא משום דדוקא לר"א הך פירכא מוכרחת כדמוכח שבת (דף קל"א ע"ב) דאיכא למיפרך מה ללולב שכן טעון ד' מינים, וה"ה הכא מה למצורע שכן טעון ג' מינים, אבל לרבנן מאן לימא לן דחשיב להו פרכא, ומ"מ דברי הרב ני' לפי"מ שכתבתי דראב"ן סמך אמתני' דנגעים דמתיר בשמאל בדיעבד, ומאן דפליג הוא ור"י החורם מנחות (דף ל"ו) ופשיטא דסמך הראב"ן בדיעבד' ושעת הדחק על האמור לעיל אף להקל בדאוריית': אך אנן מה נענה, נהי דהראב"ן ס"ל הכי כבר כתבתי לעיל דאפילו בנקטע הימנית אין ראיה לשום א' מהפוסקים שיסברו כוותיה והוא יחיד במקום רבים שאפילו בדרבנן להקל אם לסמוך תליא באשלי רברבי להרשב"א בתשובה סומכין עליו אך בעי תרי מילי למעליותא, שעת הדחק וגם הפסד מרובה, כמ"ש רמ"א בחוה"מ (סי' כ"ה) וביארו יפה בש"כ יו"ד (סי' רמ"ב) ריש הנהגת והנה בנדה (דף ו') הקשו תוס' אפירש"י דבשעת הדחק היינו הלא בבצורת מודו רבנן לר"א בלא"ה כדלקמן ט' מעובדא דהיתלו וכן הקשו תוס' עירובין (דף מ"ו ע"ב): ולענ''ד לק"מ דודאי אין שום סברא לחלק בין דחק והפ"מ דלא נתנו חז"ל גזירתם וסייגיהם לשעורין אא"כ איכא עכ"פ דעת יחיד דפליג, דמעיקרא התנו כך בתקנתיהם דבשעת הדחק יש לסמוך על היחיד שהי' דעתו להתיר לגמרי נוכל לסמוך עליו בשעת הדחק מיהת, אבל בלי שום דעה להתיר לא עלה ע"ד לעולם להתי' שום איסו' דרבנן ואפי' מקמי הגזירה לא עקרינן תקנתא דרבנן, א"כ צריך להבין בעובדא דהיתלו מה השיבו לר"א שעת הדחק הי' מה בכך ועל מי סמכו להתיר איסור בשעת הדחק, בשלמא רבי סמך על ר"א שדעתו להקל אפילו בלא דחק, אבל בהיתלו על מי סמכו, ע"כ נלענ"ד כי אז בעובדא דהתלו שהיו רבותיו של ר"א ורבנן, ואז הי' עדיין מחלוקת הראשונה שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן ולמאי דלא ידע ר"א שהוא שעת הדחק הי' סבר משום דעברו עליו ג' עונות התירו, וא"ל שעת הדחק הי' וסמכו על היחיד דעת שמאי הזקן דכל הנשים דיין שעתן, ולפי"מ שכתב הרשב"א ע"פ הבנת רמ"א וש"כ הנ"ל דבעי תרתי למעליותא דחק והפ"מ והכא אמרינן ב' לישנא או שנת בצורת או דאפיש בטהרות הכא הי' בלא"ה מעליותא אחריתא שעברו ג' עונות וסמכו בשעת הדחק ע"ד שמאי נגד יחיד במקום רבים דרבנן, וכ"ז בעובדא דהיתלו, אבל בחיי רבי דכבר נתבטלו דברי שמאי והלכה רווחת בישראל דכל הנשים בעו מעל"ע אין לעשות שום סמיכה משמאי, ושוב הוי דעת ר"א בפסקא ג' עונות כדעת שמאי בעובדא דהיתלו וסמך עלה רבי בשעת הדחק דהיינו בשני בצורת, מיהו לכתחילה לא הוי עביד עובדא אע"ג דבהיתלו עבדו לכתחילה משום שהיו תרתי למעליותא שעת הדחק ופסקה ג' עונות אבל הכא לא הוי רק חדא למעליותא שעת הדחק, אין לסמוך על היחיד לכתחילה בלי הפ"מ, אלא בדיעבד דכבר עבד עובדא ואיכא משום כבוד חכם שהורה וכבודו הוי כמו הפ"מ, וכבר הארכתי בזה במק"א: ומיושב קושית תוס' נדה הנ"ל וכל דברי מבוארים, מ"מ לדעת הרשב"א באיסור דרבנן סמכינן איחיד במקום רבים, כי כן התנו רבנן נגד גדול, אך לרמב"ם (ספ"א דממרים) ס"ל דוקא ביחיד נגד רבים אמרינן הכי אבל קטן נגד גדול לעולם בשל סופרים הלך אחר המיקל ובדאורייתא אחר המחמיר, וסבירא ליה דריב"ק במס' ע"ז (דף ז') אכל דברי ת"ק פליג כמ"ש כ"מ וש"כ שם ובאמת צל"ע דהא קודם ב"ק הוי ספק אי הלכה כב"ש דמחדדי, אע"ג דב"ה הוי רובא, מ"מ ב"ש רבתי בדעות הוי, ונהי דנפיק ב"ק דרבי' ממש עדיפ' מרבתי בדיעות מ"מ בשני המספרי' שוים במנין ויחיד נגד יחיד פשיטא דהגדול בחכמה הו"ל כמו רוב נגד יחיד, וכיון דפשוט דהלכה כרבים בין בדאורייתא בין בדרבנן בין להקל בין להחמיר ה"ה בגדול נגד קטן, ואיך נאמר דריב"ק פליג ארישא דמלתא דת"ק וצ"ע: מ"מ פלוגתא זו בדרבנן אבל בדאורייתא לית דין ולית דיין דאין לסמוך על היחיד במקום דרבים חולקים, הגם מה דמייתי הש"כ מסנהדרין י"ל כמ"ש בתומים בקונטרס תקפו כהן (ס"ק קכ"ו) מ"מ גם הוא העלה דאין שם הפ"מ ודחק מועיל באיסור דאורייתא לסמוך על יחיד במקום רבים: האומנם הרמ"א ח"מ (סי' כ"ה הנ"ל) כתב דאם נמצא דברי הגאון ולא עלה זכרונו על ספר, אם נראה לנו דעתו וסברתו נוכל לתלות אלו ידעי האחרונים סברתו היו פוסקים כוותיה ואלו הוי שמיע להו הוי הדרי, ואני מצאתי כן בירושלמי מגלה סוף ה"ד פליגי אמוראי, איכא מאן דאמר סתם במתני' ומחלוקת בברייתא אין הלכה כסתם דתלי' רבי לא ידע הברייתא, ואלו היה ידע הוי הדר ביה, ונראה אפילו מאן דפליג התם, היינו דשאני רבי דגברא רבא כוותיה אין לתלות בו שלא ידע דודאי את הכל ראה וידע ואפ"ה סתם דלא כמחלוקת הברייתא, וכ"צ לפרש בתוס' ס"פ המוציא יין (ד' פ"א ע"ב ד"ה והאר"י וכו') שכת' בסוה"ד ואין לנו לומר שסתם רבי קודם וכו' ועל מחלוקת ברייתא לא כתב שום סברא וע"כ